מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של רחל לביא

מאיפה שרחל לתה לארץ
ילדים בארץ
רחל לביא בעליית לארץ ישראל

שמי רחל לביא, נולדתי באירן בעיר שירז, שירז היא עיר יפה מאוד ומאוד תרבותית.

באירן גדלתי עד גיל שמונה ואחר כך עברנו לטהרן שמשם היה ניתן לעלות לארץ ישראל. במשפחה שלי היינו ארבע אחיות ואח אחד. משפחה שלא היה לה תומך, לא הייתה יכולה לעלות לארץ, לכן השאלנו את אחינו למשפחה אחרת שלא היה לה תומך ורצינו שגם הם יעלו לארץ יחד אתנו.

בארץ פגשנו את אחינו בחיפה, שם גם פגשנו את שני אחיינו האחרים. אחרי שהמשפחה התאחדה, עברנו לבית המגורים של שני האחים האחרים, שגרו סמוך לאשקלון. באשקלון היו שלוש מעברות: מעברה א', מעברה ב' ומעברה ג'. בכל מעברה התגוררו 10,000 איש בצפיפות רבה.

ארבע השנים היפות בחיי היו השנים במעברה

אם הייתי עכשיו יכולה לחזור לשם במנהרת הזמן הייתי חוזרת לתקופה ההיא. במעברה קיבלנו משטח גדול שהיה הבסיס הבריטי ושם הוקם בית ספר והמועדון שלנו. בבית הספר לא היה גג, וגם לא שולחנות כל ילד היה מביא לעצמו קרש ומשתמש בו כשולחן. כל משפחה קיבלה אוהל מהשאריות של הצבא הבריטי. באוהלים היה חורים, ובחורף של שנת 51-53 שירד גשם מאוד קשה כל האוהל היה מתרטב במים.

אח שלי עבד וכך הוא קיבל עוד אוהל ואיתו הצלחנו לאטום את האוהל הראשון. אני זוכרת, שאני ועוד שתי האחיות הקטנות שלי לקחנו מזלגות מההורים וחפרנו תעלות ניקוז בתוך האוהל כדי שהמים לא יפריעו לנו יצאו החוצה. הכי קשה במעברה היו השירותים, שהיו עשויים מקופסאות ובחורף שהיה רוחות הקופסאות היו עפות ברוח, אני זוכרת שכמה פעמים זה קרה גם לי שהלכתי לשירותים והקופסא היית עפה לי. באותה תקופה בארץ היו 600,000 איש והם קלטו עוד 1.5 מליון.

אנחנו הילדים היינו כוח המנוע העיקרי, בבוקר הייתה מגיעה משאית עם הספקת לחם אנחנו הילדים עמדנו מ-5 בבוקר כדי לקבל את הכיכר לחם, אחר כך היה מגיע טנק עם מים, ששם היינו צריכים לחכות עם דליי מים, אחר כך הילדים התארגנו לקבוצות וחיפשנו מזון באשקלון, ששם הערבים ברחו והשאירו גינות עם אוכל שהספיק לשנה אחת.

בשטח בית ספר היה שדה די גדול לא מנוצל, אז פעילים מקיבוצים יד מרדכי, כרמיאל וזיקים התארגנו ובאו לבית הספר ושם לימדו אותנו איך לגדל ירקות. הקיבוצים ממנו את כל המים ואת המדריכים שלימדו אותנו כיצד השדה יניב פירות. עשינו שני ימי שוק ומכרנו את זה לציבור שוכני האוהלים. בכסף שהצטבר המורים עזרו לנו לקנות את הבגדים, נעליים וחומרים לבית הספר. הכסף שהיה באותה תקופה הוא הלירה.

אנחנו הילדים התארגנו בקבוצות והלכנו לעבוד בשדות של המושבניקים, שהיו באזור. את עבודתנו התחלנו בגיל 10. בסוף כל שבוע קיבלנו תלושי שכר, חלק מהילדים ויתרו על הכסף ובמקום כסף קיבלו תרנגולת חיה אחת. הרבנים במושב היו שוחטים את התרנגולות ואנחנו הינו מביאים אותם הביתה.

בבית הספר היו גם שיחות הורים, אנחנו הינו גם מתרגמים את מה שהמורים אמרו, כך שהינו יכולים להגיד להורים שלנו כל מה שאנחנו רוצים. אמא שלי הייתה אישה חכמה והיא הייתה מזהה שאני משקרת.

כיכרות הלחם שהיו מביאים לנו הם היו עגולים באותה תקופה הלחם היה חי מבפנים והעטיפה הייתה שרופה, אז אתם שואלים איך אכלנו את הלחם?? היינו פורסים אותו ומייבשים אותו בשמש. לכל משפחה הנה פנקס תלושים. כדי לקבל את המזון היו צריכים להביא את פנקס התלושים, בלי זה לא היה ניתן לקבל אוכל. אני הייתי בפנקסים של סוג א' ובכל אופן הצלחתי לשרוד שם במשך ארבע שנים והיה ממש כיף.

אחרי זה עברנו לגור בפחונים שזה היה נורא מאוד, מכיוון שזה היה רועש וגם לא נוח. בפחונים היינו במשך 12 שנה. ליל הסדר הראשון שלי בארץ, אחד החגים היותר מרגשים ומרטיטים. התאספנו כ – 100 אנשים, כל אחד הביא את מה שהוא היה יכול להביא מבחינת מזון. בני המשפחה שלי הביאו הרבה אוכל, כי כל המשפחה שלנו עבדה. במקום לקבל עוד אחד קיבלנו 2, כי אמרנו שזה ליל הסדר והמושבניקים הביאו לנו עוד כי גם הם היו יהודים. בחוץ לארץ את פסח חגגנו במשך שני לילות. יום אחרי יום בשביל ששנה הבאה נעלה לירושלים.

באשקלון הייתי מזכירה של בית ספר לחינוך מיוחד זה היה בית הספר הראשון בארץ לחינוך מיוחד. אחר כך בשנת 1973 התחלתי לעבוד בתור מזכירת בית ספר, בתקופה הזאת ילדתי 4 ילדים 3 בנות ובן.

אני חברה בקיבוץ איילת השחר משנת 1971 שם נולדו ארבעת ילדי וחמישה ילדיהן עד יום זה.

את תקופתי בבית הספר סיימתי בשנת 2006, כאשר נכדי הראשון נולד אחר כך, עבדתי עוד חודשיים כדי להראות למזכירה החדשה מהי העבודה.

הזוית האישית

רחל לביא: כיום אני חברת קיבוץ איילת השחר וגמלאית שמחה.

מילון

מוז
בננה

ציטוטים

”היינו אוכלים שם מוז“