מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצ'ק שהציל את חיי

אני (התינוק) וסבי מחזיק אותי
סבי כילד
איחורו של צ'ק להגיע ארצה מנע את ביקורי לבית הוריי בפולין

הסיפור המסופר הוא לא של סבא שלי אלא של אביו, סבא רבא שלי

סיפורו של סבא יורם

אבא שלי, ברוניסליב זיידן, גר בעיר לבוב (שהייתה שייכת אז לפולין והיום היא חלק מאוקראינה). בגיל 18 סיים את לימודיו התיכוניים בהצלחה רבה. השנה הייתה 1938. בתקופה זו אסרו הפולנים על היהודים ללמוד בבתי ספר גבוהים, כמו אוניברסיטה או טכניקום.

מי שרצה להמשיך בלימודים הגבוהים היה חייב לעזוב את פולין ולנדוד לארץ אחרת וללמוד בה. לאבא היו שני חברים מאוד ציוניים, שהאמינו, שהיהודים חייבים לחיות במדינת ישראל, פלסטינה.

יחד עם אבי הם החליטו לנסוע לארץ ישראל וללמוד בטכניון בחיפה. אימא שלו התנגדה מאוד לנסיעה לפלסטינה, ארץ קשה בה מתים מקדחת, אין אוכל והערבים מאיימים להרוג את כולם. היא ביקשה שיסע ללמוד בפריז במוסד שנקרא סורבון (מוסד מאוד יוקרתי בצרפת). אבא לא רצה לנסוע לצרפת  לבד אלא לפלסטינה יחד עם החברים שלו. אמא שלו הייתה מאוד עקשנית ואיימה עליו שאם הוא יסע לפלסטינה היא לא תתמוך בו מבחינה כספית.

אבא החליט בכל זאת לנסוע והם הגיעו לחיפה בקיץ 1938.

אבא החליט ללמוד הנדסת מכונות. הלימודים התחילו באוקטובר 1938. שנת הלימודים הראשונה הסתיימה ביוני 1939.

בזמן חופשת הקיץ נהגו כל הסטודנטים הזרים לחזור הביתה. לצורך הנסיעה הביתה, ללבוב שבפולין, שלחו המשפחות כסף כדי לממן את הנסיעה. החברים של אבא קיבלו את הצ'קים שלהם עבור נסיעה. הצ'ק של אבא לא הגיע. אבא ביקש משני החברים שלו לחכות עוד שבוע היות והוא ידע בוודאות שאמו שלחה את הצ'ק והוא פשוט מתעכב כנראה בגלל הדואר.

שני החברים של אבא אמרו לו: "אין לנו שום צורך לשבת פה ולחכות כאן שבוע. אנחנו ניסע הביתה ואתה תגיע כשתקבל את הצ'ק." (הנסיעה הייתה אמורה להיות באנייה מנמל חיפה לנמל אודסה ומשם ברכבת לעיר לבוב). החברים נסעו והוא נשאר לבד בחיפה מחכה לצ'ק שלעולם לא הגיע. הוא נתקע בחיפה לבדו. לא הייתה אז שום אפשרות לבדוק היכן נמצא הצ'ק והקשר היחיד עם המשפחה היה באמצעות מכתבים.

בראשון לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה והיטלר פלש לפולין. הקשר עם המשפחה נותק לחלוטין ולא היה לו מושג מה קורה איתם והיכן הם נמצאים.

כמובן, שהוא נשאר ללא כסף ונאלץ להישאר בארץ ולעבוד לפרנסתו בעבודות מזדמנות כמו: נהג מונית, או נגינה על פסנתר ב"פועל" עבור נערות שלמדו ריקוד. מהמשרות הללו הוא השתכר מעט כסף, שאפשר לו קיום בתנאים מאוד מינימליים. (כמובן שהוא נאלץ להפסיק את הלימודים). בתקופה זו הכיר את אמי שהייתה אחת הרקדניות שהוא ניגן להן בפסנתר. אחרי זמן מה הם התחתנו ואני נולדתי במאי 1944. (עדיין לא הייתה לנו מדינה המנדט הבריטי שלט בארץ).

הוא לעולם לא חזר ללמוד בטכניון. הוא התנדב להיות נוטר (כמו שוטר היום) ובכך נתן את שירותו למדינה.

לאחר תקופה, הוא מצא עבודה בבתי זיקוק. היות והוא ידע אנגלית טובה וגם גרמנית הוא התקדם יפה בבתי הזיקוק ולימים הוא מונה לתפקיד בכיר, מנהל אגף האפסנאות והמחסנים של כל בתי הזיקוק בחיפה. בשנת 1984 בנו את בתי הזיקוק באשדוד. בתי הזיקוק בחיפה היו אחראים לבנייתו. ההנהלה החליטה שמידי שבוע יסע מנהל אחר לאשדוד להשגיח על הבנייה.

יום אחד בשעה, 8:00 בבוקר נוחת אבי אצלנו בבית ברעננה, ומספר שיום קודם התקשרו אליו מסניף "בנק לאומי" ראשי בתל אביב ואמרו שיש מסמך חשוב עבורו והוא חייב להגיע לסניף עם תעודות מזהות, כדי שיוכלו לאמת, שאכן המסמך שייך לו.

בערב אבי חוזר דרך הבית שלנו ברעננה. עיניו אדומות מבכי, ואני שואל אותו: "מה היה בבנק?"

ולמה העיניים שלך אדומות מבכי?

מוציא אבא מעטפה מהתיק שלו… פותח אותה …ומוציא מתוכה צ'ק. אני מסתכל על הצ'ק ולא מבין מה משמעותו. שואל את אבא "מזה הצ'ק הזה?"

ואז אבא מתיישב ומספר לנו את הסיפור הזה. "זה הצ'ק שלא הגיע בזמן וכך ניצלו חיי". כמו כן, המשיך אבא וסיפר ששני חבריו, שקיבלו מהוריהם את הכסף בזמן, לא חזרו יותר. הם נספו בשואה יחד עם כל יהודי לבוב…. והוא ניצל. מסתבר, שהצ'ק הלך לאיבוד ונדד במשך כ – 45 שנים, בכל רחבי אירופה. על הצ'ק היו חתימות של בנקים שונים מכל מדינות אירופה.

הצ'ק היה צ'ק בנקאי על סכום של 5 לירות אנגליות משוייך לטובת בנק "אנגלו פלסטינה" לימים בנק לאומי לישראל.

אבי בכה היות והוא זיהה על הצ'ק את חתימת ידה של אמו שלא ראה מאז שעזב את ביתו שבלבוב בגיל 18 ועלה ארצה ללמוד.

סבי בילדותו

 

הזוית האישית

ניר: אני שמח מאוד שניתנה לי הזכות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, זה משום שלפני הכל שמעתי סיפור אמתי ומרתק. וגם למדתי על שורשי משפחתי ועל ההתאקלמות הלא קלה. ובנוסף חיזקתי את הקשר עם סבי.

מילון

נוטר
שומר יהודי בתקופת המנדט

ציטוטים

”"זה הצ'ק שלא הגיע בזמן וכך ניצלו חיי" “