מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה שלי לארץ ישראל

בר ואליזבט בקשר הרב דורי
אליזבט ואחיה בעיר אודסה
אליזבט פרישמן מספרת על הדרך הארוכה לעלייה ארצה
30/04/2012‏

אני, פרישמן אליזבט, נולדתי בברית המועצות, בעיר מוקצ'בו שבאזור קרפטים בשנת 1950. המשפחה שלי מנתה 4 נפשות: אבא, אמא, אח  ואני . יחד איתנו גר גם סבא מצד אבי. הוא היחידי מבין סבים וסבתות שניצל מהשמדה ע"י הגרמנים.
כך סבי ניצל מהשמדה
השנה הייתה 1944. את סבי, את סבתי ואת הילדים לקחו הגרמנים למחנה ריכוז אושוויץ. כל יום הם יצאו לעבודה בסלילת כבישים ובחפירת תעלות. יום אחד הגרמנים העמידו את כל הגברים בשני טורים. הטור הימני כלל צעירים, שאותם השאירו להמשך עבודות. הטור השמאלי כלל זקנים, ילדים ופיסחים  שאותם לקחו ישר למשרפות. כמובן שסבי  היה בטור השמאלי .אחד הדודים שלי, שמואל (הבן של סבי), ראה את המצב וקפץ לטור השמאלי, נעמד לפני הנאצי ואמר: "זה אבא שלי. תראה את הידיים שלו, הוא עוד מסוגל לעבוד". הגרמני הסתכל על הידיים של סבי, ובהינף יד העביר אותו לטור הימני. כך סבי ניצל.
החיים ברוסיה אחרי המלחמה
עם סיום המלחמה גם הוריי חזרו ממחנות ריכוז, התחתנו והתחילו את החיים מאפס ובלי הורים. אחי ואני  נולדנו אחרי המלחמה. הוריי היו מספרים לנו על הזוועות שהם עברו ואנחנו שמחנו שנולדנו אחרי המלחמה ולא היינו צריכים לעבור את הדברים הנוראים. סבא  שלי נשאר יהודי הדוק גם אחרי המלחמה, והיה הולך כל יום לבית הכנסת היחידי שנשאר בעירנו. אני ואחי היינו מצטרפים אליו רק בשבתות ועשינו זאת בהנאה רבה. כשהייתי בערך בגיל שמונה, העירייה שלנו החתימה את היהודים על ויתור של בית הכנסת בתואנה שהם  כביכול לא צריכים אותו. כל היהודים פחדו לסרב, חתמו וכך נסגר בית הכנסת היחיד שהיה לנו. הרוסים הפכו את המקום לכלבו בשם "עולם הילד". היהודים המשיכו להתפלל בבתים פרטיים. המדיניות באותה תקופה הייתה אנטי דתית. אבל  בגלל האנטישמיות שעדיין הייתה קיימת, סגרו רק את בית הכנסת של היהודים לעומת  הכנסיות של הנוצרים, אותן השאירו פתוחות. כנראה שאז התחילה לחלחל בי ההרגשה שאנו היהודים לא רצויים במקום הזה ואני גם לא שייכת אליהם. עם סיום לימודיי בתיכון, התחלתי ללמוד בסמינר למורים. אני הייתי היהודייה היחידה בין שישים תלמידים. יום אחד ניקינו את הכיתה ותלמיד אחד העיר הערה שכולם מנקים כמו ז'יד (זאת אומרת יהודי מלוכלך) כמו ששמעו מההורים שלהם. אני הרגשתי צביטה בלב מעלבון ומהשנאה של הגויים אל היהודים.
החלום לעלות לארץ ישראל
חלק גדול ממשפחתי (דודים ודודות) עלו לישראל כבר בשנת  1949. היינו מתכתבים איתם וכך ידענו מה קורה בישראל. חוץ מהמכתבים היינו מצליחים לקלוט תחנות רדיו ישראליות, למרות ניסיונות הרוסים להפריע לשידורים אלו. בארץ דוד שלי סיים קורס טייס והפך לטייס בישראל, דבר שגרם לנו לגאווה גדולה. לאור הנסיבות הפך חלום חיי לעלות לישראל מאחר שהרגשתי כי אני חיה במקום זמני ושהמקום האמיתי של הבית שלי הוא שם, בישראל. במהלך השנים הגשנו כמה פעמים בקשות לצאת מרוסיה אך תמיד סירבו לנו. בינתיים אחי התחתן  ועבר לגור בהונגריה וסבי, שקיבל אישור מיוחד מפאת גילו, עלה ארצה והתייחד עם  ילדיו שכבר חיו בארץ. במאי 1972 התחתנתי, ובאותה שנה שוב הגשנו בקשה לעליה, אבל לא עם הוריי, אלא עם בעלי יצחק וחמותי הדסה.
 
 להפתעתנו קיבלנו אישור לעליה כבר בדצמבר. תוך 10 ימים היינו חייבים לעזוב את רוסיה עם כל מטלטלינו. בתקופה הקצרה שעמדה לרשותנו היה עלינו  להחתים את הוויזות שלנו במוסקבה, מרחק  נסיעה של כ-26 שעות  ברכבת מהירה (כיוון אחד), לארוז את הדברים ולמכור את הבית. באותו זמן אני הייתי כבר בהריון ולא הסכימו שאעזור באריזה ובהכנות,  ולכן החליטו לשלוח אותי  למוסקבה לסדר את הניירת. לאחר ארבעה ימים חזרתי הביתה  עם כל החתימות והחותמות כנדרש. וכך תוך עשרה ימים סיימנו לארוז ולהתארגן  ויצאנו לדרך לישראל.
העלייה לארץ ישראל
בהתחלה נסענו ברכבת עד אוסטריה. בתחנה של וינה חיכו לנו אנשי הסוכנות היהודית. הם הסיעו  אותנו באוטובוס  לארמון של "שיינבורן", ביצעו רישומים ולאחר מספר שעות היינו במטוס בדרך לישראל. אני הייתי הכי מאושרת בעולם כי חלום ילדותי  עמד להתגשם. הוריי הצטרפו אלינו אחרי חמישה חודשים. בארץ נקלטנו לקיבוץ צרעה אשר סמוך לירושלים. שם למדנו ארבע שעות עברית באולפן וארבע שעות עבדנו: אני במכבסה בגיהוץ, בעלי בדיר בחליבת כבשים וחמתי במתפרה. אחרי חודשיים ילדתי את בתי הבכורה. בתום לימודינו באולפן עברנו לגור בירושלים. בעלי התחיל לעבוד כאח מוסמך בבי"ח  "הדסה" ואני התקבלתי "למבטחים". נכון להיום אני פנסיונרית של "מבטחים". מאז נולדו לי עוד שתי בנות. כיום אנו משפחה מורחבת חמה ואוהבת עם  3 בנות חתנים ו-8 נכדים. אני גאה להיות יהודייה בארץ ישראל. אני שמחה מאוד שהצלחתי להקים בית ומשפחה כאן בארץ בישראל.
 
 בקיבוץ "צרעה" עם בתי הבכורה דנה על הידיים, בעלי וחמותי מצד ימין

מילון

מטלטלינו
כל מה שיש לנו בתוך הבית. כל המשא שלנו.

ציטוטים

”דבקות במטרה ונחישות מובילה להשגת המטרה“