מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבתא חנה מפולין לארץ ישראל

סבתא חנה עם יובל הנכד
אני בחתונתי
קשיי העליה של חנה ההתאקלמות ולבסוף הרגשת השייכות

סיפור העלייה של סבתא חנה להב

המצב בפולין אחרי השואה

בשנת 1946 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. הורי חזרו לוורשה לחפש את המשפחה שלהם ואז הסתבר שאף אחד לא נשאר כולם הושמדו, הם מצאו רק הריסות. הם עזבו את וורשה ועברו לגור בעיר ורוצלב העיר שבה נולדתי. הרבה מאוד יהודים הגיעו לוורוצלב ונוצרה שם קהילה יהודית גדולה ואפילו הקימו בית ספר יהודי בשם "שלום עליכם", ואני למדתי בבית הספר הזה כתות א' וב'. למזלי לימדו בבית הספר אידיש וכאשר עלינו לישראל הכרתי את אותיות האלף בית העברי.

ההכנות לקראת העלייה

בשנת 1957 נתנו שלטונות פולין הזדמנות ליהודים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל. תוך שנה כל המשפחה הייתה צריכה להתארגן לקראת העלייה. לדאוג למסמכים לקנות ציוד המתאים לישראל וללמוד קצת את השפה. ההורים שלי חשבו שהם יגורו במושב או בקבוץ וקנו המון דברים לעיבוד אדמה אתי חפירה, קלשון ועוד כלים שונים ומשונים שלא השתמשו בהם אף פעם. הם גם הביאו מעילי פרווה שגם בהם לא השתמשנו.

הדרך לארץ ישראל

יחד איתנו עזבו את פולין אלפי יהודים כי חששו ששוב לא יתנו הזדמנות לעזוב את פולין. ואכן שערי פולין נסגרו ובשנת 1958 לא נתנו יותר לצאת ממנה, פולין הייתה מדינה קומוניסטית.

לפולין אין קשר לים התיכון הינו צריכים להגיע לאיטליה ומאיטליה להפליג לישראל. נסענו ברכבת עד איטליה במשך שלושה ימים הגענו לעיר נמל בשם גנואה ומשם הפלגנו באנייה במשך כשבוע לישראל. היום נסיעה כזו עורכת אולי 4 שעות במטוס, ואנחנו היינו בדרכים כמעט שבועיים, וזה נחשב היה מצב טוב. בגנואה התאכסנו במלון שבו התאכסנו עוד אנשים שהיו צריכים להגיע לישראל.

על האנייה היה צפוף אבל לנו הילדים זו הייתה חוויה.

המפגש הראשון עם ארץ ישראל

הגענו לנמל חיפה בחודש יולי 1957 יום חם מאוד, כמו רוב הימים ביולי. הורי לכבוד ההגעה, התלבשו באופן מאוד חגיגי, אבי לבש חליפה עם עניבה, ואמי לבשה גם שמלה חגיגית. אותי ואת אחותי הלבישו במיטב הבגדים שהיתאימו לקור של פולין ולא לחום של ישראל. מהר מאוד הורי הבינו שכל מה שהבאנו אינו מתאים לישראל.

שלחו אותנו לשיכון עולים בקריית – ים מקום שנבנה עבור העולים זה היה בית קטן מאד עם שירותים מחוץ לבית וגינה קטנה. מסביב היו דיונות חול, ולנו הילדים זה היה מקום המשחקים המועדף. יום אחד שלחו אותי לקנות בננות, וקניתי בננות ירוקות ניסיתי לנגוס בבננה וזה היה  כמובן לא אכיל – זאת למדתי בדרך קשה.

הילדות במדינה חדשה כעולה חדשה

ולא היו שם כבישים ואנחנו הילדים שיחקנו רוב היום בחוץ כולם ביחד כולם עולים חדשים. חלק מהילדים דיברו צרפתית, חלק דיברו רומנית ועוד. כדי לדבר אחד עם השני הינו צריכים ללמוד עברית. הילדים למדו מהר מאוד את השפה כדי שיוכלו לתקשר אחד עם השני. הילדות שלי הייתה נהדרת והרגשתי כמו ציפור ששיחררו אותה מהכלוב.

אני ואחותי עם אבא

הסתגלות ההורים למדינה החדשה.

אבי משה קראש ולאמי שרה קראש, המעבר לישראל היה קשה ולא פשוט. הם היו כבר אנשים מבוגרים בסביבות גיל ה-49 והיו צריכים ללמוד שפה חדשה. למצוא מקום עבודה ללא ידיעת השפה, זה היה בלתי אפשרי. הם פתחו חנות להלבשה ובה עבדה אימי שרה, ואילו אבי משה מכר שטיחים מבית לבית. וזו הייתה פרנסה לא רעה למשפחה בת 4 נפשות. במשך הזמן קנינו דירה מרווחת ועזבנו את המעברה.

מתי ואיך התחלתי להרגיש שייכת

עם סיום התיכון התגיסתי והלכתי ללמוד בסמינר למורים ב"הדסים", כאן הבנתי שאני שייכת למדינה זו.

אחרי הסמינר הייתי מורה חיילת ועבדתי כמדריכה בחברה להגנת הטבע, בבית-ספר שדה ב"אכזיב". הטיולים והכרת כל מה שקשור במדינה זו רק חיזק את הקשר. אחרי השחרור מהצבא נישאתי לצביקה להב ונולדו לנו שלושה ילדים. למדתי באוניברסיטה וסיימתי תואר שני בחינוך ובהדרכת מורים. בינתיים נולדו שמונה נכדים ויובל הוא הנכד החמישי מבין שמונה נכדינו.

ביום חתונתנו

היום אין לי שום ספק שמקומנו הוא במדינת ישראל. אני תקווה שילדי ונכדי אף הם יבינו זאת שכל עתידנו הוא כאן.

נכדי

הזוית האישית

סבתא חנה בתכנית הקשר הרב דורי עם הנכד יובל.

המצגת שהכינו יובל וסבתא חנה להב

מילון

שכון עולים
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה.

ציטוטים

”היום אין לי שום ספק שמקומנו הוא במדינת ישראל.“