מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצלת נפש בישראל

אני והנכד הדר שלם
אני בגיל 16 בין שדה פרחים
חוויה מלמדת.

שמי דליה אשכנזי נולדתי בשנת 1946.

בשנת 1951 עליתי לארץ ממוסול שבעירק. החיים שלנו כמשפחה היו טובים היה לנו בית גדול ורכוש. וכילדה הרגשתי שלא היה חסר לנו דבר. בעירק היה לאבי מפעל נעליים, ולסבי היה בנק. בגלל שהייתי קטנה יחסית לא זכור לי זיכרון משמעותי או חוויה מסוימת מילדותי בעירק. בגיל חמש עליתי לארץ עם אמי וששת אחיי ואחיותיי, לצערי הרב אבי נפטר ממחלה קשה ולא הספיק להגשים את חלומו ולעלות אייתנו לארץ ישראל. מתוך הסיפורים שהוריי סיפרו לנו הם חיכו לעלות לארץ ישראל עקב הפורענות והעוינות של הערבים בעירק כלפי היהודים באותה תקופה. הוריי האמינו שהמקום הנכון והטוב עבור היהודים זה בארץ ישראל, ופה צריך לחיות את חיינו ולהקים בית יהודי ולגדל את ילדינו סביב ערכים החשובים לנו ואהבת הארץ.

את העלייה לארץ קיבלנו אני ומשפחתי בהבנה ואהבה גדולה, למרות שגרנו באוהל קטן ומאוד שונה מחיינו הקודמים בעירק. שבו לכל אחד היה את המקום הפרטי שלו, לא היה חסר לנו דבר וגרנו בבית מאוד מרווח. למרות העובדה שלא היה חסר לנו דבר מבחינה חומרית הייתה חסרה לנו הרגשת השייכות והרצון להיות שייכים ומוגנים במדינה שלנו. להקים פה מדינה יהודית המאמינה ודוגלת בערכים משותפים. החיים בארץ היו קשים עבור אמי, שגידלה אותנו לבד ללא דמות אב. היא עבדה בכל עבודה אפשרית, כגון: קטיף בפרדס ולאחר מכן במפעל העבודה במשמרות בוקר צהרים ולילה. אמי עשתה הכול על מנת לספק לנו הרגשת ביטחון, ושתמיד תהיה הרגשה נעימה וחמה בבית. העובדה שעליתי לארץ בגיל צעיר עזרה לי מאוד לקלוט מהר את השפה העברית, ולכן לא היו לי קשיים בשפה. לעומת זאת לאמי היו קשיי שפה, היה לה מאוד קשה ללמוד שפה חדשה ובנוסף מכיוון שהייתה צריכה לפרנס את המשפחה והייתה עסוקה רוב הזמן בעבודה ובדאגה שלא יחסר לנו דבר חווית לימוד השפה הייתה קשה עבור אמי. אני זוכרת כילדה שהיינו מטיילות הרבה בשדות שהיו מסביב לבית, צברנו בטיולים אלה הרבה חוויות מגבשות בין החברות, הרבה שמחה צחוקים והנאות של ילדות.

יותר מכל זכור לי טיול אחד בשנת 1956 בהיותי בת עשר בלבד, בזמן טיול שיגרתי עם חברותי בשדות. הסתובבנו יחד ובדרכנו חזרה הביתה הופתענו לגלות דמות בין השיחים. התקרבנו אל הדמות הצצנו וראינו אדם זקן שוכב ללא תנועה בין השיחים. נבהלנו נורא, וכל חברותיי צרחו וברחו מהאזור. לא יודעת מה קרה לי באותם רגעים, ואיך לא ברחתי יחד איתן. אבל משהו בתוכי השאיר אותי שם מולו. משהו בפנים אמר לי שהיא אפשר להשאיר אותו שוכב ככה ללא עזרה. עמדתי דום במקום ואז ניגשתי אליו ודיברתי אליו הוא פתח עיניים ואז שאלתי אותו איך קוראים לך, ומה יש לך? כמובן שהוא לא ענה. נשארתי שם מולו ולא התייאשתי אזרתי אומץ ונתתי לו יד ופתאום הוא הושיט לי את שתי ידיו. בשארית כוחותיי, של ילדה בת עשר כמובן עזרתי לו לקום. הוא בקושי נצליח לעמוד ואני זוכרת שהיה לו מאוד קשה ללכת והלכנו יחד לאט. אני זוכרת שלאחר כחמש דקות של הליכה, שכמובן נראו לי הרבה יותר בזמנו הופיע מולי בחור צעיר שעזר לי לקחת את האיש לשכונה הקרובה. ברגע שהגענו לשכונה האיש הצעיר שבא לעזרתנו הלך להזעיק עזרה, בעזרת שנינו ניצלו חייו של האיש. אני לא יודעת את שמו של האיש המבוגר או הצעיר, אבל לעולם לא אשכח את האירוע הזה, איך טיול שיגרתי עם חברות הפך לחוויה כל כך מעצימה ומטלטלת עבורי, עד היום אני לא שוכחת ושמחה שהיה לי האומץ להציל נפש בישראל.

אני בגיל 16 בארץ האהובה בעיר הרצליה עד היום

הזוית האישית

דליה אשכנזי: החוויה אדירה להגשמת תוכנית וסיפור מתעד לדורי דורות.

מילון

אוון
קוטש כל דבר היה חלופי למיקסר של היום

ציטוטים

”אם תרצו אין זו אגדה “