מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חווית העלייה של פנינה זלוסקי

תמונת ילדות
קשר רב דורי בביה"ס הלל
עלייתי ארצה

שמי פנינה זלוסקי (וולגר), נולדתי בפולין (ביאלסקו), בשנת 1957.

התמזל לי וזכיתי לגדול בבית גדול ומרווח עם חלונות כפולי זגוגיות להגנה מפני הקור. הבית עמד על גבעה וצפה אל הצטלבות של רחובות סואנים שבהם עברה רכבת. היה זה בית אבן בצורת משולש בן חמישה חדרים שחולק לשתי דירות מגורים. בעברו היה זה בית מפואר ואחרי המלחמה איבד את פארו וקישוטי האבן האופיניים לו.

בהתאם לעקרונות השיוויון של המשטר הקומוניסיטי קיבלנו שני חדרים ומטבח. לא היו הרבה פינות משחק. האמבטיה והשירותים היו משותפים לשתי הדירות. המקום המעניין ביותר היה על אדן החלון הסגור, שבעדו ניתן היה לעקוב אחר הפעילות ברחוב. פולין שאחרי המלחמה היתה עסוקה מאד בפעילות חברתית. בחורף מאחורי הבית היתה חצר מוצלת והיא כוסתה בשלג רב ולא הייתה נוחה למשחקי ילדים.

אני לא זוכרת מתי דיברו איתי לראשונה על הנסיעה לישראל, אבל אני זוכרת, שערב אחד אימא הביאה ספר מענין מאד שנקרא "במדבר ובערבה" ונתנה לנו לדפדף בתמונות (עוד לא למדנו בבית הספר ולא ידענו קרוא וכתוב). בתמונות ובציורים ראינו גמלים, עצי דקל, קופים אוכלים כדורים חומים (אגוזי קוקוס?), אנשים שראשיהם מכוסים במטפחות לבנות עם רצועה רכבו על גבי גמלים ואז אימא אמרה: "לשם אנחנו נוסעים, כשיהיה לכם משעמם, אקריא לכם מהספר בהמשכים…". כמובן שמבחינתנו קופים עליזים, היו חשובים ביותר ומעניינים. הצהוב לא עניין אותנו וגם האנשים לא. שיערנו לגבי טעמם של אגוזי הקוקוס.

בערב באה סבתא להיפרד. היא לא עלתה איתנו לארץ. היא נשקה אותי ונתנה לי מתנה ציפור מתכת על קפיץ. שאני שומרת עד היום….. הייתה זו פגישה מרגשת. אני זוכרת שבאופן חד פעמי, הורשנו ללוות אותה לתחנת הרכבת. לא ידענו אז שלא נפגש עימה עוד שנים רבות.

באמצע הלילה התעוררנו לקולות של המולה, מאחורי הדלת נשמעו צעקות. גם מתחת לחלון נשמעו צעקות… אנשים רצו לפרוץ אל הדירה. אימא הלבישה אותנו מהר ואמרה שעוד מעט יבואו לקחת אותנו לדרך. האנשים שבחוץ, פשוט רוצים את הדירה שלנו, כי אין להם איפה לגור. לא הבנתי את זה. אחרי כמה דקות באו אנשים שלקחו את הארגזים והמזוודות שלנו שהיו בדירה ויצאנו. נוצרה מהומה גדולה ולא הספקתי להביט אחורנית. הייתי מבוהלת. היה לילה שחור וקר, ברכבת היה חם והתרדמה נפלה עלינו במהרה.

התעוררנו בתחנת רכבת סואנת בעיר משונה. אבא אמר שקוראים לה וינה. אי אפשר היה לרדת מהרכבת אבל אדם שעבר על הרציף חילק לנוסעים דרך החלונות בכוסות נוזל אדום מהביל. חשבתי שזה תה והושטתי את ידי אל הכוס, אבל מהר גיליתי שזו חמיצה מרק סלק אדום ולא תה מתוק. התרעמתי על ההונאה. מה פתאום מגישים מרק בכוסות??? אבא שלי קנה לנו גם פרי מוזר, ירוק, קשה, כזה שאף פעם לא ראיתי. מישהו אמר שצריך לקלף ואז אוכלים ושהוא בריא. היה לזה טעם של סבון, אבל זו הייתה הבננה הראשונה של חיי.

מאוסטריה נסענו לעיר יפה שקראו לה גינואה. עיר נמל עם המון חנויות. בחלונות הראווה ראיתי בובות. אלה היו בובות עם שמלות יפהפיות שנועדו לקישוט הספות בסלון. אני רציתי בובה כזו למשחק. אף פעם לא הייתה לי בובה כל כך יפה שעוצמת עיניים והייתה לה שמלה אדומה מפוארת…. אימא אמרה שצריך לשמור על הכסף לאוכל ולבגדים. טיילנו הרבה בגינואה.

האנייה לא הגיעה בזמן. חשבתי כל הזמן שכשאגדל אחזור לעיר הזו ואקנה לי את הבובה. חזרתי ולא קניתי בובה… כשעלינו לאנייה שלנו עם השם הארוך: "ירושלים" – אניית המעפילים "ירושלים הנצורה". קיבלנו תא שאותו היה עלינו לחלוק עם שותפה. הייתה זו אישה מבוגרת שרוב הזמן בכתה. היא הביטה בנו ואמרה איזה ילדים חמודים ופרצה בבכי…

הבנו למה היא בוכה כל הזמן ופחדנו ממנה. ביום חם אחד ראינו שיש לה מספר על היד. אחי שאל אותה למה היא לא מנקה את היד…. אימא סיפרה לנו שהיא ניצולת שואה. היו לה ילדים והיא איבדה אותם, כך סיפרה. כשהיא רואה אותנו היא נזכרת בילדיה ובוכה. הקפדנו לא לדבר בנוכחות הילדים על המלחמה והאסונות שלה.

האנייה "ירושלים" שעל סיפונה שטנו, הגיעה לנמל חיפה במרץ 23, היה זה בעונת האביב. ביום שמש אביבי, עמדנו על הסיפון והסתכלנו על הנוף. אבא אמר זה הבית!! ראיתי בתים אבל לא הבנתי איזה בית. אבל מה זה חשוב העיקר יש עצי דקל ועם אלה בטח יהיו גם אגוזי קוקוס וקופים חמודים…..

בשדרות בן גוריון בחיפה היה מלון קטן עם דוכן למכירת גזוז בכניסה ועצי צמר גבוהים. לאכזבתינו על אף אחד מהעצים לא מצאנו קופים…

הזוית האישית

עמליה: הקשר הרב דורי היה מעניין ונחשפתי לסיפורי משפחתי.

סבתא פנינה: אני הסבתא של עמליה קראץ מכתה ו' ביה"ס הלל. אני רוצה מאוד שהילדים ששומעים את הסיפור שלי,יזכרו תמיד, שמדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי. כל ילד בעולם שמקבל דרכון חד כיווני (כמו שלי), יכול למצוא בה את ביתו.

מילון

האנייה ירושלים
ירושלים הנצורה הייתה אוניית מעפילים. זו הייתה אוניית משא דו-תרנית עשויה עץ, בעלת מבנה רחב המגיעה לעומק של עד 4 מטרים. במקור, נקראה האונייה Ambrosiana אך שמה שונה בעקבות המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. האונייה נרכשה על ידי עדה סרני והמוסד לעלייה ב' באיטליה, באמצעות איש קשר מקומי במילאנו. היא הוכנה על ידי מפקד המשימה, יהודה צפתי[1], אנשי המוסד לעלייה ב' אנשי פלי"ם וגדעונים והצוות המקומי שכלל מכונאי אוסטרי, רב מלחים ושלושה מלחים. כחלק מארגונה לשייט סודרו מקומות לעולים, נבנה מטבח בצריף עץ, נבנו סליקים בחרטום. בספינה היו שתי סירות הצלה ל-20 איש כל אחת. כן הובאו מזון שאמורה היה להספיק ל5–10 ימים ו-5 טון מים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תמיד להישאר אופטימיים“