מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הצברית הראשונה לבית קורבלניק

סבתא שרית והנכד אילון
תמונת ילדות
סבתא מספרת

שמי שרית רובינשטיין, נולדתי בשנת 1951 בטבריה.

הורי, מלכה לקסר ושמואל קורבלניק, שורדי שואה, היחידים במשפחתם הגרעינית, נפגשו והתחתנו בולבז'יך שבפולין בשנת 1946, כשחזרו מרוסיה עם סיום מלחמת העולם השנייה.

אמא שלי, ילדה-נערה כבת 14, מצאה את עצמה לבד ברוסיה, בין זרם הבורחים מקוזלוב שבפולין לרוסיה. איפה הייתה, היכן נדדה איננו יודעים, אלא רק שבתושייה רבה, אומץ, ערמה וחכמת רחוב הצליחה לשרוד.

אבא שלי נולד בראצ'קי שבפולין. אבא היה תלמיד ישיבה. התגייס לצבא הפולני ושירת בחיל הפרשים. כשהחייל הושמד ברובו על-ידי הגרמנים-הנאצים, אבא הצליח לברוח לרוסיה ושירת בצבא האדום כחשמלאי. איפה בדיוק היה ואיך שרד איננו יודעים. שניהם, כשהגיעו מרוסיה לולבז'יך נוכחו לדעת שנותרו לבד בעולם ממשפחותיהם הגרעיניות.

כשאבא שב לפולין, הוא מצא דודה ושני בני דודים. לימים, אבא גילה שיש לו שני אחים בארצות הברית.

בתאריך 25.12.49  הורי עלו לארץ יחד עם אחי אריה בן השנתיים, באנייה גלילה שיצאה מצרפת. הם נקלטו במחנה עולים ‘שער העלייה’.

בתאריך 6.2.50 הועברו על-ידי הסוכנות היהודית למושב בית הלל. שם כבר הייתה סבתא בתיה, דודה של אבא, עם בנה משה ועם בתה זהבה הנשואה למנחם, ושני ילדיהם אליעזר ויחיאל. הסוכנות היהודית נתנה להם פרה ושתי מיטות, והסיעה אותם לגור במושב בית הלל, בחדרון עם מטבח ושירותים בחוץ. אימא למדה לחלוב ואבא עבד בבניית קו מים וחשמל בחלסה שבקריית שמונה, בסיקול אבנים ובסלילת כבישים.

לידתי

אימא סיפרה לי : "חשתי צירי לידה. אבא היה בעבודה. את אריה התינוק השארתי אצל שכנה ורצתי לכביש המוליך לטבריה. אף מכונית לא עברה. לפתע ראיתי מרחוק שיירה של מכוניות. נעמדתי באמצע הכביש ונפנפתי בידיים. המכונית הראשונה עצרה כדי לסלק אותי. הסברתי לנהג שאני לא זזה כי ירדו לי המים. לא הייתה להם ברירה והם לקחו אותי לבית היולדות בטבריה". לימים התברר שזו הייתה שיירת מכוניות שליוותה את ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. וכך אני נולדתי.

עין עירון

בשנת 1953, כשהייתי כבת שנתיים, עברנו מבית הלל למושב עין-עירון. זו הייתה תקופת הצנע בארץ. ההורים קיוו להצליח להיות חקלאים, ולכל הפחות שיהיה יותר אוכל למשפחה.

בעין-עירון היה לנו בית של שני חדרים, מטבח, מקלחת ושירותים מפח שהיו בחצר, רפת, לול, אווזים, תרנגולי הודו ושדה. בשדה ההורים גידלו לפי העונות: תלתן, אספסת, בוטנים, פרג, סלק בהמות ותירס. ליד הבית היו עצי פרי הדר, עץ תות וגינה קטנה עם מיני ירקות. לא היה מקרר אלא ארגז קרח. אימא בישלה על פתילייה, הכינה בבית גבינה ורקחה ריבה. אני, למרות שהייתי ילדה קטנה, עזרתי בניכוש, עישוב, קטיף … לפי הצורך והיכולת. וכמובן, שמרתי על אחותי לאה, שנולדה בשנת 1956.

היו לנו שכנים טובים עם שלושה בנים וסבא. הם דיברו אידיש ובזכותם אני מבינה את השפה. שני הבנים הצעירים היו חברים שלי. היה להם משק גדול יותר משלנו, ואפילו היה להם טרקטור. לעתים קרובות הייתה מבקרת אותם סבתא מאשה. היה לה מספר על היד. שאלתי את אמא: למה יש לה מספר על היד? אמא ענתה לי: "היא הייתה שם.  ששששש לא מדברים על זה". בדיעבד הבנתי שהיא הייתה באושוויץ. אז לא ידעתי. לא דיברו, לא סיפרו לנו על השואה. זה היה טאבו. לנו לא היו סבתא וסבא.

המגורים במושב זכורים לי כנעימים, מעניינים; עזרתי לאסוף ביצים בלול, להאכיל אפרוחים. נסעתי בעגלה רתומה לסוס לשדה, למחלבה. אהבתי לטייל בין פרחי הבר: נרקיסים, כלניות, רקפות, צבעונים, נוריות, תורמוסים, עיריות, חצבים, כרכומים וסייפנים שזכורים לי בשמם עד היום; שזרתי מחרוזות  מפרחי חרציות. קטפתי פרחים והבאתי הביתה. בתקופה זו טרם נחקק החוק להגנת פרחי הבר.

אני זוכרת אירוע שבו הפרה שלנו המליטה עגל עם שני ראשים, שלחו אותי, ילדה בת שבע על אופניים, להזעיק את הווטרינר מכרכור הסמוכה. כשהגענו, הבנתי שאיחרנו את המועד. העגל מת. בכיתי נורא.

בית הספר היסודי היה במושבה כרכור אליו הגענו בעגלה רתומה לסוס. בגלל מחסור בכיתות ובמורים אני למדתי במשמרת שנייה, כלומר: הלימודים התחילו בשעה 12:00. בכיתה ג-ה למדנו באלוני יצחק. לבית הספר הגענו באוטובוס ג'מסי.

בבית לא היו משחקים, גם לא טלוויזיה, אבל לא היה משעמם. היו משחקי רחוב ליד עמוד החשמל. שם היינו מתאספים ומשחקים: מחבואים, חבל, עמודו, ארצות, קלאס, תן לי אש… הייתה לי חברה טובה, חולת פוליו, שהייתי מלווה אותה שלא תיפול. היינו מחליפות מפיות, מעטפות של מסטיק ומשחקות 5 אבנים. (אבנים מעשה עבודת יד, מסיתות בלטה). בעין-עירון ההורים עיברתו את שם המשפחה. מ-קורבלניק ל-כרמל.

דימונה

מסתבר, שההורים לא מצאו את פרנסתם במושב. כנראה, שיישוב ניצולי שואה במושב, ללא ידע בחקלאות, לא צולח. ההורים עזבו את עין-עירון בשנת 1961.

עברנו לדימונה. זו התקופה העירונית שלי. בדימונה נחשפתי לעלייה מצפון אפריקה והודו. השילוב בכיתה אחת היה מעניין. נחשפתי לתרבויות שונות, מנהגים שונים ולמאכלים מגוונים. אהבתי את מיזוג הגלויות. הייתה לנו מורה/מחנכת חיילת, מדהימה, מודל לחיקוי. בבית הספר היה יום לימודים ארוך. המון חוגים. המון ביחד. השתתפתי בחוג תאטרון ובחוג ריקודי עם. הייתי גם בתנועת הצופים. יצאנו לטיולים ולמחנות עבודה. היה כיף.

בית ספר תיכון למדתי בהדסים, בתנאי פנימייה, כי בדימונה עדיין לא היה בית ספר תיכון עיוני עם ציוני מגן לבגרות. חיי הפנימייה לא היו לי קלים אך חישלו אותי לעצמאות, לחיים חברתיים ושיתופיים. בכיתה י"א הייתי חלק ממשלחת נוער של רוטרי לאיטליה – היציאה הראשונה שלי מגבולות הארץ. חוויה מעצימה ובלתי נשכחת.

בצבא שירתתי בחיל הקשר ברפידים. שם פגשתי את צביקה, בעלי. התחתנו בתאריך 3.7.73.

35 שנים עבדתי כמורה. 10 שנים בבית ספר יסודי; 25 שנים בתיכון כמורה לתנ"ך, מחנכת ורכזת שכבה.

אנחנו גרים בבאר-שבע. אני אימא לשרון ולמאור. סבתא לארבעה נכדים אהובים ואחת בדרך. הורי, שנשארו לבד בעולם זכו להקים משפחה עם שלושה ילדים, שבעה נכדים, ושלוש עשרה נינים ועוד היד נטויה.

כמי שהיו עולים חדשים בארץ, עברו תלאות של קליטה, צנע ומלחמות, ללא אולפן ללימוד עברית, התחשלו וידעו להשריש בנו אהבת המשפחה, אהבת הארץ, אהבת הלמידה, עזרה לזולת, ענווה ונתינה. המוטו היה: משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם!

אבא שלי אמר: כמו אברהם אבינו, גם אנחנו "כבשנו את הארץ. התחלנו בבית הלל בצפון, גרנו בעין עירון במרכז, והגענו לדימונה בדרום".

אמא שלי אמרה: "יד שמושטת, מלאו אותה". אימא הייתה עובדת סוציאלית בלי תואר. בבית שלנו היו ילדים שגדלו יחד אתנו לפרקי זמן שונים, לפי הצורך. בחגים, היו מסובים לשולחן אורחים שלא הכרנו, כדי שלא יהיו בחג לבד. אמא ליוותה עולים חדשים עד שהסתדרו. אמא ידעה למי אין, למי חסר ומה חסר, ודאגה למלא. הנתינה, נר לרגלינו.

ואני אומרת: "את הארץ צריך לאהוב דרך הרגליים". אני שמחה לספר שאנחנו בחוג משוטטים, אוהבים לטייל. ילדינו ונכדינו ממשיכים בדרכנו. אנחנו מרבים לטייל.

"שימחת הצלחת, כל צרה משכחת" – השולחן תמיד מלא. האוכל מרבה שמחה. האוכל – ביטוי של אהבה. נפגשים בכל חג, בכל יום הולדת וגם ככה סתם. כל מפגש סיבה למסיבה כדי לשמור על לכידות בני המשפחה.

הזוית האישית

סבתא שרית: תודה לך אילון, נכד יקר, שהזמנת אותי להשתתף בתכנית הקשר הרב-דורי. מתי שקעתי בנוסטלגיה והשקעתי זמן נטו בהעלאת זיכרונות? בזכותך, אילון, עברנו חוויה מעצימה. השעות ביחד איתך, כשאתה שואל וסקרן לשמוע, הולידו רגעי איכות של ביחד, העמיקו את הקשר האישי. העלאת הדברים על הכתב הם העברת מורשת משפחתית, חוליה נוספת בהיסטוריה של עם ישראל.

מילון

חלסה
כפר חלסה שימש כצומת דרכים מרכזית. בשנת 1948 נכבש על ידי כוחות צה"ל וננטש והתיישבו בו עולים חדשים שהחליטו לקרוא לישוב קריית שמונה.

פוליו
וירוס העלול לגרום, במקרים נדירים מחלה שיתוקית אצל ילדים. כיום המחלה על סף הכחדה במדינות המערביות בשל חיסון הניתן לפעוטות.

רוטרי
ארגון בינלאומי התנדבותי הפועל בכל העולם למען עידוד יחסי שלום ואחווה בין אומות העולם.

ציטוטים

”כבשנו את הארץ. התחלנו בבית הלל בצפון, גרנו בעין עירון במרכז והגענו לדימונה בדרום.“