מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הקזמירובסקים

סבתא נתי והנכדה נגה
משפחת קזמירובסקי - זמיר
תולדות משפחת קזמירובסקי

הקזמירובסקאים 
בסוף שנת 2015 נסעתי עם סבתא דודים דודות ובני דודים לכנס משפחתי. לא ידעתי למה לצפות והיתה לי הפתעה רבה. אמנם חשבתי שאנחנו משפחה גדולה אבל בכנס הבנתי שאנחנו משפחה עוד יותר גדולה. פגשנו בכנס בני משפחה רבים בני דודים של סבתא, בני דודי שניים של סבתא וילדיהם. שם המשפחה של סבא אברהם היה קזמירובסקי במשך השנים הוחלף לזמיר. 
"זה התחיל משני הורים צעירים ועליזים שהולידו בשבילי את המשפחה שלי" סבתא איטה לאה סבא לייב אריה. סבתא וסבא גרו בוילנה אשר בליטא (באותן שנים ליטא הייתה שייכת לפולין). נולדו להם שלושה ילדים: זליג, שושנה ואברהם (סבא רבא שלי). ואנחנו רוצות לספר על המשפחה ובעיקר על סבא אברהם. סבתא איטה הרגישה שמשהו רע עומד לקרות בליטא שבארופה והחליטה לעלות עם משפחתה לישראל. סבא לייב לא רצה לעלות לישראל (רצה לארה"ב בה היה לו אח) אבל סבתא התעקשה ונצחה.   
 
בשנת 1924 עלתה המשפחה לישראל ועגנו בחיפה בה התגררו זמן קצר ומשם עברו לתל-אביב. לאחר כחודשיים עברו לביתם בכפר גנים שליד פתח-תקווה וכיום הוא שכונה בעיר. סבא רבא לייב התחיל לעבוד כפחח וסבתא הקימה "מטבח פועלים" בביתה היא בישלה ואנשים באו לאכול ארוחת צהריים בהפסקת העבודה. לימים סבא רבא חלה מחלת נשימה (שהייתה מחלת מקצוע נפוצה אצל פחחים באותה תקופה) וסבתא נאלצה לטפל בו.
 
סבא אברהם הלך לבית הספר היה תלמיד טוב וחבר אהוב על התלמידים. סבא זכר רק ילד ג'ינג'י אחד שהיה מציק ומרביץ לו בדרך חזרה מבית הספר. יום אחד אברהם החליט שמספיק לספוג החזיר לו מנה אחת אפיים. (הראה לו נחת זרועו ) ומאז הג'ינג'י התרחק ממנו כי סבא אברהם היה חזק מאוד. אברהם אהב את הנוער והדריך בתנועת הנוער הצופים העובדים, היה מדריך פעיל והיו לו המון חברים. (לימים תנועת הצופים העובדים הפכה לתנועת הנוער העובד והלומד).
 
באחד מחגי השבועות הוביל אברהם תהלוכת ביכורים רכוב על אופניו ובסל מלפנים גדי שם ראתה אותו לראשונה סבתא רחל התארחה אצל קרובי משפחתה באזור. בן 13 עבר אברהם ללמוד בכפר הנוער מאיר שפיה היה אהוב על הילדים המורים והמנהל אך בשל מחלתו של אביו נאלץ להפסיק את לימודיו, לחזור לביתו ולפרנס את הוריו ןזאת בגיל 14. יחד עם אחיו זליג עבד בהשקיה בפרדסי פתח-תקווה: חפרות באמצעות טוריות תעלות באדמה ובאמצעותן הזרימו מים מעץ לעץ כשסביב העץ יצרו גומות גדולות.
 
בגיל מבוגר מעט יותר הקימו "קבוצת אורזים" שעסקו במיון ואריזה של תפוחי זהב בפרדסי הסביבה. כל תפוז נעטף בניר מיוחד כדי לשומרו על התפוז עד להגיעו לאירופה  באניה. כדי להספיק כמה שיותר ערכו תחרויות בין האורזים. הקבוצה של סבא וזליג נחשבה לקבוצה טובה מאד. חלק מהעבודה בוצעה בפרדסי רעננה לשם רכבו באופניים ובדרך חזרה, בערב, קפצו לירקון להשתכשך במים. באופן זה, למעשה פירנסו את המשפחה. לכשגדל והתחילה מלחמת העולם השניה, אברהם רצה להתנדב לבריגדה היהודית אך לא עבר את הבדיקות הרפואיות. אז מה עושים? אברהם קיבל  הצעת עבודה לשמור בפרדסי שוויקה את השומר לפניו הבדואים רצחו, אך אברהם לא פחד והתקבל לשמירה.  הייתה לו סוסה שנישמעה לשריקתו, ורובה. הוא גר במבנה מעל הבאר בפרדס.
 
שוויקה היה ישוב של בדואים שנדדו עם עדרי צאן. קבוצת יהודים קנו את האדמות חפרו באר נטעו פרדסים ושם אברהם גר לבדו ושמר 4 שנים.יום אחד אברהם שומע צעקות "נחש ,נחש"  הוא ניגש לצועק וראה שהוכש על ידי נחש צפע. אברהם לקח אותו על סוסתו לרופא בכפר-יונה וכך הציל את חייו. הבדואי היה המוכתר של שוויקה ושמו אל-חוורה ומאז שררו יחסים טובים עם בין הבדואים לבין אברהם. יום אחד נגנבה סוסתו, אברהם חיפש אותה בשריקות רמות כשהגיע למאהל הבדואים אמר המוכתר שלא יכול להיות שאנשיו גנבו את הסוסה.  הם עברו בדרכי הישוב שאברהם שורק ומאוהל אחד יצאה הסוסה שכמובן הוחזרה לסבא.
 
בשנת 1944, כשסבא עזב את השמירה בשוויקה הוא קיבל במתנה שבריה מקושטת עם הקדשה מאותו מוכתר. אברהם שמר את שבריה הזו במגירת השידה עד יומם מותו. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו שני ערבים לבושים יפה למושב חרות ואמרו שהם מחפשים את את חג' איברהים (אברהם). כאשר הגיעו לביתו הכיר אברהם את בניו של המוכתר שבאו בשליחותו של אביהם שחלה ונמצא על ערש דווי.  אביהם ביקש לראות את אברהם אשר נסע איתם ליריחו להיפרד מחברו וישב בסוכת האבלים כשלושה ימים ואנחנו בבית מאוד דאגנו לו.
בשנת 1944 נישא אברהם קזמירובסקי לרחל רוגובוי והזוג הצעיר קנה משק במושב חרות.המשק היה קטן והבית קטן אך חם ואוהב .בבית גרו אברהם ורחל, סבתא איטה וסבא לייב שהיה חולה ולא יכול לעזור בפרנסה. בשנות החמישים המוקדמות, היה לאברהם טנדר "בולדוג" משארית הצבא הבריטי עם עמדת מקלע על הגג בטנדר הוביל פועלים מתל-מונד לפרדסי יכין-חק"ל שם ניהל את פרדסי החברה. במקביל ניסה לפתח את המשק – הוא נטע פרדסים לימון, שמוטי ואגוזי פקאן גידל עדר עיזים קטן והקים לול למטילות. תקופה קצרה היתה לו מונית להסיע אנשים מ – "הכביש הראשי" לתל-מונד אך אברהם בטוב ליבו התבייש לקחת כסף מהאנשים לכן לא הרוויח כלום.
 
בשנת 1955, ניהל את פרדסי משק-זיו בבעלותם של לורד וגברת זיו ובשנת 1958 עבר לעבוד בפתח תקווה עם בן משפחה יוסף מזלי שהיו ברשותו שטחי חקלאות גדולים משתלת פרי הדר, עגבניות, פלפלים, מלפפונים וחצילים במשך הזמן הקים משתלה במשקו בחרות והיה מאוד חרוץ ילדיו זוכרים אותו יוצא לעבודה מוקדם מאד בבוקר ושב הבייתה מאוחר בלילה. המשתלה הצליחה מאד שכן סבא היה בעל מקצוע טוב וחרוץ מאד. הוא אמנם העסיק פועלים אבל תמיד עבד איתם בשדה, בעבודה פיזית קשה. לימים, סבל מאד מכאבים בברכיו שכן עבודת ההרכבה במשתלה דרשה "ישיבה על הברכיים" במשך שעות ארוכות וימים רצופים. סבא האמין בשותפות בעבודה במשפחה וכך הוקמה המשתלה בשותפות עם בניו.  
 
במושב היה סבא מקובל כאיש ישר מאד. לכן במקרים רבים נבחר לשמש בורר בסכסוכים שונים במושב ואנחחנו זוכרים אנשים רבים באים אליו לתנות את טענותיהם. סבא תמיד הקשיב וניסה להגיע עם אנשים ל – "שביל הזהב".  כאשר בשנת 1949 החלו להגיע ניצולי שואה מארופה לישראל ובניהם קרובי משפחה, אברהם ורחל קיבלו אותם בבית הקטן. איך שהוא תמיד היה בו מקום ותמיד נמצא משהו לתת לאנשים לאכול. כך למשל, כשהדודה ריזקה, האחות של סבתא רבתא, הגיעה לארץ במרץ 1949 עם משפחתה, חסרת כל, וביודעה שיש לה אחות בפתח-תקווה עברה רגלית ברחבי העיר לחפש את אחותה. רק שען זקן אחד, שאל חנותו נכנסה,  אמר "כן אני מכיר את איטה קזמירובסקי יש לי שעון שלה בתיקון. היא עברה לגור במושב חרות". ריזקה הגיע למושב עם בנותיה חביבה ורבקה שנשארו תקופה לעבוד עם אברהם וסבתא איטה בחקלאות.
 
סבא אברהם היה נהג טוב ומנוסה מאד. היה לו רשיון נהיגה על משאית ומונית רכב פרטי וכמובן טרקטור. סבא היה נהג גאה מאד ונהג עד גיל מבוגר. זכור לנו מקרה שבו, סבא אברהם היה כבן 77 ונהג ברכבו לנתניה, בכביש העוקף בנתניה עצר אותו שוטר תנועה על במהירות מופרזת בשטח בנוי ועמד לתת לסבא דוח תנועה. סבא יצא מהאוטו והציע לשוטר עסקה יתחרו בהורדת ידיים – אם אני מוריד לך את היד אתה מוותר לי על הדוח. השוטר אמר לסבא שזו לא חוכמה כי סבא מבוגר והשוטר צעיר אבל בכל זאת הסכים. כך על מכסה המנוע, סבא ניצח את השוטר בקלות ונסע לדרכו ללא דוח.  
 
דווקא בשנים שבהן המצב הכלכלי השתפר ואמא ואבא הרחיבו ושיפצו את ביתם, חלתה אמא במחלה סופנית ובגיל 54 היה אבא אלמן. הוא נשאר לבד לטפל בגיתי שהיה בן 11, ואולם סבא לא ריחם על עצמו ולא איפשר לאחרים לרחם עליו. לשמחתנו לאחר 5 שנים מצא סבא זוגיות חדשה וטובה עם זלדה שהייתה לנו כאמא וכסבתא לנכדים של אברהם. סבא אברהם היה חקלאי פעיל עד גיל מבוגר. יחד עם זמה וגיתי הוא המשיך לטפל במשתלה והקים עדר כבשים לחלב ולבשר. הוא האמין בעבודת האדמה ובערכים סוציאליסטיים ובאידאל של עבודת כפיים לישראלים בארץ ישראל. כמו רבים מבני דורו הוא לא ידע לקרא את המפה הפוליטית והכלכלית המשתנה בישראל של שנות השמונים, המשיך לתת את אמונו בהנהגה שכשלה והובילה את ההתישבות החקלאית לקשיים כלכליים.  
 
הקשר הרב דורי
משוב סבתא נתי
"נגה נכדתי האהובה, "מעולם לא פגשתי אדם שלא ניתן היה ללמוד מימנו משהו" כך אמר גלילאו גלילי נגה למדתי ממך המון מקווה שגם את למדת משהוא ממני עלי ועל משפחתנו  הענפה אהבתי את שליטתך במחשב את שואלת את המדריכות כשאת לא יודעת ומקשיבה ברצינות רבה, את מחשבותיך ודרכך לראות ולזכור אירועים שונים במשפחתנו.משפחת זמיר הענפה ערכה מפגש ואת נהנית לפגוש את כולם ומזה יצאה העבודה שלנו, עשינו צעדים קטנים שהובילו אותנו למטרה, צעד אחר צעד למדנו על המשפחה הנהדרת שלנו, התמקדנו בסבא רבא שלך, אבא שלי, היה מאוד מרגש.אם נהנית ולו רק במעת מההנאה שלי ועם למדת והכרת סיפורים על הקזמירובסקאים דיינו. גאה בך ואוהבת המון המון, סבתא נתי.
 
משוב הנכדה נגה
"אני נהניתי מאוד ללמוד על סבא רבא אברהם ביחד עם סבתא נתי למדתי מילים חדשות וסיפורים חדשים על סבא רבא שלי ועל משפחת קזמירובסקי המורחבת. במהלך העבודה נזכרתי בסבא אברהם כמו זה שעשה לי סיבובים בקלנועית שלו. ולסכום אני רוצה להודות לסבתא נתי שבאה לעשות איתי את עבודה זו אז תודה סבתא". 
 
תשע"ו, 2016
מדריכה יישובית איילת שחק

מילון

שבריה
חרב קצרה, בעיקר של לוחמים ערבים, הנישאת בנדן פגיון

ציטוטים

”סבא הציע לשוטר הורדת ידיים ובאם ינצח יבטל את הדוח סבא ניצח ונסע ללא דוח“