מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הפלגה ארוכה, קשיים בהתחלה, וקליטה….

הפלגה ארוכה מארגנטינה ומסלול קליטה ארוך בארץ

העלייה 
בשנת 1953 עליתי לארץ ישראל לאחר תקופה של הכשרה,עם בעלי עזרא ווהבן שלי משה שהיה בן שנה. 
הפלגנו חודש שלם מארגנטינה לאיטליה, ומאיטליה באנייה ושמה: תאודור הרצל.ההפלגה ארכה 25 ימים . אישית, ההפלגה  היתה לי מאוד מאוד קשה .
 
לפני העלייה לאנייה, בעלי משמאל לאיש בחליפה הלבנה

לפני העלייה לאנייה, בעלי משמאל לאיש בחליפה הלבנה

 

הגענו לאיטליה ושם שהינו שבוע בבית העולים עם המון עולים מכל העולם , בעיקר מארצות ערב.
מאיטליה לארץ הפלגנו כשבוע. הפעם ההפלגה הייתה נעימה. הייתה באנייה קבוצה של תנועת "השומר הצעיר" שטיפלו ועזרו לי עם בני משה. משה היה מאושר.
הגענו לנמל חיפה, שם קיבלנו מנה של ddt- אבקה נגד פרעושים כדי למנוע הבאת והעברת מחלות . הדבר לא היה נעים אך השמחה שהגענו לארצנו הקטנטונת הייתה גדולה מאוד ולכן הדבר לא הפריע . 
 
תעודת עולה של אסתר

תעודת עולה של אסתר
 
בארץ 
בארץ נשלחנו למושב טל שחר, היו שם חברים שלנו מארגנטינה.
חברי המקום בטל שחר  היו צריכים לקבל החלטה אם משפחתנו הצעירה רצויה במושב. מעין ועדת קבלה ליישוב  
תהליך ההיקלטות שלנו במקום ובארץ
נתנו לנו בית בלי דלת ובלי חלונות ובחוץ חצר מלאה קוצים. קיבלנו גם גם חמור ופרה  וגם סבון קשיח לכביסה.
הכל היה קשה לנו  בהתחלה אבל ההאנשים במושב היו אידאליסטים, הם היו חלוצים ושום דבר לא הפריע להם.
עבדתי בשדה בחריש. לכל מקום שהלכתי לעבוד  לקחתי את בני איתי , כי לא היה מי שישמור עליו.
למדתי אפילו לירות בסטן (כלי נשק) כדי לשמור שלא יבואו הפדאיונים. לוחמים ערביים שהתנכלו לישוב היהודי.
לא הייתה לי אפשרות ללמוד עברית כי הייתי צריכה לשמור על בני. ולכן עבדתי כתופרת והייתי מרוויחה כמה גרושים ועזרא עבד בשמירה ובגני ירק. בבוקר הייתי חולבת את הפרה והולכת למסור אותו לתנובה יחד עם הילד,  הכסף מהחלב היה נכנס לצרכנייה ומזה היינו קונים אוכל.
 
באחד הבקרים, הלכתי להביא את החלב מהצרכנייה, ובלי לשים לב  דרכתי על קן של דבורים ובני משה התינוק נעקץ בכל גופו, מלמעלה למטה. האירוע היה מאוד לא נעים ומאוד מפחיד . החובש שטיפל במשה , טיפל בו יפה ובסבלנות והבטיח שהכל יהיה כשורה.
 
התמודדתי עם כל מיני סוגים של קשיים, אבל דבר לא האפיל על תחושת השמחה הרבה על העלייה ועל היכן שחיינו ורצינו לחיות . החופש שרה בכל. וזה היה האושר האמיתי.
מטל שחר עברנו לבאר שבע. קיבלנו שם בית מהסוכנות והיינו צריכים הלוואה כדי לקנות אותה ולא מצאנו ערבים שיחתמו על ההלוואה, כפי שהיה נהוג.  דוד של בעלי אמיל הלווה לנו סכום כסף לכך. לאט לאט התחלנו להסתדר ולהתקדם. התחלתי החלה ללמוד עברית בצורה מסודרת  בכוחות עצמי, לקחתי ספרים ומילון ולימדתי את עצמי עברית. בעלי ידע עברית עוד מארגנטינה כי הוא למד שם בבית ספר יהודי ולימדו שם עברית. אמנם גם אני  למדתי בבית ספר יהודי בארגנטינה אך שם לימדו אידיש ולא עברית.
בתקופה הראשונה בעלי עבד בים המלח וגם אני עבדתי בים המלח כסייעת לגננת בגן שהיה שם.
כשמשה היה בן 6 נולדה לנו בת בשם איריס. יותר מאוחר עברנו לאשדוד ובעלי  עבד במפעל ליצור והרכבת אוטובוסים בשם ליילנד.אני התחלתי לשמור על ילדים ולהיות סייעת בגנים, ולאט לאט  פתחתי גן פרטי. ותוך כדי למדתי לתעודת  גננות מוסמכות. בהמשך, כאשר סגרו את מפעל ליילנד בעלי פתח חנות פרחים במרכז שקראו לה פרחי לימור והוא היה אמן בענייני פרחים.
מה שחשוב שלאורך כל הדרך האמנו במדינה שלנו ושאנחנו בדרך להגשמה עצמית ולאומית. הבנו שאנחנו סוף סוף בבית , למרות הקשיים. בית שהוא שלנו.
 
העשרה
"הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים" ויקיפדיה.
תשע"ו. 2016 

מילון

פדאיון
הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים.

ציטוטים

”ברגע שהמשפחה הגיעה לנמל חיפה הרגשנו שאנחנו בבית“