מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצרכניה של אורמן – סיפורי ילדות

טל ותמרי
תמרי
טעימות מילדות שמחה של תמרי

"נולדתי בחדרה בפברואר 1950. שעות לא רבות עברו והארץ כוסתה כולה במעטה כבד של שלג כמותו לא היה וגם לא נראה עד היום, לא בתל-אביב וגם לא בחדרה. אבא שלי היה אז המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-היולדות, ולמרות שהיה לי שיער שחור ועור לא-בהיר, האחיות שעבדו איתו הציעו לו לקרוא לי שלגייה, שם שלכל הדעות היה מקורי, חדשני ותואם את "רוח הימים". הוריי, קראו לי תמר.
נולדתי לתקופת הצנע שהוכרזה במדינה. המדינה רק קמה, הוצאות הביטחון היו גבוהות; אלפי עולים הגיעו ארצה וצריך היה לקלוט אותם, לדאוג להם לכלכלה, תעסוקה ודיור מינימאלי; הרזרבות הכספיות של המדינה החדשה עמדו להיגמר והתעוררו קשיים במימון יבוא חומרי גלם ומזון, עד כדי חשש ממשי ממחסור במוצרים בסיסיים כמו קמח ומאוחר יותר אף עופות. במטרה לנהל את המשבר הכלכלי, הממשלה החליטה על מדיניות של הגבלת רכישות האזרחים לכלל המוצרים, כולל מזון ובגדים, וקביעת מכסה של מסגרת הקניות, כך שלכולם יהיו הדברים הבסיסיים לקיומם. ותיקים ועולים חדשים, בעלי אמצעים וחסרי כל לכולם נקבעו מגבלות ומכסות אחידות. כל משפחה קיבלה פנקס, בהתאם לגודל המשפחה, עם תלושים למזון. גם בגדים, נעליים ואף רהיטים נרכשו בנקודות שהוקצבו.
 
אני עוד זוכרת, שהייתי ילדה קצת יותר גדולה הייתי הולכת לצרכנייה שבשכונה, הצרכנייה של אורמן, עם פנקס התלושים. הייתי נותנת את הבולים שבפנקס, כדי לקבל את המצרכים. אורמן היה רושם אצלו ביומן את הקנייה, וההורים היו משלמים לו פעם בשבוע. גדלתי קצת, תקופת הצנע הסתיימה ואורמן, שידע שאני אוהבת ממתקים, היה נוהג לשאול אותי אם אני רוצה "צידה לדרך", כשהוא התכוון למכור לי וופל שקראו לו הרים וגבעות. לא נעתרתי לפיתוי, שכן ללא אישור של הוריי לא עלה על דעתי לרכוש מוצר מיותר. אהבתי ללכת לצרכנייה של אורמן, אהבתי להרגיש גדולה שהולכת לבד לקנות, ולא פחות מכך אהבתי לטפס על עמודי הברזל שהיו במרפסת הכניסה של הצרכנייה.
בשנים אלו, לא היו מוצרי מזון רבים, ואבקת ביצים ואבקת חלב היו מוצרים שכיחים. אנחנו, שגדלנו לתוך התקופה, לא חשנו משהו שונה, משהו חסר. כשמגוון הירקות והפירות בחנויות היה מצומצם, ואלה שניתן היה לרכוש היו בהקצבה מצומצמת, שימשו אותנו התחליפים.
 
מספרים שכתינוקת, את מנת הויטמינים מן הצומח קיבלתי מהגזר. אמא נהגה להאכיל אותי בהרבה גזר, גם במקום פירות. אני נהניתי, ועורי קיבל גוון צהבהב. אחותי, שמבוגרת ממני, הייתה רגילה לאכול גויאבות. גם כאשר נזדמן לאמא להשיג לה אגס, היא העדיפה – גויאבה.
 
כשנולדתי, גרנו בשכונת הנהגים בחדרה, בבית שחורשת אורנים הייתה נטועה בחצרו.
היום, אין שכונה ואין נהגים. ישנם רחובות כמו: גולדה מאיר, התדהר, החורש והדפנה, ורק רחוב ביאליק הוותיק, נותר במקומו. ווילות, להן חומות גבוהות, מחליפות את הבתים הקטנים עם החצרות הפתוחות. השדות והמרחבים שהיו סביב, כבר מזמן נכבשו.
כשהייתי בת שנתיים וחצי, עברה משפחתי לשכונת עמל, שלא הייתה אלא רחוב אחד ללא שם בו כעשרים בתים דו-משפחתיים, בית-ספר "עמל" עם חצר רחבת ידיים, גן ילדים ובית-ספר יסודי שהיה בשלביו הראשונים. הגן השכונתי היה ממש מול הבית בו גרתי, והיה נחמד לחצות את הכביש הצר ולהיכנס בשעריו. ממבנה בית-הספר, לא הצלחתי ליהנות. באותן השנים, לא היו בו כל הכיתות ולא לכל אלה שהיו, היו מקום במבנה. כשהייתי בכיתה א', שיכנו את הכיתה שלי בדירת חדר בשכונה. את כיתה ב' העברתי בדירת חדר שהייתה רחוקה יותר, בשכונת ברנדס, בחצר שלה חפרו לנו תעלה שתהווה לנו "מרחב מוגן" בימי מלחמת סיני. בכיתה ג', כבר עברתי לבית-ספר במרכז חדרה וחבריי לכיתה שבשכונה, הצטרפו אלי שנה מאוחר יותר.
 
הבית שלנו היה האחרון בשכונה וגבל בפרדס הדרים, שכבר לא ממש טופל. שדה פרחי בר היה מאחורי החצר וממנו, בצמוד לשולי הפרדס, הובילה "דרך הגנבים" אל הכביש לתל-אביב. הייתה לנו חצר גדולה ובה עצי פרי רבים.
 
חבר של הוריי עבד בחווה חקלאית ומשפחתי נהנתה ממגוון עצים יותר מעניינים וניסיוניים, כמו גם מהדרכתו ועצותיו לטיפול בגינה. היה לנו שסק מפואר וטעים, גויאבה אדומה, שני עצי אפרסמון שונים מעט ביניהם, רימון, תפוחי עץ מזנים שונים, ביניהם "יופי רומא", שזיפים מזנים שונים, קומביניישן שלא היה אלא הרכבה של אפרסק ושזיף שהיה טעים מאוד, שלא כמו הנקטרינה שפותחה מאוחר יותר, עצי הדר, חבוש, שורת אגסים מזן ספדונה שהענפים של כל שני עצים סמוכים חוברו יחדיו ויצרו קשת, ואפילו דובדבנים ושיחי פטל.
ואם זה לא מספיק – הגדר החיה שהייתה בחזית הבית הייתה מזנים שונים של פיטנגו. לזכר הפיטנגו שאהבתי, שתלתי בחצר ביתי שבירושלים שיח פיטנגו, שיח שלצערי לא מתפתח ועולה כמו אלה של ילדותי.
 
מהפירות, אמא נהגה להכין מרק פירות מגוון והיותר מכל, אמא פיתחה תעשיית ריבות שהורחבה במשך השנים לריבות מפירות שלא אנחנו גידלנו, ואני הולכת בעקבותיה. אני משמרת את מסורת של רקיחת הריבות ובני המשפחה וחברים קרובים, נהנים ממנה.
 
בין עצי הפרי, היו תקופות שגידלנו תפוחי אדמה קטנים, עגבניות, וכשרק עברנו לבית בטטות שהשתלטו על השטח בו גדלו וכשרצינו, קשה היה להיפטר מהן אפילו יותר מאשר מיבלית.
 
מספר שנים היה לנו גם לול בקצה החצר ואמי ואחותי (אורה) היו אוספות בשדה שליד הבית בעראלך (שבלולים קטנים) ונותנות אותם לתרנגולות לאכול. אני עוד זוכרת שנהגנו לקנות ביצים וחלב טרי ממשפחה שגרה מול הצרכנייה ולה רפת ולול גדול. את החלב היינו מביאים בכד מתכת, חלב טרי-טרי שהיה צריך להרתיח אותו.
גם פרחים היו בחצר שלנו, בצד עצי הפרי. ליד שביל הכניסה גדלו שיחי כלה. הכלה היא פרח לבן, ובשנים האחרונות ניתן לראות פיתוחים מיוחדים של כלות עם נגיעות של צבע.
 
כשהיינו ילדים, לא ידענו לחזות את העתיד אבל אחותי, כבר ידעה להגיע אליו. שנה אחת, באחד באפריל, רוח היצירה נחה עליה. היא לקחה את צבעי הגואש שלה, יצאה לגינה וצבעה את תוכם של כמה מפרחי הכלה שבגינתנו בצבעים בהירים, ורוד ותכלת. כשהיצירה הושלמה בהצלחה, היא קראה לבת של השכנים, שלא הייתה אלא בוגרת בית-ספר לגננות ולשתלנות, כדי לחזות בפרחים המדהימים שצמחו בין לילה בגינה. המומחית, התלהבה מהפרחים ולא עמדה על היצירה, על כי אלו היו גידולי "האחד באפריל".
רק כעשרים בתים היו בשכונה, אך ילדים לשחק איתם, לא חסרו. היינו משחקים בחבורות שנוצרו בקבוצות הגיל השונות, כמו גם ב"מליאת הילדים". המשחקים ב"מליאה" היו משחקי חוץ כמו: כדור, 3 מקלות, גולות (או בלשוננו בלורות), ומחבואים. היינו שותפים למעשי קונדס רבים, ביניהם היה כיסוי בריכת הדגים שבחצר בית-ספר עמל בדשא קצוץ ובעשבים. בעודנו שוכבים על הדשא, חיפשנו את הקורבן. אני לא זוכרת מי הוא היה אבל אני זוכרת שהוא פסע אל הבריכה אחרי שהצלחנו לשכנע אותו שהבריכה יובשה ועתה היא מלאה בעשבים ולא במים. אהבנו להתקבץ ליד עגלתו של מוכר הקרח בתקווה שנזכה לקבל ממנו שברים קטנים של קרח בימות הקיץ החמים, וניסינו לקפוץ על העגלה שלו, מאחור, מבלי להיתפס.
 
שעות רבות בלינו בחוץ, חופשיים ומאושרים. לא חלמנו על "מכונית לכל פועל", לא על המצאות כמו טלוויזיה ומחשב, ובעולם שהטלפון הקווי היה נחלתם של מעטים מי חלם שיבוא יום ולכל תינוק יהיה טלפון סלולרי?  

מילון

צנע
תקופה בהתחלת ימי המדינה בה המצרכים היו בהקצבה

ציטוטים

”שעות רבות בלינו בחוץ, חופשיים ומאושרים. לא חלמנו על המצאות כמו טלוויזיה ומחשב, “