מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה שלי לארץ

סבתא נעמי עם לירן
תמונה של סבתא בצעירותה עם אמא שלה
הורי

ההורים שלי הם משה ומסעודה אמסילי הם נולדו במרוקו בתחילת המאה העשרים, משה היה בעל חנות למפוחים וטוויה של אריגים. מסעודה הייתה עקרת בית, המשפחה הייתה בעלת ארבע בנות וסבתא הייתה הכי קטנה (כאשר אני נולדתי ונולדתי ביום שישי, המשפחה שלי הייתה מאוד עצובה בגלל שהם ציפו לבן). אורח החיים היה מאוד דתי אבא שלי התפלל שלוש פעמים ביום, הנשים לא היו חייבות בתפילה. שמרנו על כשרות בבית והפרדה בין חלב ובשר. חגגנו את כל החגים היהודיים בצורה מאוד הדוקה. גרנו ברובע היהודי שנקרא מלח, אני לא בטוחה עם זה היה אילוץ של הממשלה או רצון של כל היהודים לגור ביחד. מרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי היהודים לא סבלו מרדיפות של הערבים.

אני עליתי לארץ עם ההורים שלי בשנת 1962 באוניה תיאודור הרצל, כאשר שתי אחיותי הגדולות חנה ולאה עלו שנתיים קודם וזו הסיבה שאנחנו עלינו ארצה, אחותי הגדולה לא באה לארץ היא היגרה לצרפת עם בעלה.

כאשר עלינו לארץ הסוכנות העבירה אותנו לגור בבית שאן, ההורים שלי לא היו מרוצים וביקשו שנעבור לעפולה היכן שאחותי גרה כיום. אמא שלי רצתה לגור לידה.

 אני יושבת בשביל המוביל לבית בעפולה עלית

תמונה זו צולמה ליד הבית שלנו בעפולה עלית בשנת 1965, שלוש שנים אחרי שעלינו ארצה, הייתי נערה בת שש עשרה שנים. תלמידת כיתה י' בתיכון. בתקופה זו ליוותה אותי תחושה של עולה חדשה (הרגשה שאני שונה משאר החברות שלי בכיתה אני עולה חדשה והם צבריות שנולדו בארץ) רציתי בכל מאודי להשתלב בחברה הישראלית. ניסיתי בכל מחיר להשיל מעצמי כל סממן של עולה חדשה. בעיקר מבטא, כי במרוקו למדתי בבית ספר יהודי צרפתי "אליאנס" שפת הלימוד הייתה צרפתית ועברית כאשר הגעתי לארץ התגנב לדיבור שלי מבטא צרפתי ורציתי להעלים אותו, כי זה היה אחד הסימנים של עולה חדשה.

החלפתי את השם הפרטי מז'קלין שם צרפתי למהדרין לנעמי, המורה הציעה להחליף את השם לשם עברי. אני לא ראיתי בזה יחס של פטרון  כמי שאחדים מהעולים טוענים. אני ראיתי בזה עזרה להשתלב בחברה.

הייתי נערה בגיל ההתבגרות, היום בדיעבד אני יודעת לנתח את המצב הרגשי והקשה שבו הייתי. קבוצת התייחסות של נערה בת שלוש עשרה וחצי היא חברים ולי בעולם החדש שלי לא היו לי חברים. הייתי אמורה לעשות לי חברים חדשים כדיי להיות בכיתה בהם הילדים היו צברים. רציתי להתאים את עצמי לצורת הלבוש שלהם ללבוש מכנסיים קצרים לדבר עברית ללא  מבטא.

הסיבה שההורים שלי החליטו לעלות לארץ היא בשנת 1956 השלטון הצרפתי עזבו את מרוקו, והשלטון עבר לידי הערבים. היהודים פחדו מהשלטון של הערבים בגלל שישראל הייתה בסכסוך עם הערבים חששו לשלומם של היהודים (שמא יעשו פוגרום ביהודים).

פמוט מנחושת להדלקת נרות שבת

פמוט מנחושת שבו אמא שלי הייתה מדליקה נר שבת, יש בידי לצערי רק פמוט אחד, בבית היו שניים להדלקת נרות אני חושבת שאחותי לאה לקחה את הפמוט השני.

מפוח

אבא שלי משה היה בעל חנות למכירת מפוחים. היה ביקוש למפוחים כי בתחילת המאה העשרים לא בישלו על גז (בעיקר לא במרוקו) אלה בישלו על גחלים בעיקר בישול איטי (טאג'ין). בזמן מאוחר יותר המפוחים האלה שימשו בעיקר לקישוט והם היו תלויים בבתים כקישוט.  המפוחים היו מעוטרים בצורות גאומטריות וכו' עד היום המפוחים האלה נמכרים כקישוט בחנויות של עתיקות. כיום אף אחד לא מבשל בפחמים אפילו לא במרוקו. אבא שלי משה לא רק מכר את המפוחים, אלה גם יצר אותם היה לו מין בית חרושת קטן עם ארבעה וחמישה פועלים שהיו אחראים על ייצור המפוחים.

לסיכום

אני מרגישה ישראלית לכל דבר ועניין. התחתנתי עם צבר יליד הארץ וגם אמא שלו ילידת הישוב היהודי  הישן בעיר העתיקה. אבא של בעלי הוא יליד גרמניה שעלה לארץ בשנת 1936 עם המכביה ונשאר בארץ. יש לנו שלושה ילדים מקסימים. אופיר יקיר ולינוי. בזה אני משלימה את שילובי בישראל כחלק מהחברה הישראלית, שכל כך רציתי להשתייך אליה בנערותי.

לא עוד עולה חדשה.

הזוית האישית

נעמי: המפגשים שלי עם הנכדה האהובה לירן היו תענוג אחד גדול זה איפשר לנו להיפגש פעמיים בשבוע במפגש עצמו וביום שישי לקידוש וארוחה משותפת. זה יצר קשר קרוב יותר. סיפרתי ללירן סיפור שבחיי היום יום שלנו אנחנו כמעט ולא מדברים עליו, תהליך עליתי לארץ. בשביל המפגש הזה ביטלתי את החוג לציור שלי ועוד עיסוקים נוספים.

לירן: היה לי מאוד כיף להקשיב ולכתוב את הסיפורים והחוויות של סבתא למדתי על הקושי החברתי של סבתא לעלות לארץ.

מילון

מפוח
מכשיר שנושף אויר.

ציטוטים

”יהיה טוב והכל טוב“