מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הענף שנגדע

נירה ונהוראי בסיור במנהרות הכותל
אני ואבי בטיול אופניים
עץ הרימון של משפחתי

שמי נירה רוקח, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפורי: הוריי עלו ארצה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, לפני שהמצב החל להתדרדר במזרח אירופה. מאחר וחוקי "הספר הלבן" כבר היו קיימים והייתה הגבלה על עליית יהודים לארץ ישראל, היה צריך למצוא דרכים לעקוף את החוקים. אימא ניצלה אפשרות שנקראה "דרישה": בן משפחה קרוב שהיה בארץ, יכול היה "לדרוש" שמישהו יבוא לעזור לו בטיפול בחולה. דודה שלה, אחות של אביה, שכבר הייתה בארץ והיו לה שני ילדים ואימא חולה (שהייתה גם סבתא של אימא שלי) עשתה "דרישה" וככה אימא הגיעה. אחת האפשרויות הייתה לעלות עם "קבוצות הכשרה" של הסוכנות היהודית, שהיו אמורות "כאילו" להצטרף לקיבוצים קיימים, זה מה שאבא עשה. אני גדלתי בקריית חיים.

אני וחברותיי בשנת 1946 בגן הילדים של צילה, בקריית חיים

רוב תושבי קריית חיים ואלה שבנו אותה היו צעירים שעלו ארצה מארצות אירופה במטרה לבנות את הארץ (הם נקראו חלוצים). אבא שלי עלה ארצה בגיל 17 אחרי שהוא ברח מהבית, כי אבא שלו לא הרשה לו לעלות לארץ ישראל. כל המשפחה שלו נשארה בעיירה באוקראינה. כשהגרמנים באו הם רצחו את כל תושבי העיירה וגם את המשפחה של אבא שלי. אחרי המלחמה הפרטיזנים הקימו מציבה במקום של בור ההריגה.

פורים 1944/5 במרפסת ביתי עם חבריי

ביקשתי פעמים רבות מאבא שלי שיבוא איתי לעיירה והוא לא הסכים, אבל אחרי שהוא נפטר אני הרגשתי צורך לסגור מעגל ולנסוע לעיירה. לא מצאתי את הבית כי שרפו אותו, גם את תחנת הקמח של סבא שלי לא מצאתי, אבל מצאתי את המציבה והבאתי איתי אבן וזרעים של צמחים ודגל להנציח, כדי שידעו שאנחנו כאן, שלא הצליחו לחסל אותנו.

אני, הורי ואחותי בקריית חיים, באוגוסט 1960

כשאבא שלי ברח מן הבית כדי לעלות לישראל ,אביו (סבא שלי), טען שנכרת לו ענף מהעץ. כבר ציינתי – זה הענף היחיד ששרד אחרי השואה. אבא שלי נטע בחצר שלו עץ רימון. כשבניתי את הבית שלי לקחתי ייחור מאותו העץ ונטעתי אותו בחצר. לימים, כשהבן שלי בנה את ביתו הוא לקח ייחור מהעץ שלי ונטע אותו בחצר שלו. כל העצים מלבלבים ופורחים ונותנים פרי בשפע.

עץ הרימון בביתי, שהוא נצר לעץ הרימון של אבי והמשכו בעץ הרימון שנמצא בחצר ביתו של בני, משה.

כשהגעתי לאוקראינה הבאתי איתי זרעי פרחים מהחצר שלי וזרעתי אותם ליד המצבה.

באוקרינה בשנת 2017, ליד המצבה של הקהילה שנטבחה בעיירה דמידובקה, בפלך ווהלין שבאוקריינה באוקטובר 1943.

זרעתי זרעי אפונה ריחנית, על מנת שישאר במקום משהו ממני שינציח את העובדה שלא הצליחו להשמידנו ועם ישראל חי וקיים! הענף שנגדע ממשיך לחיות ולתת פירות.

ואני סגרתי מעגל…

סרטון תיעוד קצר של נירה:

הזוית האישית

נהוראי: דבר ראשון, אני מאחל לנירה בריאות ואושר, נהנתי לשמוע על העבר, משהו שלא הייתי יכול לראות בעצמי ומספרים לי. פחדתי שיהיה משעמם, אבל היה מעניין מאוד. זו תכנית חשובה מאוד וחשוב לחבר את הדור הישן עם הדור החדש, כי אם לא יעבירו את הסיפורים האלה, הם פשוט יעלמו.

נירה: אני מאוד מתחברת לדבריו של נהוראי, אם לא ישמעו עכשיו את הסיפורים, אחר כך לא יהיה מי שיספר. הסיפור שעובר מפה לאוזן משמעותי יותר מכל דרך אחרת. התוכנית מאוד טובה ומאורגנת, פתאום עולים זכרונות רבים ורצון לשתף ולספר עוד ועוד. אני מאחלת לנהוראי בריאות ואושר, שיתקדם ויצליח, הוא בחור רציני ויש לו המון ידע, מעוף ודמיון, שינצל את התכונות הטובות האלו שיש לו.

מילון

ייחור
חלק של ענף הנלקח מצמח ונשתל באדמה, במטרה שיצמח ממנו צמח חדש. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הענף שנגדע ממשיך לחיות ולתת פירות ואני סגרתי מעגל “

”הסיפור שעובר מפה לאוזן משמעותי יותר מכל דרך אחרת“