מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מתימן

ידידה סינואני ושני וגהלי
העלייה למטוס במחנה עדן
על כנפי נשרים

שמי ידידה סינואני, נולדתי בתימן בשנת 1949, בעיר כאלולאן שבמחוז ג'מעא, להוריי שלום ושרה קחטה. את מסע העלייה לארץ, התחלנו בקיץ 1949, לאחר שהמלך, אחמאד אבן אל אמאם, הכריז על שחרור היהודים. השמחה היתה גדולה בכל קהילות תימן. היהודים חיכו לרגע הזה זמן רב והנה סוף סוף הגיע.

בני משפחתי התארגנו לעלייה, מכרו חפצים לשכניהם הערבים והנשים הכינו צידה לדרך. הנשים אפו כעכים שזה (עוגיות יבשות), ארזו פרות יבשים, בצל יבש, שמן ויין, כלים, בגדים, סכום, ספרים ועוד.

הגברים הכניסו את הציוד לתוך ארגזים ושמו על גבי החמורים. החמורים שימשו כלי תחבורה וכן גם הילדים והנשים רכבו על החמורים כדי להגיע לעדן ומשם לטוס לארץ. להורי היו ארבעה ילדים: שלום בן ה-7, אחותי מזל בת ה-5, יונה בת ה-4 ואני הייתי בת שישה חודשים. חבר של אבי משה חגבי נשא אותי על כתפיו כל הדרך . הצטרפו אלינו דודי דוד (אחיו של אבי), אשתו, סבתי יאמאן (מצד אימי) ובתה הצעירה סעדה שהייתה ילדה רזה וחלשה בת 7 שנים, דודתי אחות אבי סעדה ובעלה סעדיה ועוד שכנים. נאלצנו לעזוב את ביתנו בחשאי ויצאנו לצנעא לפני עלות השחר. יום שלם הלכנו ברגל עם מלווים עד לשערי העיר. ההתרגשות הייתה גדולה, גם למבוגרים וגם לילדים היה זה יום חג. בעיר צנעא שכרנו מורה דרך שתפקידו היה להוביל את כל השיירה עד גבול העיר 'עדן'.

בדרך היו לנו לא מעט הרפתקאות. לרוב הלכנו מישוב לישוב לכיוון 'עדן'. יצאנו עם עלות השחר והלכנו כל שעות היום עד רדת החשכה. היינו מגיעים לפונדק דרכים וחונים שם ללילה. הנשים הכינו את ארוחת הערב בהתאם לתנאים שנמצאו בפונדק. היו מקומות שאי  אפשר היה להכין ארוחת ערב ממשית, אז הסתפקנו בצידת הדרך שלקחנו אתנו. דודי, דוד, אח של אבי היה רב ושוחט, ושחט עופות שקנו בשווקים. הנשים בישלו והכינו מרק לארוחת הערב לכל המשפחה המורחבת בשמחה.

יום אחד הלכנו והלכנו ולא הגענו למקום שחשב המלווה. מורה הדרך איבד כיוון והחשכה ירדה. לפתע נצנץ אור קלוש מרחוק. מורה הדרך החליט שזהו המקום שאליו אנו צריכים להגיע והתחלנו לצעוד לעבר האור, והאור התרחק עד שנעלם. חזרנו על עקבותינו. כך התהלכנו כל הלילה ולא מצאנו את הדרך. רק עם אור הבוקר עלה בידו של המדריך למצוא את הכיוון הנכון לחניה הבאה. הגענו לעיר 'ירים' שלה סמוכים מעינות מים. הגענו לפני שבת ושכרנו בית עם כל הציוד במטבח ובחדרים. היו הרבה אנשים שגם נשארו ללון בעיר. התארגנו לקבוצות וקנינו כבשים. השוחטים שחטו שחיטה מהודרת והמנקרים ניקרו כדין וחילקו בשר לכל מאן דבעי אשר  בישלו והכינו תבשילים לשבת כיד המלך. התקיימה שבת למהדרין בתפילה וקריאת התורה בשירי שבת וגאולה משירי רבי שלום שבזי ואמרו באה שבת באה מנוחה. ביום ראשון יצאנו מוקדם בבוקר לכיוון העיר 'סיאן' הייתה שירה גדולה יחד עם כל האנשים אשר ישבו איתנו ביום השבת.

משם יצאנו קבוצות קבוצות אל העיר סיאן, שהיא מפגש לכל אלו שעלו בדרך לעדן. רבים שכרו אוטומובילים אולם אנחנו המשכנו ברגל עם כל השיירה. אחרי המסע המעייף הגענו  ל"חג" והיינו צריכים לחצות את הגבול לעדן. ובלילה בעזרת מבריחים ותמורת תשלום הגון אמרו "כולם לרבוץ על הקרקע כולל החמורים" וחיכינו לשקיעת הירח. מורה דרך הזהיר אותנו לבל נרים קול ובחצות הלילה השתרר חושך גמור ואז ניתנה ההוראה לעלות על החמורים וחצינו את הגבול.

אמי ואבי בעליה לארץ

דודי משה

הגענו לעדן, למחנה חאשד. נכנסנו בשעה טובה למחנה והוא מלא בקהל גדול מכל תפוצות תימן. כל משפחה הקימה סככה מכל מיני סמרטוטים, שקים, סדינים כדי להינצל מפני החום הלוהט. אבל זה לא עזר. הייתה סופה ורוח שהעיפה הכול והחול נכנס לפה ולעיניים. יצאו הגברים לחפש את המנהל וביקשו ממנו שיעזור, כי הציבור סובל מאוד במחנה. אמר, "יש לכם מזל, רק אתמול קיבלנו אוהלים. מי שרוצה יכול לבוא לקחת". ואז סחבו הגברים וניסו להקים את האוהל. אולם לא הצליחו. היו מרימים אותו והוא היה נחבט עלינו, כאילו מעך אותנו. אך השם זימן אחד שעבר על ידינו וביקשו ממנו שיעזור לנו. לקח הוא ועוד שני אנשים מקומיים והכניס את החץ שבראש העמוד לתוך החור של האוהל. כך הוקם בשעה טובה האוהל הראשון במחנה. שילמנו להם ריאל פרנצה, שזה כסף טהור. ברוך השם הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו

במחנה הופצו שמועות שכל מי שיש לו כסף לא יכול לעלות לאווירון. האנשים פחדו להשאיר כסף והלכו לקנות דברים כדי להיפטר ממנו, ואם נשאר להם כסף ונקראו לעלות לאווירון הם זרקו כספם וזהבם לים ויש אנשים שלפני המראתם ולפני שעלו לאווירון חפרו חפירה בארץ וכיסו על הכסף בכדי שלא יגרמו שהאווירון לא ימריא בגללם. הדבר התגלה כשהגיעו עולים לארץ וקרוביהם שאלו אותם איפה כספם וזהבם. הם סיפרו להם את כל המאורע. הדבר הגיע לפקידי הסוכנות שיצאו למחנה חאשד ובררו ומצאו כי זה נכון. ארגנו אסיפות שם והודיעו ברמקול לכל הקהל שלא ישמעו למסיתים ולמפחידים ומותר להכניס כסף וזהב.

בשהות היהודים במחנה חאשד, היו הרבה חולים בגלל טלטולי הדרכים מחסור במזון וכו'. ושם הקימו מהסוכנות בתי חולים וטיפלו בחולים. נתנו אוכל בעין טובה למרות שלא היו רגילים לאכול אוכל כזה. במשך שהותנו במחנה השמחה הייתה גדולה, אנשי הסוכנות שרו שירי ארץ ישראל עם המחכים לעלייה והסבירו להם על מנהגי הארץ והעבודה. הודיעו לכל אלו שהגיע תורם לעלות לאווירון, שיחלו בהכנות. לנו קראו הרבה פעמים ודחינו את תורנו כי דודה סעדה הקטנה, אחות אמי, חלתה והייתה בבית חולים. אחרי שבוע ימים עלינו כולנו למטוס בריאים ושלמים. "עליית על כנפי נשרים"  הגענו ללוד בשעות הערב . שמחים ומתפעלים ממראה עינינו.  למרות העייפות   שרנו משירי הרב שלום שבזי זצ"ל. שרנו "נעלה לארצנו בשיר ובזמרה ובהוד והדרה" וגם את מזמור לתודה מתהילים.

העליה למטוס במחנה "עדן"

אחרי שירדנו מהמטוס אמרנו… פרק ק' "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ: עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה: דעו כי ה' הוא האלוהים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו: בואו שעריו בתודה חצורותיו ובתהילה, הודו לו ברכו שמו: כי טוב ה' לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו". אנשים קיבלו אותנו בסבר פנים טובות, חלקו עוגיות ושתייה. אחר כך, הסבירו לנו על מנהגי הארץ והעבודה. לאחר מכן, עלינו על משאיות ל"עין שמר" שבצפון. השמחה היתה בעיצומה למרות שעות הלילה והעייפות. שרנו שירי ארץ ישראל מאת רבי שלום שבזי ז"ל "נעלה לארצנו בשיר ובזמרה, בהוד והדרה".

היה ליל חורף קר וסוער. נכנסנו לאוהלים ושם יש מיטות מתקפלות מעץ. חושך אפלה. לא היה לא פנס, לא אור ולא גפרורים לתת לנו. הייתה תלונה על האחראיים, למה הכניסו אותנו בחושך, והיה צריך למשש בחושך כדי למצוא את המיטות. בקושי נרדמנו. בבוקר הגיעו האחראיים למחנה העולים "עין שמר" שבאזור צמח. קיבלנו אוכל, שתייה לחם וזיתים ולימים הבאים עלינו לעמוד בתור כדי לקבל את האוכל, ואת זה העולים לא הבינו. התנאים במחנה היו קשים, קור עז, גשם ובוץ. הוריי עם ארבעה ילדים, קשה היה להתנהל באוהל. עם הזמן הגברים הלכו לעבוד בחקלאות ובנטיעת עצים והנשים טיפלו בילדים.

לאחר שנה, נולדה אחותי שמחה בסוף דצמבר 1950, והיא נלקחה "לבית תינוקות." אמי הלכה כל יום להניק את אחותי שמחה וחזרה לאוהל, אותנו הכניסו למסגרת חינוכית בקיבוץ. בוקר אחד אמי הלכה ל הניק את אחותי והאחראיים אמרו לה "אין ילדה, היא מתה". חזרה אמי לאבי בוכייה וסיפרה לו בתמימות "אין ילדה" אבי רץ "לבית התינוקות" ודרש לראות את הבת אך, האחראיים סרבו לתת לו. התפרץ אבי לחדרים וחיפש את התינוקת ומצא אותה בחדר נפרד. "זאת הילדה שלי" אמר, לקח אותה וברח מהמקום בצעקות "גנבים! שקרנים!" הדבר גרם צער, אכזבה וחוסר אמון במערכת. לא נשארים במקום הרע הזה. השמועה פרסה לה כנפיים וההתמרמרות בקרב העולים גדלה.

אחרי שבוע הגיעו למחנה קרובים מראשון לציון, משפחת מדמוני, שעלו ארצה בשנת 1933, שמעו את הסיפורים וראו את התנאים הקשים בהם אנו חיים. הם דאגו להסיע את משפחתנו המורחבת לשיכון גורדון בראשון לציון והראו לנו את הבתים החדשים שבנו. אבי ודודי דוד, פלשו לשתי דירות הסמוכות זו לזו עם כל מטלטליהם והילדים. בתים צמודי קרקע שטרם סיימו לבנות. לא היו חלונות, דלתות ולמרות זאת נשארנו שם ולא הסכמנו להתפנות ובעזרת תיווכו של דוד מדמוני, נערך חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל. כך נשארנו בבתים ולאט לאט השלימו את החסר. אנו גרנו בבית זה עד שהוריי נפטרו ואחותי בת-שבע, קנתה את הבית. הבית חד קומתי, שני חדרים, מטבח קטן ושירותים. חיינו שם שישה ילדים וזוג הורים. עם הזמן אבי הרחיב את הבית, הוסיף שני חדרים, מטבח גדול, הול גדול ומרפסות גדולות, מרפסת לאורך הבית שהיתה תמיד מוארת ומלאה באנשים. אבי בנה חדר בקצה החצר ושם ישנו אחי שלום ודודי משה אח אמי.

אבי לקח את דוד משה תחת חסותו עוד בתימן, מכיוון שסבא שלום מצד אימי נפטר ופחדו מגזרת היתומים שנלקחים להתאסלם וגם בארץ הוא עלה אתנו כבן וגר אצלנו. כאשר בגר דוד משה, קנה לו בית בשכונה, התחתן נולדו לו חמישה ילדים. יחד חגגנו את החגים. אחי, שלום, התחתן ב- 13/6/61 בחצר ביתנו. החצר היתה גדולה וכך היה נהוג אז להתחתן בחצר ולא באולם. אבי נטע עצים נטע: תפוז, לימון, אתרוג, שזיף אבוקדו, גויאבה, שסק, תמר, תאנים, ליצ'י, רימונים ואף עצי גפן ואנחנו הילדים קטפנו ישר מן העץ ואכלנו פירות טרי-טרי.  גם ירק גידל אבי בגינה ואנחנו הבנות עזרנו עם ניקוש עשבים, בהשקיה ובקטיף כך היה לנו שפע פירות וירקות שחילקנו לשכנים ביד רחבה. גם עיזים ותרנגולים חיו בחצר. בצורה זו פרנסו הוריי את המשפחה המורחבת (עשרה אחים) והצליחו לשלם משכנתא עבור הדירה. אבי קיים את המצוות התלויות בארץ בשמחה ובאהבה ואמי שתלה שתילי פרחים מכל הסוגים. בכניסה לבית היו: אירוסים, ביגוניה, ורדים ושושנים בשלל צבעים וכל מני צמחים רב שנתיים ואנחנו כילדים היינו נכנסים לגינת "היער" מבלי לדרוך על הפרחים של אמא, מטפסים על העצים ויושבים שם קבוצות-קבוצות בשבתות ובחגים כל בני הדודים והחברים והשמחה הייתה גדולה וביום שבת היתה אוירה מיוחדת וזכור לי היום הזה במיוחד.

 

הזוית האישית

המסר של סבתא ידידה: להראות לדור הבא את החשיבות של מדינת ישראל עוד מימי הגלות, הכיסופים והגעגועים לירושלים ולארץ ישראל, הם שהניעו אותנו לעזוב את כל מה שהיה לנו וללכת ברגל ולמרות כל הקשיים להגיע למדינת ישראל ולהתחיל בדרך חדשה, לא מוכרת אך זו ארצנו המובטחת, ארץ האבות, עלינו לשמור עליה והיא נקנית ביסורים בעבר ובהווה ובעזרת השם נשב בארצנו לבטח וכמובן נחזק את צבא הגנה לישראל. עבודה זו חיזקה את קשר ביני לבין נכדתי, שני, חשוב שהדור הצעיר ידע את ההיסטוריה של ארץ ישראל והעם היהודי, חשוב לשמור על הערכים התרבות היהודית והמסורת עם חזק ונטוע באדמתו בחוזקה -הוא עץ עם שורשים עמוקים.

המסר של שני: אני מאד התרגשתי מהסיפור, לא ידעתי שהעלייה לישראל היתה כל כך קשה. למדתי שהיהודים אהבו מאוד את מדינת ישראל והיו מוכנים ללכת בתנאים קשים כדי להגיע אליה. מסבתא למדתי על אהבת הארץ ועל חשיבות שבת המלכה, למדתי להכיר את סיפור חייה ואני מאוד אוהבת אותה ושמחה על הזמן שהיה לי איתה. מאחלת לה בריאות, אריכות ימים וסבלנות לכל הנכדים.

מילון

מורה דרך
האדם שתפקידו היה להוביל את כל השיירה עד גבול העיר 'עדן' בדרכנו מתימן לישראל

ציטוטים

”עם חזק ונטוע באדמתו בחוזקה - הוא עץ עם שורשים עמוקים“