מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של קולט ממרוקו

אני וסבתא
הדרכון של סבתא
הקשיים והקליטה בארץ

שמי קולט גורן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, וזהו סיפורי: נולדתי בשנת 1957 במרוקו, בעיר בני מלאל, למשפחה בת שתים- עשרה נפשות. אני הייתי הילדה האחת עשרה מבין הילדים. סבא שלי היה סוחר אשר נשדד ונרצח על ידי ערבים כשהיה בן 30 בלבד. אבי נשאר בן יחיד ומאז ומתמיד רצה לעלות לארץ ישראל. כשהייתי בת 6 ההורים שלי החלו לפחד יותר מהערבים במרוקו ומהאפשרות שאחיותיי הגדולות יתחתנו עם גוי. אחותי הגדולה כבר עלתה לישראל עם משפחתה וגם אנחנו החלטנו לעלות ארצה בעקבותיה. הסוכנות היהודית עזרה לנו בכל תהליך העליה. אסור היה לנו להגיד לאף אחד שאנחנו עוזבים לישראל. ביקשו מאיתנו לארוז את המזוודות שלנו ולחכות. עברו כמה ימים עד שיום אחד אמרו לנו שבאותו לילה אנחנו עוזבים את מרוקו. השארנו את כל הרכוש שלנו מאחור. השארנו גם את שני אחיי הגדולים, הם היו נשואים והיו להם ילדים. הם עלו לישראל וחברו אלינו רק אחרי כמה שנים.

כפי שניתן לראות מהתעודה שהבאתי, חלק מהאחים שלי לא נרשמו בדרכון ועלו בלי דרכונים מהחשש שלא יסכימו לעלות את כולם. בנוסף, בדרכון מצורפות רק תמונות של אימי ואחיי הבנים. את התמונות של הבנות, אפילו אלה שרשומות בדרכון – לא צירפו. ממרוקו עברנו למרסיי בצרפת ושם המתנו חודשיים עד שהאוניות הגיעו כדי לאסוף אותנו ארצה.

אחותי הבכורה שעשתה עלייה לפנינו, התגוררה בכפר אתא ליד חיפה, ולשם רצינו להגיע. בנמל חיפה הודיעו לנו שיתנו לנו דירה בירוחם. אנחנו לא הסכמנו, אבל לא הסכימו להקשיב לנו. יום שלם נשארנו בנמל חיפה ולא הסכמנו לעלות למונית. היה חם מאד. רק בסוף היום הסכימו לשלוח אותנו לכפר אתא. אבא שלי מאד פחד שמשקרים לנו ושנמצא את עצמנו בירוחם. הוא הושיב את אחי, שהיה מעט גדול ממני מקדימה, הוא ידע עברית מלימודיו בחדר, והוא היה צריך לקרוא את השלטים בדרך בכדי לדעת שאנחנו בכיוון הנכון.

בהתחלה היה קשה להסתגל לחוסר השפה וחוסר אמצעים. היינו שתים-עשר נפשות וקיבלנו דירה בת שלושה חדרים. במרוקו היה לנו בית גדול והיינו נחשבים אמידים. כאשר הגענו לארץ היינו צריכים לטפל בדברים של העלייה ולא הבנו את השפה. אחותי הבכורה שכבר גרה כאן לפנינו הייתה צריכה להתלוות אלינו כל הזמן כדי לעזור לנו בהתאקלמות בארץ. היה לנו גם מזל שאחי שגדול ממני בשנתיים למד בחדר במרוקו ולכן הוא ידע לקרוא קצת עברית.

כשהייתי קטנה שיחקנו קלאס וחמש אבנים. אלו שני הדברים שיכולנו להרשות לעצמנו בגלל חוסר האמצעים. את משחק חמש האבנים שיחקנו עם אבנים שאספנו בחוץ. את הקלאס סימנו עם אבן שמצאנו בחצר.

כאשר סיימתי את הלימודים התגייסתי לצה"ל בשנת 1975. נשארתי לשירות קבע, בבסיס בו שירתי הכרתי את בעלי. בשנת 1978 נולדה אמא שלך (אימא של יהלי, הנכדה המתעדת), בתי הבכורה. התגוררנו אז בבית שאן. אחרי שנה נשלחנו מטעם הצבא לארה"ב למדינת יוטה. היינו שם כמעט שנה וחזרנו לישראל לבית שאן. בשנת 1982 נולד דוד עידן, בני השני. בשנת 1983 עברנו לנצרת עילית. דוד אביעד, בני השלישי, נולד בשנת 1993. השתחררתי בשנת 2002 אחרי 29 שנה. מאז שחרורי לא עבדתי במשרה מלאה, טיפלתי באביעד ובסבא, התנדבתי בבתי ספר ועשיתי עוד דברים. כשהילדים גדלו, התחתנו ועזבו את נצרת עילית – אמא של יהלי נכדתי – בתי זהבית- שכנעה אותנו לעבור לגור קרוב אליהם. בזמנו אני טיפלתי בכן, הנכדות המדהימות שלי, אחרי הצהריים, נסעתי וחזרתי מנצרת עילית לרמת ישי. אז אמא אמרה שנעבור לגור לידכם כך נוכל להיפגש יותר ולהיות יחד. בשנת 2015 מכרנו את הבית בנצרת עילית ועברנו לגור כאן, ברמת ישי. היום יש לנו כבר 6 נכדות מקסימות ואת יהלי – הגדולה והבכורה ביניהן.

הזוית האישית

סבתא קולט: מיזם מקסים וחשוב על מנת לתעד את הדברים שקרו בעבר ולפני שנים כדי שהצעירים יוכלו לקרוא וללמוד איך הסבים והסבתות שלהם הגיעו לכאן. זה חלק מהחשיבות של המדינה – שנדע את העבר שלנו כדי שיהיה לנו עתיד.

הנכדה יהלי: למדתי שהחיים לא היו כמו שהם עכשיו, שהרבה מהדברים שיש לנו היום לא היו לסבא וסבתא שלי. אני לא בטוחה שאני הייתי מסתדרת כמו שסבתא שלי חיה בתור ילדה מכיוון שעכשיו אני רגילה לתנאים הטובים שיש לנו.

מילון

בני מלאל
עיר במרכז מרוקו, למרגלות ההר תאסמיט.

מרסיי
העיר השנייה בגודלה בצרפת

לימודי חדר
חדר הוא מוסד חינוכי סמוך לבניין בית הכנסת בו לומדים תורה

חמש אבנים
משחק של פעם: כינוי לחמישה עצמים קטנים ומרובעים המשמשים לסוג של משחק ילדים הדורש זריזות ידיים ומיומנות בזריקה ותפיסה של חמש אבנים. המשחק מותאם לשחקן יחיד או לזוג שחקנים או יותר. מקור המשחק הוא ככל הנראה בהודו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בהתחלה היה קשה להסתגל לחוסר השפה וחוסר אמצעים“