מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבא יחזקאל לארץ

סבא ואני באחד המפגשים
תמונה מעיראק לפני העלייה
החלום שהתגשם

אני יחזקאל אליאס, נולדתי בעיראק, בשנת 1940, ועליתי לארץ ב-1950. יש לי 13 נכדים והם גאוותי הגדולה. בגיל 10 עליתי עם משפחתי לארץ.

נולדתי בעיראק וכל ימי ילדותי היו בגעגועים לארץ ישראל, לאור הסיפורים של הוריי על ארץ ישראל אשר בה היו התרחשויות של טרום קום המדינה. תמיד האמנתי שהמקום הנכון לחיות עבורי הוא בארץ ישראל, לבנות ולהקים את המדינה ולהקים שם משפחה. אני זוכר כילד שבארץ זרה לא היה פשוט, כי עיראק היא ארץ ערבית. אי לכך, היו בעיות בגין היותנו יהודים. גדלתי בעיר אשר לא היה בה בית-ספר יהודי, ולכן אנחנו היהודים למדנו בבית ספר ערבי. עם כל הכרוך בכך למדנו רק ערבית, וכן למדנו עם שאר הילדים קוראן והיינו חייבים לדעת לקרוא, להבין ולספר! לכן למדנו גם בימי שבת. בימי שישי לא למדנו כי לא היה בית ספר באותו יום, כמנהג המוסלמים.

התמונה היחידה שלי מעיראק

 

מי שלא ידע לענות תשובה נכונה, המורה הרביץ לו עם מקל חזרן. היינו שלושה ילדים יהודים בכיתה. היו מורים שהתייחסו אלינו כמו כולם, והיו שלא אהבו אותנו בגלל שהיינו יהודים. תקופה זו זכורה לי כתקופה בכלל לא פשוטה כילד החי במדינה זרה ושצריך לתפקד ולחיות במדינה זרה ובנוסף לכל מדינה ערבית, היה עליי ללמוד ולהתנהג כילד ככל הילדים. זה היה מנוגד לדעתי ואמונתי. היו לי חוויות לא קלות בבית הספר וחיכיתי תמיד לעלות לארץ ישראל ולהיות בין ילדים יהודים המאמינים באותם דברים כמוני.

אצלנו בבית התקיים סניף חשאי של התנועה הציונית. מדי פעם היו מגיעים שליחים מישראל, וזה היה מאוד מאוד מסוכן אם היו מגלים את זה. למרות הסיכון הגדול שהורי לקחו והפחד הגדול שיקרה משהו למשפחה, לקחנו את הסיכון בשביל החשיבות הגדולה שיש לפעילות זו ותרומתה לארץ ישראל. אני לא השתתפתי במפגשים האלו בשל גילי הצעיר, אבל אחי הגדול לקח חלק במפגשים והשתתף.

רק בשנת 1950 בתאריך 23 באוגוסט עלינו לארץ ישראל דרך קפריסין. זה קרה לאחר שממשלת עיראק אפשרה עליית יהודים לארץ, היא נתנה אישור  ל- 6,000 יהודים בלבד לעלות לארץ. המספר הקטן והמצומצם היה בשל היותנו יהודים. שמחנו מאוד על הבשורה שאנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל, הרגשנו שחלומנו התגשם וסוף סוף נוכל לחיות בארץ ישראל, המקום עליו חלמנו ובו אנחנו רוצים לחיות ולהקים מדינה.

המסע לארץ באנייה היה לא פשוט בגלל התנאים הבסיסיים שהיו באנייה והצפיפות, המחשבה שהייתה לנו בראש כל הזמן שהמטרה להגיע לארץ חשובה לנו, ולמרות הקשיים הרבים אנחנו נתגבר על הכל ונצליח.

אני סוחב כד חלב

כשהגענו לארץ שלחו אותנו ישר לשער העלייה בחיפה למרגלות הכרמל, מן מחנה לעולים חדשים. לאחר מספר ימים התארגנה קבוצה של הסניף הציוני מעיראק, שנקרא 'סניף נגבה', להגשים את העלייה בצורת התיישבות בארץ. לכן נבחר הסניף להשלים את קיבוץ חולתה בצפון, בגליל העליון, שזה עתה עלה לקרקע. לאחר זמן מה עזבנו את הקיבוץ ועברנו למעברה בה גרנו באוהל והיה שם קשה. בקיץ היה חם מאוד, בחורף היה קר מאוד, בגשמים היה רטוב, האוכל היה בהגבלה. בארץ היה צנע, אי לכך חילקו פנקסי תלושים. בתלושים יכולנו לקבל אוכל – אם היה!

תמונה מהקיבוץ

תנועת השומר הצעיר

תקופת הצנע בארץ הייתה לא פשוטה, התנאים היו שונים מאוד ממה שיש היום. לא היו את כל המותרות שהילדים רגילים אליהם היום, רחוק מאוד ממה שהם רגילים ומכירים. היה מעט מזון ושתייה והכל היה קצוב. הייתה צפיפות וקשיים, אבל יחד עם זאת הייתה לנו מטרה לחיות בארץ. לעזור ולבנות אותה מהיסוד.

אני מעוניין להעביר לדורות הבאים שמקומנו פה בארץ ישראל יחד, לגדל את ילדנו ולחיות פה במדינתנו, ולא בארץ זרה אחרת.

 

הזוית האישית

סבא יחזקאל: המפגשים עוררו בי את הזיכרונות מעיראק, מהעלייה ומהשנים הראשונות בארץ.

הנכד חן: היה לי כיף לעבוד עם סבא ולמדתי עוד עליו ועל התקופה עליה מסופר.

מילון

אל -חלה
עיר הבירה של מחוז באבל שבמרכז עיראק, אשר שוכנת על נהר הפרת (שחוצה את העיר במרכזה), 100 ק"מ מדרום לבירת המדינה בגדאד. סביבת העיר מאופיינת בפעילות חקלאית ענפה. בעבר התקיימה באל-חלה פעילות אסלאמית רבה, וישנן הערכות כי הנביא יחזקאל קבור בסמוך לעיר. אל-חלה הפכה למרכז מנהלי חשוב בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית. (ויקיפדיה)

חִזְרָן
חִזְרָן - מארמית תלמודית, או בַּמְבּוּק הוא שם כולל לתת-משפחה של צמחים ירוקי-עד רב-שנתיים במשפחת הדגניים. כמה מסוגי החזרן הם ענקיים, ומהווים את סוגי הדגנים הגדולים ביותר. ישנם כ-1,400 מינים שונים של חזרן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”נבנה ארצנו, ארץ מולדת“