מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצלה והישרדות – משפחתו של סבא בשואה

תאיר עם סבא וסבתא במפגש
סבא חיים בגיל 7
חיים בצל השואה של הוריו של סבא

הסיפור של אבא שלי

שמי חיים פישגרונד. נולדתי בשטראובינג גרמניה בשנת 1947 להורים ששרדו את השואה. נקראתי על שם סבי חיים פישגרונד שנולד בשנת 1877 בעיירה קטנה סולקוביץ בפולין. השם ניתן לו מפני שאביו, אברהם ברוך, היה אחד מחסידיו של הרבי חיים הלברשטם הידוע בשם רבי חיים מצאנז.

באותה עת פרסם את ספרו המפורסם "דברי חיים" וכנראה הרבה חסידים קראו לבניהם חיים על שם הרבי ועל שם ספרו. סבא שלי התחתן עם סבתי רחל פרימט שנולדה כנראה בשנת 1873 בעיירה אושווינצ'ים המוכרת, לצערנו בשמה הגרמני אושוויץ.  באידיש קראו לעיירה אושפיצין עם צליל דומה. לפי האגדה אחד הרבנים לפני כמה מאות שנים אמר שהיהודים הם רק אורחים – אושפיזין – במקום. כלומר, אמר ליהודים לא להרגיש בבית. סבתי הייתה אלמנה עם ילדה קטנה, אסתר ילידת 1897. ביחד היו להם עוד 8 ילדים: מידל, רייזל, חנה, דוב בעריש, טאובה יונה, זלמן יצחק. אבי, אברהם ברוך (על שם סבו) היה הבן הראשון אבל לא הבכור, נולד בשנת 1914.

באותה תקופה היה אזור זה של פולין חלק מהאימפריה האוסטרית. ערב מלחמת העולם השנייה היו באושווינצ'ים כ 8,000 יהודים מתוך כ 14,000 תושבים. אבי זכר את אושווינצ'ים כמקום טוב לגור בו למרות שמשפחתו הייתה ענייה מאד. אביו התקשה לפרנס את המשפחה ולעיתים אמו מכרה דברים קטנים בשוק העירוני.

אבי התייתם בגיל 12. משפחתו הייתה מאוד עניה ואמא שלו התקשתה בפרנסת המשפחה. לכן היא שלחה אותו לקרקוב, העיר הגדולה כ 60 קילומטר מביתם לקרוב משפחה כדי שילמד להיות חייט. לאחרונה נודע לי שהוא היה שוליית חייט אצל חיים פישגרונד בקרקוב שהיה כנראה בן דוד של סבי עם אותו שם. בקרקוב אבא שלי למעשה הפסיק ללמוד בבית ספר באופן סדיר ולמד מקצוע. הוא היה בן בית במשפחה.

בשנים האחרונות גיליתי שהייתה משפחה די גדולה בקרקוב ובעיירות בסביבה שכמעט כולה נרצחה בשואה. בקרקוב היה אבא שלי פעיל בגורדוניה תנועת נוער ציונית על שם א.ד. גורדון אחד מחלוצי והוגי הדעות של העלייה השנייה. היו לו מספר בני דודים מצד אבא ומצד אמא שלו שעלו ארצה בשנות ה-30 כחלוצים. בקרקוב הוא למד עברית ואהב לשחק כדור רגל. היו לו זיכרונות מאד נעימים מהתקופה הזו. הוא סיפר לי הרבה על אירועי ספורט שאליהם הלך, במיוחד ביקור קבוצת "הכח ווינה" קבוצה יהודית שהייתה אלופת אוסטריה שניצחה את הקבוצות הפולניות. זה היה מקור לגאווה גדולה. לצערי לא סיפר יותר מידי.

הוא שמר על קשר עם משפחתו באושווינצ'ים במיוחד עם אחיו דוב בעריש שהיה צעיר ממנו בשנתיים. הוא היחיד מאחיו ואחיותיו ששרד את השואה. הוא גם שלח כסף הביתה כדי שאחיו הצעיר יותר זלמן יצחק יוכל ללמוד בחדר ואחר כך בישיבת בובוב באושווינצ'ים. זלמן יצחק נחשב לעילוי ותלמיד חכם.

מלחמת העולם השנייה החלה בתאריך 1.9.1939. זמן קצר לאחר כיבוש קרקוב ניתנה הוראה שכל היהודים חייבים לפנות את העיר מלבד אלה שיקבלו אישור מיוחד. מצאתי באחד מביקורי בוורשה את טופס הבקשה שאבא שלי מילא כדי לבקש אישור להישאר בעיר. הוא כנראה לא קיבל אישור (כך אני משער) מפני שלא היה רשום באופן רשמי כתושב העיר.

אני חושב שהוא חזר לאושווינצ'ים. שם כנראה פגש את אחיו דוב בעריש שהיה בצבא הפולני נלקח בשבי ושוחרר.

%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%9a-1

קרקוב – רישום יהודי קרקוב

בסוף 1940 או תחילת 1941 הוא נשלח למחנה עבודה אנברג באזור שלזיה עם צעירים נוספים מאושווינצ'ים. זה היה מחנה מעבר והתנאים בו היו יחסית קלים. הוא סיפר שהוא התייצב לעבודה מפני שנאמר להם שיוכל לשלוח תלושי מזון לאמא שלו. יכול מאד להיות שזה הציל אותו. רבים מבני אושווינצ'ים, כולל אחיו זלמן יצחק, הוכרחו לעבוד במחנה בצבאי כדי להפוך אותו למחנה הריכוז הנורא אושוויץ. בסופו של דבר רוב היהודים בעיירה נרצחו במחנות המוות של הגרמנים. את כל שנות המלחמה עבר אבי במחנות עבודה באזור שלזיה עד שהוא שוחרר בידי הצבא האדום ב-8.5.1945.  בתחילת המלחמה הוא עדיין היה בקשר עם ביתו באושווינצ'ים. יש ברשותי גלויה שעליה כתב לאמא שלו וגם קיבל תשובה.

אבא שמר על הגלויה הזו אבל אינני זוכר שהוא דיבר עליה. את הגלויה מצאתי בין מסמכים ותמונות שהיו אצל אמא שלי אחרי שהיא נפטרה בשנת 1997.

%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%9a-2

בין הדברים שאבי שמר כל השנים היו התפילין שלו שהוא קיבל מאז שהוא התייתם מאביו.  הוא סיפר לי שהוא התחיל להניח תפילין לפני הבר מצווה שלו כפי שהיה המנהג של יתומים. את התפילין נתתי לבני אביחי ברוך כשהוא הגיע לגיל בר מצווה. את התפילין הוא הניח בפעם הראשונה ליד הכותל.

%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9f-2

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%91%d7%91%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%94

אבא שלי היה במספר מחנות עבודה. הוא עבר חוויות קשות מאד. באחד המחנות הוא היה סניטר. בין יתר תפקידיו היה לאסוף את גופות המתים בבוקר מהצריפים ולהביאם לקבר אחים. המראות האלה ליוו אותו כל חייו. אני זוכר שלעיתים היה מתעורר בצעקות מסיוטים בלילה. במחנה זה הוא עבד באתרי בניה ומחצבות. האחראים על העבודה, כולל יהודים שהיו בתפקיד "קאפו" התאכזרו לו וליהודים האחרים. הוא גם סיפר שקיבל מכות מקאפו באחד המחנות.

באחד המחנות, גריידיץ, הצטרף אליו אחיו דוב בעריש והם עברו את החוויות ביחד. באותו מחנה הוא התיידד עם סנדלר שסיפר לו שאחותו עובדת במטבח ותוכל לעזור להם. וכך הסנדלר זלמן קבון הפגיש את אבא עם אחותו איטה. למרות שנשלח למחנות אחרים בסביבה, בדרך לא דרך נודע לו איפה נמצאת אמא שלי.

לקראת סוף המלחמה עבד אבא שלי במקצועו כחייט במחנה שנקרא "ספורטשולה" – בית ספר לספורט – מפני ששם לפני המלחמה היה מחנה של תנועת הנוער הנאצית. מפני שהוא תפר בגדים למשפחה של קצין הSS (היחידה הנאצית ששמרה על המחנות בין יתר תפקידיה). כך הצליח לקבל תנאים טובים יותר. זה עזר לו לשרוד למרות שחלה בטיפוס קשה.

המחנה שבו היה אבא בעיירה רייכנבאך שוחרר על ידי הצבא הסובייטי (הצבא האדום) בתחילת מאי 1945. הוא ועוד מספר גברים הלכו למחנה הנשים ופתחו את השער לשחרר את הנשים, ביניהן אמא שלי. הגרמנים פשוט נטשו את המחנה. כך המשיכו את הידידות ביניהם. כ – 10 חודשים, לאחר מכן הם נישאו.

הסיפור של אמא 

אמא שלי, איטה לבית קבון, נולדה בכפר קטן ניבקה (היום חלק מסוסנוביץ) בחבל זגלמביה בפולין בתאריך 5/7/1920. סבא שלי יחיאל היה חייל בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה נפטר כשאמא שלי הייתה בת שמונה שבועות מדלקת ראות או שחפת.  לאמא היה אח מבוגר ממנה בשנתיים. מפני שסבתי נשארה עם שני ילדים קטנים אמא שלי נשארה עם סבא וסבתא שלה יעקוב ושרה הלישביץ. אמא שלה, הינדה לאה לבית הלישביץ, נישאה שוב לצבי הירש בורנשטיין ונולדו לה עוד חמישה ילדים בעיר בנדין שבה היו מעל 20,000 יהודים: פייגל, בנימין, פסיה, ייקל, הלה. זלמן, בנימין והלה שרדו את השואה.

אמא שלי למעשה גדלה אצל סבתא שלה אבל הייתה בקשר הדוק עם אמא שלה ואחיה ואחיותיה למחצה. אמא למדה בבית ספר בית יעקוב אבל לא רצתה להמשיך ללמוד במסגרת בית ספר יהודי. היא למדה פקידות בבית ספר ממשלתי למסחר בעיר בנדין.  . לקראת סוף לימודיה בתיכון  אביה החורג החליט שעליה ללמוד מקצוע ולכן למדה להיות תופרת.

המשפחה הייתה מסורתית – חגגו את כל החגים ושמרו שבת. המשפחה התפללה בבית כנסת קטן (שטיבל באידיש). אמא הייתה חברה בתנועת נוער ציונית – הנוער הציוני. היא זכרה את הפעילות בתנועה כולל מחנות הקיץ בהרים בדרום פולין בחמימות רבה.  בתיכון היו מספר תקריות אנטישמיות אבל דווקא הכומר של בית הספר היה ידידותי ליהודים.

בעיר הייתה תחושה שהמלחמה קרבה ואנשים – יהודים ונוצרים התחילו לאגור אוכל. בנדין הייתה קרובה מאד לגבול עם גרמניה.  המלחמה התחילה באזור שלהם. אמא סיפרה שהיא ראתה צנחנים גרמנים שקפצו ממטוסים קרוב לעיר. המלחמה התחילה ביום שישי 1.9.1939 ובמשך השבת לא כל כך ידעו מה קורה. במוצ"ש היא שמעה את היטלר נואם ברדיו של שכנים פולנים. אחרי מספר ימים הגרמנים פוצצו את בית הכנסת הגדול שהיה קרוב לבית שבו גרה אמא שלי.

היהודים נדרשו להתייצב במועצה היהודית לקבל תלושים ללחם ונדרשו לענוד סרט לבן (לא הטלאי הצהוב כמקומות אחרים). די מהר היו גזרות נוספות נגד היהודים: הגרמנים החרימו חנויות וחשבונות בנק של יהודים. עם הזמן לא נשאר ליהודים כסף לקנות אוכל. למי שהיה כסף קנה "בשוק השחור" – בעצם קניה לא חוקית. בהתחלת המלחמה הייתה ליהודים אפשרות לצאת לעבוד ולקבל כסף. אמא עבדה במכרות פחם. באזור שלה, זגלמביה היו הרבה מכרות פחם והגרמנים נזקקו לידיים עובדות. היו לה קרובי משפחה שנסעו לעבוד בהקמת מחנות ריכוז בסביבה.

מפני שאזל כסף ולא יכלו לקנות אוכל היא זוכרת שנאלצה לגנוב מהשכנים הלא יהודים. לרבים משכניה הפולנים היו קרובים חקלאיים בסביבה ואגרו מזון, בעיקר תפוחי אדמה. אמא זוכרת פעם שגנבה עוף ולקחה אותו לשוחט (כשביקרתי בבנדין ב-2010  גיליתי שהמשחטה הייתה ממש ממול ביתם). חייל גרמני ראה אותה, עקב אחריה תפס אותה בבית והיכה אותה קשה.

במשך שנתיים לא היה גטו בבנדין. כשהוקם בספטמבר 1941 הוא היה גטו "פתוח" – כלומר בלי חומות ואפשר היה לצאת בשעות היום ולחזור בלילה לבתים. בתחילת 1942 מנהיג היהודים באזור סיפר שיש אפשרות לעבוד ב"שופים" מפעלים באזור ולא לצאת למחנות ריכוז. אביה החורג של אמא קנה לה מכונת תפירה וכך היא עבדה עם כ-200 בנות אחרות בסדנא גדולה וקיבלה משכורת שמאד עזרה למשפחה. בערך באותו זמן הסבתא האהובה שלה נלקחה ונשלחה למזרח. אמא גילתה מאוחר יותר שהסבתא נשלחה לטרבלינקה שם נרצחה. יום אחד היא תפרה שמלה לאחותה הלה שהייתה כבת 14. היא מאד שמחה עם השמלה ורצתה להראות לחברותיה. אמא שלהם התחננה שלא תצא מהבית בגלל העוצר. הלה נתפסה ונשלחה לאושוויץ. במשך כל המלחמה אמא לא ידעה מה קרה לה. לשמחתה היא ואחיה זלמן גילו שהלה שרדה את אושוויץ וצעדת המוות והשתחררה בברגן בלזן. הם התאחדו בשטראובינג גרמניה. בעת כתיבת המסמך הזה הלה עדיין בחיים בטורונטו ותחגוג השנה את יום הולדתה ה-90.

בתחילת 1943 נשלחה אמא למחנה הריכוז אנברג. זה היה מחנה מעבר והתנאים היו יחסית טובים ב-1.3.1943 נשלחה אמא למחנה עבודה גריידיץ. המחנה היה די קרוב לבנדין אבל הנסיעה ברכבת נמשכה מספר ימים בתנאים איומים. במחנה זה היא עבדה במטבח ובכביסה. הרבה מתו מרעב וטיפוס כולל חברות רבות מהבית. גם היא חלתה בטיפוס אבל איך שהוא עברה את ה"סלקציה" ולא נשלחה לאושוויץ. היא זכרה את המסדרים הקשים. אם היה יום יפה המסדר עבר מהר אבל במזג אויר קשה, בעיקר בשלג, המסדר עבר לאט לאט. בגלל תנאי מזג האוויר היא סבלה מכאבים ברגליה כל השנים. במחנה הזה היא פגשה את אחיה זלמן והכירה את אבא שלי.

בתחילת 1944 היא נשלחה למחנה פטרסוולדאו ששם שהתה עד השחרור ב-8 למאי 1945. במחנה הזה היא עבדה במפעל תחמושת ליצור מרעומים ונפצים – עבודה מאד מסוכנת. המפעל היה במנהרות שהגרמנים חפרו בהרים. חלק מהזמן הנשים גרו במבצר עתיק ללא חלונות  ישנו על דרגשים – בדרך כלל שתיים במיטה ברוחב 60 ס"מ. היו להם שירותים בשעות היום, אבל בלילה רק דלי. בימי שבת הן ניקו את המכונות, כיבסו את הבגדים  וקיבלו  יותר מים. היא זוכרת שהיא חיבלה בברגים שפגעו במכונות ואז הפסיקו לעבוד בלילה. היא זכרה מקרה אחד ששלוש נשים מהולנד ניסו לברוח נתפסו ונתלו. כל אשה קיבלה לחמניה וקפה ונצטוו לאכול ליד הנשים שעדיין היו תלויות.

כולם במחנה הבינו שסוף המלחמה מתקרב ואפילו קיבלו יותר אוכל. מצאתי תמונה בין חפציה של אמא לאחר מותה שמאחור כתוב בפולנית: "לאיטקה היקרה שלי, …נותנת תמונה ב- 1/5/45 בציפיה לשחרור". למזלה הגרמנים לא הצעידו את האסירות שהיו במחנה כפי שעשו במקומות אחרים במה שידוע כ"מצעדי המוות". הצבא האדום הסובייטי שחרר מחנות באזור, והגרמנים פשוט נטשו את המחנה שבו הייתה אמא. היא זכרה שאבא שלי ואח שלה היו בין הראשונים שבאו למחנה הנשים ופתחו את השער. הם הביאו אתם אוכל ונקניק. כולם כמובן שמחו מהאוכל. אבל בשחרור היו גם אירועים קשים. אמא זכרה שחיילים רוסים רצחו בנות כי רצו לאנוס אותן והן התנגדו.

הורי אחרי השחרור

אחרי השחרור אמא ואבא ואחרים נכנסו לדירות בעיר הגרמנית הסמוכה רייכנבאך (היום היא נקראת דז'ורדז'ניוב מפני שהיא סופחה לפולין). אמא חזרה לביתה בנדין לנסות לראות מי שרד. היא לא מצאה דבר.  שכנים פולנים תפסו את הבית והקניטו אותה באמרות "מה את עדיין חיה?" ורמזו לה שכדאי לה לעזוב מהר. בתקופה זו נרצחו מעל 2,000 יהודים בפולין בעיירות רבות ואף אחד לא יודע כמה נרצחו בדרכים בעיקר ברכבות.

אבא לא רצה לחזור לביתו. אח שלו שהיה במחנה אתו, חזר לאושווינצ'ים ולמד פחות או יותר שכל אחיותיו, חלקן נשואות עם ילדים וגם אמם נרצחו. לכן באוגוסט 1945 אמא ואבא, עדיין לא נשואים, דודי בעריש ודודי זלמן עזבו את האזור הזה שנמסר לפולין מפני שלא רצו להישאר באדמת פולין. הם שמעו שבאזור הכיבוש האמריקאי מצב היהודים טוב יותר. הם הגיעו למחנה העקורים הגדול בלנדסברג אבל אבא שלי כבר לא רצה להיות במחנה. איך שהוא הם שמעו שחיילים אמריקאים מאפשרים ליהודים לתפוס בתים של גרמנים בעיר שטראובינג.  בנוסף לכך רבנים בצבא האמריקאי דאגו לספק אוכל כשר, כולל בשר כשר ליהודים שהגיעו לאזור.  ועוד בעיר שרד בית כנסת מ"ליל הבדולח" של 1938 ולא נהרס כפי שנהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה. מכל הסיבות האלה התפתחה קהילה יהודית של שורדים בעיירה הציורית הזו על גדות נהר הדנובה.

במרץ 1946, יומיים לפני פורים, התחתנו הורי. הם קיבלו דירה במרכז העיר ולאבא היה עסק קטן לתפירת ותיקוני בגדים.  בבית הזה נולדתי ב-6 למאי 1947. ב-2005 ביקרתי בעיר ונפגשתי אם ישראל אופמן, שהיה ראש הקהילה היהודית המקומית שהכיר את הורי כשהיו בשטראובינג. איך שהוא דודי זלמן שמע שאחות שלו ושל אמא הלה (הלן) שרדה ונמצאת בברגן בלזן ואח בנו (בנימין) שרד גם הוא את אושוויץ ונמצא באוסטריה. הוא הצליח להביא את שניהם לשטראובינג. זלמן, שהיה נשוי עם ילדה קטנה לפני השואה – שתיהן נרצחו – התחתן בשטראובינג ושם נולד יחיאל בן דודי. כמו כן גם הלה התחתנה ובן דודי צבי הירש (הרי) נולד בשטראובינג.

a-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%99

חתונת הוריי

%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%a2%d7%9d-%d7%90%d7%97-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%95

ההורים שלי עם אח ואחות של אמא

גם אח של אבא בעריש התחתן בשטראובינג. הוא עזב די מהר כדי לעלות ארצה במסגרת מפעל ההעפלה. נולד להם בן, גם הוא חיים פישגרונד, באיטליה בדרך לישראל. האנייה שבה היו נתפסה על ידי הבריטים והם נשלחו לקפריסין שם היו עד קום המדינה.  בת דודתי רחל נולדה זמן קצר לאחר הגעתם לארץ. דודי בנימין התנדב לצה"ל במסגרת גיוס חוץ לארץ (גח"ל) ולחם במלחמת העצמאות.  דודתי הלה היגרה לארה"ב ולאחר שנים לטורונטו קנדה.

הילדות שלי

הורי ואני נשארנו בשטראובינג עוד כמה שנים מפני שהורי לא החליטו לאן הם רוצים להגיע. בסוף, באוקטובר 1950 עלו לארץ.  היינו בשער העליה תקופה קצרה ואז עברנו לנחלת יהודה ששם כבר היה דודי זלמן ומשפחתו. היום נחלת יהודה היא שכונה בראשון לציון אבל אז הייתה מושבה חקלאית נפרדת. אני למדתי בגן בנחלת יהודה אבל  לבית ספר יסודי הייתי בממלכתי דתי סיני בראשון לציון.

f1-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a7-%d7%96%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99

הייתה לי ילדות מאד מאושרת. אבל כנראה להורי היה קשה יותר והם החליטו לעזוב את הארץ ולהצטרף לאחות של אמא הלה בניו יורק.  וכך ב-1958 הגעתי לברוקלין בניו יורק.  אני לא רציתי לעזוב.  אני זוכר שאת הלילה האחרון בילינו ברמתיים (היום במרכז הוד השרון) אצל בת דודה של אמא.  בבוקר הסתתרתי  עד שמצאו אותי ונסענו לחיפה.

את ההפלגה לארה"ב אני דווקא זוכר בחיוב. הגענו למרסיי בצרפת ומשם המשכנו ברכבת לפאריז. לאמא היו דוד (מרדכי) ודודה (מרים) – אח ואחות של אמא שלה שהגיעו לצרפת לפני המלחמה ושם שרדו את השואה. היינו בפאריז מספר שבועות לפני הנסיעה לשרבוג ומשם באנייה לניו יורק. אני זוכר שמהיום הראשון שהגעתי לניו יורק הצהרתי שאני חוזר לארץ. אמנם לקח לי מעל 16 שנים אבל הגשמתי את שאיפתי.

בניו יורק למדתי בבתי ספר יהודים. משפחתי חיה בקהילה דתית חמה מאד. הייתי פעיל מאד בספורט, הייתי בעל קורא בבית הכנסת, הצטרפתי לתנועת בית"ר שחיזק את הזיקה הציונית שלי. בשנת 1967 הגעתי לארץ בפעם הראשונה מאז שעזבתי 9 שנים קודם לכן כמתנדב. החוויה הזו והמפגש המחודש עם קרובי משפחה חזקו גם כן את ההחלטה לשוב לארץ לצמיתות.

הזוית האישית

סבא וסבתא חיים והרייט: מאד נהנינו להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. התכנית תרמה לנו רבות ואנחנו מקווים שכל התהליך תרם לנכדתנו תאיר ודרכה לשאר המשפחה. זו הפעם הראשונה ששיתפנו פעולה כזו עם תאיר וזה איפשר לנו להכיר אותה בצורה אחרת.

ראשית, הפרויקט דרבן אותנו לארגן את מה שאנחנו יודעים על העבר המשפחתי. נהנינו להעביר את זה הלאה. ובכך החשיבות של פרויקט הרב דורי – לחבר את הדור הצעיר עם הדורות שקדמו. חשוב וטוב שהדברים כתובים. כך תאיר תוכל לעיין ולקרוא בעתיד ואולי להוסיף עוד פרטים. שנית, נהנינו גם לשמוע סיפורים של סבים וסבתות של התלמידות בכיתה. כך למדנו על סיפורי העלייה של משפחות אחרות.

תאיר חלא: מאוד נהניתי בתוכנית זו, למדתי הרבה על סבא וסבתא שלי, גיליתי הרבה על המשפחה שלי, ולמדתי על ההיסטוריה של כולם גם כן. לסיכום:מאוד נהניתי עם סבא וסבתא, בקשר הרב דורי, ועם כולם. השתתפתי בתכנית עם סבא וסבתא ותעדתי את הסיפור של שניהם

%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%9f%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%91%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9

מילון

רבי חיים מצאנז
רבי חיים הלברשטאם מצאנז (תקנ"ז 1797 - כ"ה בניסן ה'תרל"ו, 19 באפריל 1876) (מכונה: "הדברי חיים" על שם ספרו), היה רבה של העיר צאנז ומייסדה של חסידות צאנז, ומגדולי ומנהיגי יהדות מזרח אירופה בדורו. (ויקיפדיה)

מחנה "ספורטשולה"
"ספורטשולה" - בית ספר לספורט - המחנה נקרא כך מפני ששם לפני המלחמה היה מחנה של תנועת הנוער הנאצית .

קאפו
קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השואה שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"הצטרפתי לתנועת בית"ר שחיזק את הזיקה הציונית שלי"“

”"המפגש המחודש עם קרובי משפחה חזקו גם כן את ההחלטה לשוב לארץ לצמיתות."“