מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הפנקס הקטן

מרים ומיכל מתעדות סיפור
אני בגיל 20
מרים מספרת לנכדתה מיכל על הפנקס הקטן של סבא רבא יצחק

המסע מליטא מתחיל

"בהיותי במעמל Memel (עיר נמל בערך 80 ק"מ דרום-מערב משאד/סיאד, שבליטא) התאכסנתי בבית מענדעלאוויץ. חיכיתי שבוע ימים בביתו. ארכו לי מעט הרגעים ועלה במוחי הרעיון לעשות פנקס חודשי ולרשום בו את קורותיי בכל חודש. טוב עשיתי. כתבתי, והנהו לפניך".

הפנקס הקטן

תשרי, תרס"ד, 1903

"עברו וחלפו ימי תשרי. שקט ודממה. אמרתי אין כל חדש תחת השמים עימדי וטעלזה (העיר טלז בליטא הייתה כ-12 ק"מ מביתו בשאד/סיאד. הישיבה שם ידועה מאוד.) אסע גם בזמן הזה ללמוד בישיבתה כמו בזמן העבר, אבל לא כאשר דמיתי כן היה. האיש חושב ובונה, וה' צוחק וההפך עונה. קבלנו מכתב מיוסף מאפריקא (ביום ד, כג בתשרי) ובו הוא מיעצנו לשלח אותי לאפריקא. בשבת בראשית הוחלט שאנכי אסע תחת אבי. אנכי נחרדתי בדבר וגם חפצתי זאת כי איך אראה בהפרד אבי ממשפחתו ומאמי היקרה. טוב נודי אני מנוד ומנוע אבי. הדבר היה בסוד ואיש אחר זולת אנשי ביתנו לא ידע זאת. אני צחקתי והייתי שמח ולא הבטתי לנולד. אֶכל ושתה כי מחר אסע, אפרד מהורי ומאֶחי ומאחיותי היקרים. חודש תשרי חלף, עבר, כלה וחדש לקח מקומו".

חשוון, תרס"ד, 1903

"כל שעה ושעה שעברה הפחיתה מעט מעט את זמן היותי בבית הורי היקרים. עד אשר זמן הנסיעה בא, בא הלילה של יום א. יא תשרי. בשעה השנייה בא העגלון עם עגלתו וסוסו. אנכי ואמי ופעסע (בת דודה שגרה ליד) התלבשנו, התרחצנו, והיינו מוכנים לנסוע. מאֶחי ואחיותי היקרים כבר נפרדתי בערב לפני לכתם לישון. רק מאחותי הבכורה ומאבי לא התפרדתי. ואפרד מהם עתה. אנכי האצלתי עליהם עתרות נשיקות והמה – עלי. אנכי נפרדתי מהם לימים, ירחים רבים מאד וארוכים וה' הוא היודע מתי אשוב בחברתם האהובה. המה, אבי היקר ואחותי, ליוונו עד העגלה ואמי ופעסע עד הגבול. הֶיו בטוב אמרתי בשבתי בעגלה ונפרדנו. עיני אבי אמנם נמלאו דמע כי הוא יודע אנה מחוז חפצי ומי יודע מתי נתראה אבל אנוכי לא הוצאתי אף נטף דמע אחד חוצה. בלבי אמנם התעצבתי מעט אבל למען הרגיע את לבבם עשיתי את עצמי כשמח".

"בדרך הייתי לא עצוב ולא שמח. אמי ופעסע נרדמו וישנו מעט, ואנכי לא ישנתי. ישבתי אצל העגלון ולעתים נהגתי את הסוסים.  בכל העת אשר נסעתי עד לעיירה הבאה ירד גשם לא עז מאד, רק השמים נטפו נטפים בודדים. עד כי הבגדים נרטבו מאד ומים באו עד בשר. בלוקעסלאוויק באנו בשעה השמינית. בבית נמוך, קטן וצר מאד אשר אם חמשה אנשים יבואו בו אז יעמדו דחוקים מאד ואף אל אף יגיע".

"עת רבה עברה וחלפה ואת פנקס זה לא לקחתי בידי לרשום בו הגיגי, רק בשבתי על מכסה האנייה היום, יום ה' כח ימים בחודש כסלו. ימים אחדים חסרו עד לבואי לנמל הבא. בסבלי כבר די צרות ותלאות. זכרתי ולקחתי הפנקס בידי.  קראתי את העמודים האחדים אשר כתבתים כבר. בקראי את פרידתי מהורי עתה, נמלאו עיני דמעות.  עתה החילותי להרגיש כאבי עקב עיתה נסיעת אפריקא. מה הומה נפשי. בכיתי בחדרי לבדי בהעלותי על זכרוני את הורי היקרים, את פרידתי מהם, את אֶחי ואחיותיי."

ציטוט מיומנו – הפנקס הקטן – של אבי יצחק גערינג, בגיל 15

רקע וגעגועים

מה הייתה הסיבה שנער כה צעיר נשלח מביתו וממשפחתו אל הבלתי נודע?

מצב היהודים בליטא תחת שלטונה של רוסיה היה קשה ביותר – הפוגרומים, הרדיפות, החוקים המפלים, הגיוס הכפוי לצבא, העוני וקשיי היומיום. הייתה הגירה גדולה מאד לאמריקה ולאפריקה סביב תחילת המאה ה-20.  אך למשפחות גדולות כמו של אבי – עם עשרה ילדים – וללא אמצעים, המצב היה עגום ולכן, בלית ברירה הוחלט לשלוח את אבי, יצחק, לבדו, בגיל 15 לדרום אפריקה, ללא שפה, ללא הרבה השכלה או כסף וללא מקצוע. ראו בו כמוצא היחיד, כתקווה היחידה להוציא את המשפחה מהדוחק, ומהחיים ללא עתיד.

זיידע (סבי), שמואל גערינג, היה מודע לאחריות העצומה שהטיל על כתיפיו של בנו הבכור, יצחק, והתגעגע אליו. הוא כתב לו כל שבוע. לקח חודשיים למכתב להגיע מליטא לדרום אפריקה. מכתביו היו ארוכים ועל מגוון נושאים. תמיד הביע את אהבתו ותמיד עודד את בנו: "עלה והצלח, אישון עיני, בני מחמדי."

הוא כתב על ידע כללי: "חתמתי את ידי על הצפירה (אחד העיתונים היומיים הראשונים בעברית) ובכל יום א' אשלח אותה לך. "הוא סיפר לו סיפורים על חיי המשפחה, גם על האחים שטרם הכיר. הוא כתב על העיירה שאד (סיאד) והסביבה, ועל מכרים. הוא תאר את המצב הכלכלי הדוחק, והודה לבנו על הכסף ששלח למשפחה לעתים קרובות.

הוא דיווח על נושאים עכשוויים, על חדשות: "השמעת כי הערצעל (הרצל) מת? מה יעשו עתה הציונים … אמנם שבר גדול השברנו כי נלקח מאתנו גבר מורם בעת הזאת."  הוא התייחס למלחמה בין רוסיה ויפן והשפעתה על תושבי העיירה. בשנת 1909, כשש שנים לאחר שהגיע אבי לדרום אפריקה יש איזכור במכתבים על הרצון להתיישב בפלסטינה, אך הדבר לא היה מעשי.

חינוך ויהדות היו חשובים מאד לזיידע. באחד ממכתביו כתב לבנו: "גם בהיותך עומד ברשות עצמך, בנסותך להרוויח כסף ובדעתך את טעמו, את ספר הספרים – התנ"ך – תשמור כבבת עינך, תדור נדר ללמוד לפחות פרק אחד או שניים בכל יום."

עברו עשר שנים עד שאבי הצליח להוציא את כל משפחתו מליטא ולהביא אותם לדרום אפריקה. בשנת 1910 הגיעו אביו ואח אחד ובשנת 1913 הגיעו אמו ושמונה אחים ואחיות והמשפחה שוב התאחדה.

אבי יצחק גערינג, בערך גיל 20

העלייה שלנו מדרום אפריקה

אני גדלתי בבית מלא תוכן יהודי שבו ספגתי ערכים ומסורות, אהבת ציון ואהבת השפה העברית. טבעי שרעיון העליה היה נוכח בחיי ואכן באוקטובר 1961, יחד עם בעלי האהוב וארבעת ילדינו הצעירים, עלינו לישראל. בדיעבד אני חשה שהתגשם חלומו של אבי.

בשדה התעופה בדרך לישראל!

אני ושלושה מילדי – התינוק בן שלושה חודשים בידיו של אביו שצילם את התמונה

הבן במרכז הוא דניאל יצחק בגיל 6, לימים אביה של מיכל

ההווה

כך השתלשלו העניינים שהיום, יום א', ה-19 בינואר 2020 אני זוכה לשבת כאן בבית ספר היובל, במודיעין, יחד עם נכדתי הצעירה ביותר, מיכל, בתם של חני ודניאל בני הבכור הנושא את שמו של סבו, יצחק. אנו מסתכלות בתמונות, מפטפטות וצוחקות ומתחילות לכתוב סיפורים מתולדות המשפחה.

הזוית האישית

סבתא מרים: תכנית הקשר הרב דורי הניעה אותי לנבור במסמכים, בתמונות, בזיכרונות ובסיפורי ילדות ולחלוק אותם עם המשפחה. היה עונג גדול לעבוד יחד עם מיכל ועם שאר בני המשפחה שהצטרפו לתהליך הכתיבה.

מילון

ממל - Memel
קליפדה בעבר נקראה מֶמֶל (Memel) ביידיש מעמל ובגרמנית ממלבורג, היא עיר ייחודית בליטא. מושפעת בעיקר מגרמניה שכנתה הקרובה. היא משמשת כשער של ליטא לים. (מתוך האתר מירושלים לליטא)

אנוכי
אני

אפריקאה
אל אפריקה.

חפץ
רצון

ציטוטים

”בקראי את פרידתי מהורי עתה, נמלאו עיני דמעות“