מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הפרטיזן הקטן פותח את הפה

אני ונכדותי חיה מושקא וגולדי
בצעירותי - בשדה כותנה בטשקנט
לא היו לי חברים כי לא רציתי שיבואו אלי הביתה ויראו שאנחנו שומרים יהדות.

שמי ראובן גלפרין, נולדתי בלנינגרד (היום פטרבורג) בי"ז שבט תרצ"ט (6.2.39), למשפחה חב"דית ברוסיה הקומוניסטית. הקומוניסטים אסרו על לימוד תורה וקיום המצוות, והמשפחה שלי עשו הכל כדי לשמור על מצוות היהדות במחתרת.

כשהייתי בן שנתיים וחצי, בקיץ 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. אבי, שמעון, מיד גויס לצבא האדום. סבא שמואל וסבתא רייזא ושתי דודות שלי מערע וגיטא, יחד עם אמא שלי, חששו שהגרמנים יכבשו את לנינגרד והחליטו לברוח. הם קנו כרטיסים לרכבת. כשהיינו בתחנת הרכבת אמא שלי נזכרה שהיא שכחה משהו והלכה להביא את זה. בינתיים התרומם גשר למעבר אניות בעיר, והיא לא יכלה להגיע לתחנת הרכבת. סבא, סבתא והדודות התלבטו האם לחכות לאמא שלי או לעלות לרכבת והם החליטו שכדי להציל אותי הם יצאו ואחר כך ינסו למצוא את אמא שלי. ובאמת הם לקחו אותי וברחו מהעיר לנינגרד מזרחה עם הרכבת האחרונה. אמי שאיבדה אותי החלה להיטלטל בדרכים ולחפש אותי. בינתיים הגענו בלי אימא לכפר בשם בורצ'וק (מדינת בשקיריה). אחרי שמונה חודשים, בדרך מופלאה, אמא מצאה אותי ובאה לגור אתנו.  סיפרו לי שבהתחלה אמרו לי: "זאת אמא שלך" אבל אני לא רציתי ללכת עם "האישה הזרה" . בגיל חמש, זיידע (סבא) שמואל התחיל ללמד אותי א'-ב'.

בהמשך החלטנו לעבור לטשקנט בירת אוזבקיסטאן. היה צריך אישור מיוחד כדי לגור שם, והשגנו אותו. וב-1944 כולם הגענו לטשקנט. אני זוכר שהגענו בשבת, ולכן כל המשפחה שלי הלכה ורק אותי, הילד הקטן, הושיבו אותי על החמור עם החבילות, וכולם הלכו כמה קילומטרים מתחנת הרכבת עד למקום המגורים שלנו.

כל הזמן הזה כמעט לא ידענו מה קורה עם אבא שלי במלחמה, וכשנגמרה המלחמה בסתיו, אחרי החגים, אבי הגיע מהצבא. פעם ראשונה ראיתי את אבא שלי בגיל שש וחצי. שכרנו דירה, אבא אמר שבלנינגרד אין לאן לחזור, הכול מפוצץ ואין דירות.

המשכתי ללמוד קריאה וחומש אצל זיידע (סבא) שמואל ואח"כ למדתי במחתרת אצל מורים נוספים. ברצוני לציין במיוחד את המורה שלמדתי אצלו מגיל תשע עד אחרי הבר-מצוה – ר' יעקב שניאור זלמן ב"ר יואל פבזנר (זלמן בובער). ב-1952 תשי"ב התקיים בר-המצווה שלי. אחרי ארבעה חודשים אסרו את אבא שלי ואני הפסקתי ללמוד תורה עם מורה כדי לא לסכן אותו כי "אנחנו היינו על הכוונת" של המשטרה החשאית. בטשקנט נולדו לי עוד אחות ואח רחל ושלמה.

כדי לא לחלל שבת לא הייתי בפעוטון ולא בגן. השתדלו לא לשלוח אותי לבית ספר קומוניסטי. כל שנה אמא הייתה משחדת רופאת ילדים והיא הייתה מנפיקה תעודה שראובן גלפרין "מפגר", ומפגרים יושבים בבית. בגיל אחת עשרה, בשנת 1950, הרופאה פחדה לתת תעודה והלכתי לכיתה ד'. לא היו לי חברים בגלל שלא רציתי שיבואו אלי הביתה ויראו שאנחנו שומרים יהדות. למדתי שבע שנים בבית הספר, חמש שנים באוניברסיטה ולאחר מכן שנתיים במכון ויצמן למדע.

ב-1951, תשי"ז, גמרתי תיכון עם מדלית זהב ונכנסתי לאוניברסיטה של טשקנט לפקולטה למתמטיקה ופיזיקה. למדתי באוניברסיטה כדי  לא ללכת לשרת בצבא האדום וכך יש פחות בעיות לשמור על היהדות. סיימתי אוניברסיטה בהצטיינות.

עם כיפה בוכרית – כך יכולתי לשים כיפה בלי שיחשדו בי

כפי שסיפרתי קודם כל חיי בברית המועצות הייתי צריך לתמרן ולהצליח לשמור על יהדות בסתר. אביא להלן  שתי דוגמאות מתוך הרבה:

ראשית איך שמרתי שבת בעבודה? ב-1962, תשכ"ב, התקבלתי לעבוד כמתכנת במרכז המחשבים של האוניברסיטה, שם עסקתי במחקר. פשוט הייתי מגיע לאחר הליכה ארוכה ותפילה, מסתגר בחדרי ולא ידעו שבפועל לא עבדתי בשבת. אחרי שנתיים וחצי הוזמנתי לעבוד ב"מכון לחקר הבניה"- שם חקרתי השפעה של רעידות אדמה על מבנים ותכנתתי נוסחאות לבניית מבנים שיעמדו ברעידות אדמה. היה רק מחשב אחד (בגודל של בית) בכל המדינה והיינו צריכים "תור" למחשב. אני הייתי לוקח את שעות המחשב שלי בימות החול ובלילה, כך לא חיללתי שבת. את הנתונים הייתי מביא אחרי שבת והייתי אומר שזה מעבודתי בשבת. ואם לא הייתה עבודת מחשב הייתי יושב בספריה בשבת והמנהל שהיה יהודי חיפה עלי והעלים עין.

דוגמה נוספת למאמץ לשמירת מצוות היא החנוכייה שבה אני מדליק עד היום את נרות החנוכה. ברוסיה כמובן לא יכולנו ללכת לחנות ולקנות חנוכייה. הייתי לוקח תפוחי אדמה, חותך אותם ועושה בהם שקע ובתוכם הייתי שם שמן כותנה ופתילי כותנה וכך הייתי מדליק. יום אחד למהנדס יהודי, חבר של אבא שלי (שמו קרוגליאק), שעבד במפעל מטוסים רוסי, עלה רעיון, הוא פנה לחרט שגם עבד באותו מפעל והוא יצר מהחומר של המטוסים בזיכים שניתן להבריג על משטח. החרט והחבר הבריחו מהמפעל תוך כדי סיכון עצמי את החלקים ובבית הרכבנו את החנוכייה.

החנוכייה מפורקת

אני מדליק את החנוכייה בחנוכה

התחתנתי  ב-ט' אדר תשכ"ו בטשקענט עם סבתא דינה לוי שגדלה בחוסט לשני הורים ניצולי שואה. כל השנים לפני העלייה גרנו בדירה ששם היה 'מקווה מחתרתי'. בחדר האמבטיה בביתנו הייתה ריצפה וכשהרמנו אותה היה שם מקווה, ששירת את הקהילה החב"דית בטשקנט.

מיד אחרי החתונה התחלנו להכין מסמכים להגשת בקשה לעלות לארץ ישראל. כמה חודשים הכנו את המסמכים והגשנו בקשה למשרד ההגירה. דינה הייתה הולכת פעם בחודש לברר מה ההחלטה (אפילו שזה היה מסוכן). לאחר כמה חודשים קבלנו סירוב לעלייה. את הבקשה השניה אפשר היה  להגיש רק כעבור שנה. כך כל שנה היינו מגישים בקשה, עד שב-1971 בקיץ קבלנו היתר יציאה.

בחתונתי

עלינו לארץ ומיד התיישבנו, בהוראת הרבי מליובאוויטש, בנחלת הר חב"ד קריית מלאכי. ואז נסענו לרבי, הרבי ברך אותנו בילדים ונתן הוראות מפורטות לכל תחומי החיים.

חזרנו הביתה. אני הלכתי ללמוד במכון ויצמן ולעשות דוקטורט. ובמשך השנים הייתי גם מורה למתמטיקה ומחשבים בתיכון.

בעבודתי על המחשב במכון ויצמן

בשנת תשל"ב הזמינו אותי לטירונות בצבא לשלושה שבועות. צרפו אותי לחיל האוויר. ביום כיפור תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. במוצאי יום כיפור גויסתי למלחמה. במהלך המלחמה עברנו את תעלת סואץ. אחרי המלחמה חזרתי הביתה ובמשך שמונה עשרה שנה, עד תשמ"ח עשיתי מילואים. בסוף השרות קיבלתי תעודה מצה"ל ושני אותות הצטיינות בגלל השתתפות במלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

במלחמת יום הכיפורים מעבר לתעלה

שמונה שנים מהחתונה לא היו לנו ילדים. אחרי מלחמת יום כיפור ברכת הרבי התקיימה ונולדו לנו ארבעה ילדים: אסתר – אימא שלך – גולדי. אחר כך שמואל, אבא שלך מושקא, וחני ואליעזר.

גולדי ומושקא – לשאלתכן מה זה השם המוזר שקראתי לסיפור שלי "פרטיזן קטן פותח את הפה" – אני מקווה שעכשיו לאחר ששמעתן את הסיפור אתן מבינות שאנחנו ברוסיה גדלנו על סיפורי הגבורה של לוחמי החופש המעטים "הפרטיזנים" שהביסו את הגרמנים החזקים. גם אני כילד ברוסיה הרגשתי "לוחם חופש" קטן, שנאבק על האפשרות להיות יהודי דתי… ואתן נותנות לי את האפשרות לפתוח את הפה ולספר…

קישור לסיפור של סבתא דינה: דינה הגננת

 מצגת שיר הגבורה הרב ראובן גלפרין

הזוית האישית

סבא – הרב ראובן גלפרין: שבעים שנה של קומוניזם ושתים עשרה שנים של נאציזם ניתקו את הדור של לפני המלחמה עם הדור של היום. אני מאוד שמח ומרגיש רוגע בנשמה שאני שייך לאותם חוטים בודדים שיכולים לחבר בין הדור שאיננו לדור של היום, ולקיים בפועל "למען ידעו דורותיכם". עכשיו אני רואה שהקשיים והסבל שעברו ההורים והסבים שלי ושל אשתי לא היו לחינם. הדור החדש פורח ולומד. אני מאחל לו בכלל ולנכדיי ונכדותיי בפרט שהתורה "לא תמוש מפיך ומזרע זרעך עד עולם". ואני מוסיף קטע משיר ששרנו ברוסיה "א סוכהלע א קליינע" (בתרגום חופשי): "הרוחות שנושבות היום יעלמו .. אבל הסוכה והיהדות יישארו לעד..".

הנכדות – חיה מושקא וגולדי: היה לנו מאוד מעניין לשמוע את מה שסבא מספר לנו. היה לנו מאוד נחמד לשבת שלושתנו יחד ולכתוב את הסיפור. אנחנו מאחלות לסבא שימשיך לספר את סיפוריו המרתקים לכל הדורות.

מילון

מדליית זהב
תלמיד שסיים בהצטיינות יתרה את הלימודים קיבל מדליית זהב . ואז יכל להתקבל לאוניברסיטה ללא מבחנים .

פרטיזנים
לוחמי חופש שנלחמו בגרמנים במלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”הרבי הריי"ץ אמר: "אז עס פעלט אין הבנה פעלט אין הסברה"-כשחסר בהבנה חסר בהסברה“

”עדיף לאבד משהו עם חכם מאשר למצוא משהו עם טיפש.“

”אימרה אוזבקית אומרת-בית עם ילדים הוא כמו שוק אבל בלי ילדים הוא כמו בית קברות.“

”הפך בה והפך בה (בתורה) דכולא בה (שהכל תמצא בה)“