מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הציפור הכחולה

סמדר קוראת סיפור לנכדים
סמדר ליד הפסנתר
הסיפור של סבתא - סמדר כרמי גיברמן

שמי סמדר, נולדתי בקיבוץ עין-חרוד להוריי, עבריה ומשה כרמי, שניהם מורים בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף, משפחת מורים. הם הגיעו לעין חרוד בראשית ימיה, בשנת 1925. נולדתי חמישית במשפחה: אחרי אח אשכול, אחות דליה, אח עופר, ואחות אילה. המרחקים ביניהם היו שנתיים פחות או יותר, אבל אני נולדתי 11 שנים אחרי אילה, וזה היה כאילו שהיו לי שישה הורים. דמותו של אבא, משה כרמי, הייתה חשובה מאוד בחיי. הוא לימד אותי בתחומים רבים ושונים: פרחי בר, כוכבים, פני ארץ ישראל: ההרים, העמקים, הנחלים, הצמחייה, חיות הבר, הציפורים, הישובים, הגאולוגיה, תנ"ך, שירה וספרות ועוד. על נביאי התנ"ך הוא סיפר לי סיפורים, חשבתי שהם דודים שלי. זה שלא ראיתי אותם לא הפריע לי לדמיין אותם כדודים. הרי גם את הדוד פסח ראיתי רק פעם אחת ואת הדוד יעקב לא הרבה יותר מזה.

ראשית ההכרות עם עולם המוסיקה

חשוב מכל היה עולם המוזיקה שנפתח לפני. אבא היה גם כנר, ולימד את ילדי עין חרוד נגינה בכינור, ודאג שכל ילדיו ינגנו בכלים שונים: אשכול בחליל, דליה בפסנתר, עופר בכינור, אילה בפסנתר וגם אני בפסנתר. כשהייתי בגן בגיל 4 – 6 היינו, אבא ואני, הולכים יד ביד כל ערב כשהיה מוביל אותי לישון בגן (זו הייתה לינה משותפת), ובדרך היינו שרים את השירים שהכרתי לא במילים אלא בשמות התווים. בגן לפני השינה היינו מתיישבים ליד הפסנתר שבגן ומנגנים את השירים ששרנו: הוא ביד אחת ואני ביד אחת (בלי ליווי). ועד מהרה התחלתי ללוות את שירי השבת והחגים במסיבות הגן. וגם כשעליתי לכיתה א' הייתי באה לגן לנגן במסיבות שבת.

לימוד פסנתר, צ'לו, תיאוריה והנגינה עם החלילן שאול בן מאיר

בגיל 8 בכיתה ב' התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר עם מורה מקצועי: צבי רוזנשטיין. למדתי שש שנים. בגיל 12 התחלתי ללוות את מסיבות השבת והחגים בחדר האוכל של חברת הילדים, בעקבות הדרכה קצרה של אחותי דליה על יסודות הליווי המוסיקלי. ואז התחלתי ללמוד תיאוריה מוזיקלית באולפן האזורי למוזיקה. אחרי שנתיים המשכתי ללמוד הרמוניה באופן פרטי אצל תיאודור הולדהיים בקיבוץ בית אלפא, אליו הייתי נוסעת כל שבוע בטרמפים. בגיל ארבע עשרה הפסקתי ללמוד פסנתר והתחלתי ללמוד נגינה בצ'לו אצל עוזי ויזל במשך שלוש שנים. באותן השנים הייתי מנגנת כל שבוע עם החלילן שאול בן מאיר, וכך הכרתי את הספרות לחליל ופסנתר או חליל ותזמורת.

מותו של אבא

בהיותי בת 10, בחופש הגדול, עמדתי לנסוע לירושלים לבקר את אחותי דליה, שאצלה התארחו אבא ואימא בחופשת הקיץ. לפני לכתי אל הנהג שיסיע אותי לירושלים ניגש אלי הדוד יהושע ואמר: "את יודעת, שאבא חולה מאוד". יותר לא רציתי לשמוע. הבנתי מיד. רצתי לחדר כבשתי את פני בכרית ובכיתי. אחרי חצי שעה הלכתי אל הנהג שלגי, שהיה הנהג של חבר הכנסת שלמה לביא, שהיה חבר עין חרוד, ונסענו לירושלים. לא נתנו לי לראות את אבא. אימא קבלה את פני ונתנה לי נשיקה על המצח. זו הנשיקה היחידה שהיא נתנה לי בחיים. אחרי יומיים הייתה ההלוויה בעין חרוד. ליד הקבר הספיד אותו משה שרת ראש הממשלה, שהיה חבר טוב שלו עוד מימי הגימנסיה הרצליה. הם היו במחזור הראשון של הגימנסיה, יחד עם עוד שני חברים טובים: אליהו גולומב שהקים את ארגון ההגנה, ודב הוז שהקים את חיל האוויר.

הילדה המורה

בגיל 11 בהיותי בכיתה ה' למדתי בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף. יום אחד המורה של כיתה ג' חלתה. מנהל בית הספר, שפרוני, החליט שהמורה המחליפה תהיה אני! הוא נכנס אל הכיתה שלנו, קרא לי לבוא אתו אל כיתה ג' כדי שאלמד אותם! לקחתי משולחני את "ספיח" של ביאליק, שאותו למדנו אז עם רבקה גרוס, ואותו לימדתי את ילדי כיתה ג'. פתאום הרגשתי שהדיאלוג עם הילדים  ממש מוצא חן בעיני. עובדה, עד היום אני אוהבת ללמד. אולי משום שאני מאוד אוהבת ללמוד, ולכן אוהבת ללמד. להפיץ ידע ותחושת הגילוי, שמחת הגילוי מלווה אותי עד היום. לפעמים בשל שמחת הלימוד אני שוכחת ללכת לישון בערב ונשארת ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה.

הטיול לתבור

בגיל 12 אהבתי לטייל. ביום שמש חורפי של חופשת החנוכה יצאתי לכיוון גבעת המורה, שנחשבה בעיני "הגבעה של אבא", הן הוא היה המורה. הלכתי בשדות ולפתע התגלה לפני התבור בכל הדרו ותפארתו המעוגלת. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ושיניתי כיוון, הלכתי לתבור. לבד. טיפסתי עליו בקלות ובשמחה. בהגיעי אל פסגתו השקפתי סביבי וראיתי את מרחבי ארץ ישראל, מהחרמון בצפון ועד הרי עיבל וגריזים בדרום, ומהרי גלעד במזרח ועד הים התיכון במערב, והתמלאתי שמחה גדולה. (מה קרה בסופו של הטיול –  ניתן לקרוא בגירסה המורחבת של התיעוד המצורפת).

המפגש הראשון עם אלדד

עוד סיפור מגיל 12. חודשים אחדים אחרי הטיול לתבור, בחופש הגדול נסעתי לירושלים לבקר את אחותי דליה, שגרה אז בשכונת הבוכרים ברחוב דוד 34. באותם הימים היו לדליה כמה תלמידים פרטיים. אחד מהם, שלמד תיאוריה מוסיקלית, היה בעצם תלמיד של סולי, בעלה של דליה, שהיה פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. התלמיד הזה שמו היה אלדד גיברמן. באותו הבוקר הוא הגיע לשיעור אצל דליה, התיישב בכורסא בפינת הסלון הגדול והארוך וחיכה.  בדיוק אז הגעתי אני. פתחתי את הדלת וראיתי שבקצה הסלון הארוך יש מרפסת וממנה נשקף הנוף לעבר ההרים. מובן מאליו שהייתי מוכרחה לראות את הנוף, זו הפעם הראשונה שביקרתי בבית זה. נתתי זינוק ורצתי לעבר המרפסת. במרוצתי כלל לא הבחנתי שבפינה יושב סטודנט שחיכה לשיעור בתיאוריה. לעומת זאת הסטודנט דווקא הבחין בי ובמרוצתי, ולימים התוודה לפני שממש באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה: זו תהיה אשתי! והשאר – היסטוריה. באותו קיץ הוא היה בן 23 ואני בת 12. היה עליו לחכות שש שנים עד שהגשים את מטרתו, כמעט כמו יעקב שחיכה לרחל.

בגיל 14 עברתי ללמוד צ'לו אצל עוזי ויזל .

בגיל 17 וחצי עזבתי את עין חרוד והלכתי ללמוד באקדמיה בתל אביב בחוג לתיאורטיקאים ולימודי פסנתר אצל ולטר אאופהויזר .

הציפור הכחולה

בגיל 18 התארגנה מסיבת פורים של המחלקה לפיסיקה במכון וייצמן בביתנו – ביתו של אהרון ניר ששכרנו עם ווה וזאב וגר. אני התחפשתי ל"ציפור הכחולה": לקחתי פיסת בד גדולה כחולה שקופה, החזקתי בקצותיה ונופפתי בה כבכנפים של הציפור הכחולה. הקלטתי את הליווי של השיר ששר אז פראנק סינטרה עם בתו, וכתבתי את המלים בעברית (בית אחד) ובאנגלית (בית שני) כי היו כמה מדענים מחו"ל, ושרתי עם הליווי:

"למה זה כה הרבה תחפשו אחרי /  כה קרוב ללבבכם הנני, ידידי / את הדרך לאושר בחפץ אורכם / אבל אל תשכחו, קחו אותי עימכם."

I'll make you so happy wherever you are/ And I'll show you the way to the happiness star/ But please, don't forget me, I am not so far/ Now try to find out what today is Smadar

היה זה בעקבות מחזהו של מטרלינק "הציפור הכחולה" שראיתי בגיל 12 בתיאטרון הבימה. כי הרגשתי שזו השליחות שלי בחיים: לשמח לבבות בני אדם בעזרת המוסיקה וכל הנלווה אליה.

הלימודים שלי התקיימו באקדמיה למוסיקה בתל אביב ובארצות הברית אחרי שנתיים באקדמיה למוסיקה בתל אביב, אלדד סיים את הדוקטורט בפיזיקה גרעינית במכון וייצמן, ונסענו לארצות הברית, לבוסטון. שם שהינו שנתיים וחצי, ושם למדתי ב-Longy School of Music. בחזרתנו לארץ, לרחובות, התחלתי ללמד פסנתר ולחבר הצגות מוסיקליות לתלמידי בפסנתר. בשנת 1979 עברנו למבשרת ציון עם הילדים, תומר ומורלי. התחלתי ללמד באקדמיה, ולאחר מכן גם במכון "כרם" (משנת 1984 עד היום). לימדתי גם בסמינר אורנים בטבעון, ומאוחר יותר גם במרכז למוסיקה ליד הסינמטק בירושלים, במתנס בגילה, במשרד החינוך (מורים גימלאים), בהר אדר, בעמק המעיינות (עמק בית שאן), ברחובות, באשקלון, במשמר הנגב, בראשון לציון (מורים למוסיקה), בכפר ורדים, בבית דניאל בזיכרון יעקב (סופי שבוע מוסיקליים, מאז 1984 ועד היום).

עם בואי למבשרת הצטרפתי לתוכנית השתלמות לתואר שני בירושלים ובניו יורק (תוכנית בשיתוף האקדמיה למוסיקה בירושלים ואוניברסיטת ניו יורק). שלושה קייצים למדנו בירושלים וברביעי באוניברסיטת ניו יורק. חודשיים שהיתי בניו יורק והשלמתי את התואר M.A. במכון כרם הקמתי מקהלה בשנת 2000 – "מקהלת כרמים". המקהלה מופיעה מדי שנה בכנסיית רטיסבון בירושלים.

אלדד אהב מוסיקה. הוא אהב את העוגב הכנסייתי, הוא רצה לנגן בעוגב. הוא רצה לבנות עוגב. בסוף הוא קנה עוגב ואני ניגנתי עליו. תחילה למדתי לבד. אבל בשנת 1975 נסענו לשנת שבתון למינכן בגרמניה עם הילדים (תומר בן שש וחצי , מורלי בת שנה וחצי). תומר הלך לכיתה א' ומורלי הייתה אתי בבית. אלדד עבד באוניברסיטה ואני שרתי במקהלת באך ממינכן בניצוחו של קרל ריכטר, ואצלו גם למדתי נגינה בעוגב.

בשנת 1993 התחלתי להדריך קבוצות מטיילים בעקבות המלחינים הגדולים: בעקבות באך (וגם מנדלסון ושומאן) בגרמניה, ובעקבות "מוצארט עד מהלר" באוסטריה  –  מזלצבורג דרך הרי האלפים אל וינה. מסע בעקבות שמונה מלחינים: מוצארט, היידן, בטהובן, שוברט, ברהמס, ברוקנר, הוגו וולף ומהלר. כל "מסע בעקבות" ביצעתי כבר שמונה פעמים, ועוד היד נטויה.

עם קיבוץ עין חרוד אני שומרת על קשר כל השנים. בסדר פסח יש לפסנתר תפקיד חשוב מאוד, וכל שנה אני באה לנגן בסדר פסח מזה  63 שנים!

פרידות

בשנת 1952 נפרדנו מאבא. בשנת 1976 אימא הלכה לעולמה. בשנת 1979 עופר אחי, שהיה כנר בתזמורת הפילהרמונית, הלך לעולמו בדרך טראגית, הוא שלח יד בנפשו . בשנת 2002  אשכול, אחי הבכור, הלך לעולמו. בשנת 2013  דליה אחותי, כלת פרס ישראל, הלכה לעולמה. נשארה רק אחותי אילה בקיבוץ עין חרוד.

התברכתי בארבעה נכדים חמודים: עירד ופארן –  ילדיו של תומר, בני, ושי ושירי בנותיה של בתי מורלי, שבינתיים קיצרה את שמה למור כרמי.

המוטו שלי

בכל מצב, לא משנה כמה קשה וכמה עצוב, תמיד אפשר לחפש ולמצוא זווית שממנה התמונה נראית יפה יותר, נעימה יותר, שמחה יותר.

לסיפור המלא:

קישור לאתר של סבתא

עמוד הבית

הזוית האישית

החוויה הייתה של הנאה של אהבה של עניין ושל רצון להמשיך בשיחות חוויה מרגשת ביותרסבתי מאחלת לי שתמצא את השביל המיוחד שלך ושתביא לידי ביטוי את כל הכוחות הרבים שמצויים בך ושנמשיך את הקשר החם שיצרנואני מאחל לסבתי אני מאחל לך להמשיך להיות מעניינת ושופעת סיפורים מעניינים ומרגשים אני הייתי רוצה שנמשיך את הקשר ומאוד נהנתי איתך

מילון

הציפור הכחולה
הסמל של האושר

תאודור הולדהיים
(‏1923 - 1985) מלחין, פסנתרן, מורה ומתמטיקאי ישראלי. איש אשכולות, עסק גם במתמטיקה, בפיזיקה, בכימיה ובפילוסופיה. חייו בקיבוץ השתקפו ביצירותיו, אם כי לא ניכר בהן מאמץ לשוות למוזיקה אופי לאומי. לצד יצירותיו החשובות חיבר גם מוזיקה לצרכים מקומיים, לחגיגות הקיבוץ, ובכלל זה מוזיקה לביצוע של ילדים. הולדהיים כתב גם מוזיקה לתיאטרון בובות, קטעי מקהלות ועיבודים שונים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”שמחה אמיתית אינה רגע בחיים אלא היא שמחה קיומית“