מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מעירק וההשתלבות בארץ (בית הספר היסודי)

אני ונכדי האהוב והמתוק
אני בעבר
מעברות

סיפור העלייה עם המשפחה לארץ מעירק והשתלבות בארץ (בית ספר יסודי)

שורשי המשפחה

 

משפחת חורש מקורה באירופה, לפני כ- 400 שנים המשפחה התגוררה באוסטרו הונגריה. שם המשפחה המקורי, אותו אנחנו נושאים עד היום הינו חורש. מקור השם: על שם האדמות אותן עיבדו.

כתוצאה מרדיפות ופרעות, המשפחה נדדה מזרחה והגיעה ברובה לעיראק, חלק קטן מהמשפחה היגר ללוב. בעירק סב אחד (יחזקאל חורש) היה רבה של הקהילה היהודית בבצרה והוא כיהן כמוהל ושוחט. הסב השני (ששון) עסק בצורפות בבגדד בירתה של עירק.

משפחת חורש עולה מעירק

 

"משפחתי הייתה אמידה ומבוססת, היה לנו בית גדול ורחב ידיים עם שלושה מפלסים, שכללו חדרי אירוח, חדרי שינה, מטבח וסלון. לבית הייתה חצר פנימית פתוחה לשמיים וגג גדול ששימש ללינה בלילות הקיץ, כדי לתת מענה לחום של הקיץ ולתנאי מזג האוויר ששררו בעיראק.

משפחתי חיה חיי רווחה, בשקט ובשלווה ובשכנות טובה, לאורך תקופה ארוכה.

בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, האוכלוסייה הערבית שגרה איתנו בשכנות טובה במשך שנים רבות, התחילה להתנכל להורי והאווירה לא היתה נעימה כבעבר.

אבי יהושע חורש כיהן בתפקיד בכיר, כמנהל משאבי אנוש בנמל בצרה עיר מגורינו. במסגרת תפקידו נאלץ לעיתים לטפל בפיטורי עובדים שלא התאימו לתפקיד. עובדים אלה המתינו לו לא אחת מחוץ לנמל ונקטו באלימות. אבי רצה לעזוב את תפקידו כשהמעשים הפכו לתכופים יותר ואלימים יותר וכללו מכות. הנהלת הנמל סירבה לבקשתו לעזוב את התפקיד והעמידה לרשותו שומרי ראש שליוו אותו ברחובות בצרה. ניסיונות התקיפה נמשכו ושומרי הראש הדפו את התוקפים, היכו אותם, אזקו אותם והביאו אותם לתחנת המשטרה הקרובה לעיר. הסיפור הזה חזר על עצמו והחיים בעיר הלכו ונעשו קשים ולא נעימים.

בשנת 1950, הממשלה נתנה אישור הגירה לארץ ישראל, ליהודים שרצו לעזוב את עיראק לצמיתות. הורי קיבלו את אישור ההגירה בשמחה ועשו את כל הסידורים כדי לעלות לארץ. הסידורים כללו: ויתור על האזרחות העירקית, מסירת כל רכושם לממשלה ומילוי טפסי עלייה.

הטפסים אושרו על ידי ממשלת עיראק ובחודש ספטמבר 1950, קיבלנו היתר עלייה לארץ."

העלייה לארץ ישראל מעירק

"מעיראק טסנו לקפריסין ולאחר שהייה של כמה שעות החלפנו מטוס והגענו לשדה תעופה בלוד (בן-גוריון).

משם לקחו אותנו למחנה שער עלייה בכניסה לחיפה".

המעברות

"בשער עלייה קיבלנו צריף ובו מיטות סוכנות (מיטות ברזל), מזרונים, שמיכות וכלי אוכל. במחנה היו שתי נקודות חלוקה לאוכל ואני הקטן עם אחיי הבוגרים היינו לוקחים את כלי האוכל והולכים לנקודות החלוקה מדי בוקר, צהריים וערב. תחילה בדקנו מה מחלקים בכל נקודה ואז החלטנו מאיפה לקחת אוכל, בהתאם להנחיותיה של אימי.

חלוקת האוכל נעשתה באמצעות תלושי אוכל שקיבלנו ממנהלת המחנה ובאופן קצוב ושוויוני לכולם. לאחר מספר חודשיםי עברנו למעברת פרדס חנה. קיבלנו צריף מעץ ולא אוהל, באותם ימים, אלה היו תנאים מועדפים ונחשבו למאוד טובים.

לאחר כשנה, כיוון שרצינו להיות קרובים לרמת גן, העבירו אותנו למעברת פרדס כץ. שם קיבלנו אוהל גדול והתגוררנו בו. החורף של שנת 1952, היה קשה מאוד, ירדו גשמים חזקים וגם שלגים, האוהל שגרנו בו, עף ברוח עקב הרוחות החזקות וכל תכולת האוהל נרטבה. המזרונים, השמיכות, הבגדים ומעט הציוד שהיה לנו ניזוקו. המשפחה שמנתה הורים וארבעה ילדים עברה לבית ספר באזור הקרוב, על מנת להתגונן מפני הגשמים.

במהלך התקופה האוהל הוחלף בצריף והיה יותר נוח. כילד הקמתי גינה ליד הצריף, הבאתי שתילים של עגבניות, מלפפונים ופול זה היה גן המשחקים שלי. ילדותי עברה במעברה ובעיקר בשוטטות אינסופית בסביבה."

 

ההשתלבות בבית הספר

"לאחר מספר שנים עברנו לבית ברמת גן, רכישת הבית נעשתה בעזרת סיוע כספי שקיבלנו מאחיה של אימי שהתגורר בחו"ל. בשכונה ברמת גן הכרתי ילדים בני גילי.

עם תחילת שנת הלימודים שובצתי לכיתה ג', מבלי שלמדתי בכיתה א' ו- ב', משום שהעברתי אותן בשוטטות במעברה, בלי שהייתה לי מסגרת לימודית. שיבוצי לכיתה ג' לא מצא חן בעיני, היות וכל חבריי מהשכונה בני גילי למדו בכיתה ד'. בקשתי ללמוד עם חבריי בכיתה ד' לא נענתה בחיוב ולכן ביקשתי מאמא שלי ללכת לבית ספר ולדבר עם המורה.

אימי עשתה כך והמורה שוב סירבה לעלות אותי לכיתה ד' באומרה שאין לי מספיק ידע ללמוד בכיתה ד'. אני התעקשתי, לא ויתרתי, הלכתי למנהל בית הספר (מר יעקובסון). המתנתי ליד חדרו, כששאל לרצוני, שטחתי בפניו את רצוני ללמוד בכיתה ד' יחד עם כל חברי מהשכונה ובהתאם לגילי.

הוא שמע את דברי ואמר לי: "הם התקדמו בלימודים ואתה ילד, מתחיל רק עתה ללמוד, אתה צריך להשלים הרבה מאוד חומר". עניתי: "אני אשלים את כל החומר שלמדו". המנהל אמר לי: "אתה עכשיו תלמד בכיתה ג', בסוף השליש (בחנוכה), תבוא אלי לאחר שלמדת את כל ספר שמות ואבחן אותך, כי כל ילדי כיתה ד' למדו את ספר שמות והם יודעים את תוכן הספר". אמרתי לו, "אני אלמד ואגיע אליך בחנוכה".

יצאתי מעודד ומאושר מהשיחה עם המנהל, על שנתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי ולהגשים את חלומי לללמוד בכיתה ד' עם חבריי.

הגעתי הביתה וסיפרתי זאת לאימי. אימי שמחה מאוד, והתפעלה מנחישותי ומהיוזמה שנקטתי כשהלכתי לדבר עם מנהל בית הספר. יחד עם זאת אמרה לי: "בני, עכשיו אתה צריך ללמוד, להוכיח את עצמך ולעמוד בהבטחה למנהל בית הספר". אמרתי לה "כן, אבל אני לא יודע לקרוא".

מאותו יום ובמשך 4 חודשים, חזרתי מדי יום מבית הספר, הכנתי את השיעורים שניתנו לי כתלמיד  בכיתה ג' ובעזרת אימי ואחיי הבוגרים למדתי לקרוא ושקדתי על למידת ספר שמות. ויתרתי על משחקי הכדור עם החברים בשכונה שכל כך אהבתי ולמדתי ולמדתי ולמדתי…

כל פרק קראתי מספר פעמים כשאני מנהל שיחה עם עצמי ומנסה להבין את תוכן הפרקים וכך עברתי על כל 40 פרקי הספר. לקראת חנוכה, הרגשתי שליטה בתוכן ספר שמות, ביקשתי מאחי הבוגרים, כל אחד בתורו, לבחון אותי ועברתי את המבחן שלהם בהצלחה.

הגעתי ביום מיוחל למנהל בית הספר ובקשתי ממנו שיבחן אותי על ספר שמות. לרגע היה לי נדמה, שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו ועל מה אני מדבר, לאחר שהזכרתי לו (ועד היום אני זוכר היטב את דבריו) הוא שאל אותי בפליאה: "אתה יודע לקרוא? למדת את כל הספר?" השבתי שכן ובקשתי ממנו שיבחן אותי.

הוא נתן לי לקרוא בספר, קריאתי הייתה טובה ושוטפת, לאחר מכן שאל אותי שאלות על תוכן הפרקים והתפעל מתשובותיי המלאות והענייניות. המבחן הפך לשיחה בת יותר משעה, עם המנהל בית הספר, על תוכן ספר שמות. המנהל התפעל מידיעותיי והשגיי בזמן כה קצר, על כך שהצלחתי להשלים את לימוד הקריאה ולהיות בקיא בפרקי ספר שמות.

המנהל אמר לי: "ילד אתה עולה לכיתה ד', מחר בבוקר תבוא אלי ואביא אותך לכיתה ד' ". הרגשתי היתה מצויינת, הייתי גאה בעצמי ומאושר, על שהצלחתי להגשים את חלומי ולהצטרף לחברי בכיתה ד'.  יום למחרת, המורה הציגה אותי בפני תלמידי הכיתה וספרה את סיפורי (הכתוב למעלה).

בדיעבד ורק כשסיימתי את בית ספר היסודי, נודע לי מאימי כי לאחר מספר שבועות, מחנכת הכיתה רצתה להחזיר אותי לכיתה ג' בטענה שביתר המקצועות אני לא מתמצא ויש לי פערים גדולים, כי לא השלמתי את לימודי כיתות א'-ג'.

המורה קראה לאימי לשיחה והסבירה לה למה היא רוצה להחזיר אותי לכיתה ג'. אימי התנגדה ואמרה למורה: "את פשוט תשברי אותו לאחר המאמצים שעשה כדי להגיע לכיתה ד' ". "הילד הזה מסוגל והוא ישלים את כל החומר, רק צריך לתת לו זמן". המורה לא ויתרה והמשיכה הלאה והזמינה את אימי לשיחה עם מנהל בית הספר ושוב המורה הציגה בישיבה את השגי הדלים ביתר המקצועות.

כאן התערב המנהל, שהוא האחראי הישיר לעלייתי לכיתה ד' ואמר למורה: "הילד הזה מסוגל להכל, אם במשך ארבעה חודשים הוא למד לקרוא ולמד את תוכן ספר שמות במלואו, הוא הצליח ללמוד לבד, מה שילדים לומדים במשך שלוש שנים. לילד הזה יש יכולות, רצון אדיר ונחישות והוא יצליח". המנהל המשיך ואמר, "אני מציע שתבקשי מאחת התלמידות הטובות בכיתה שתעזור לו בלימודים ושתכין איתו את שיעורי הבית". המחנכת אמרה: "בטח הילד לא יסכים זו מעמסה אדירה". המנהל ענה: "עוד לא ניסית …".

דעתו של המנהל התקבלה, המחנכת ביקשה מתלמידה בשם לילי שהייתה  תלמידה מצטיינת, לעזור לי בהכנת שיעורי הבית וכך היה. כל יום בסיום הלימודים, הלכתי הביתה לאכול, לקחתי את התיק והלכתי לביתה של לילי למספר שעות להכין את שיעורי הבית, עד שהשלמתי את כל החומר שנלמד בכיתה.

מכיתה ו' ואילך בשיעורי חיבור ושפה בדרך כלל המורה הייתה מקריאה את החיבורים שלי, היות שאלה היו לדבריה מעניינים בתוכנם וכתובים בשפה עשירה."

המסר לכל הילדים והנכדים

"דרך בחרת צעד בה עד תום! היה נחוש ואל תוותר".

"אני רציתי לעלות כיתה, כדי להצטרף לחבריי לשכונה. עשיתי הכל  כדי להיות שם, הייתי נחוש ונמרץ ועשיתי כל דבר אפשרי כדי להשיג את מטרה שעמדה לנגד עיני".

"אסור לוותר, צריך להיות תמיד נחוש ולהאמין בדרך שלך וביכולתך להגשים את החלום!"

המשפחה

המשפחה כוללת 3 ילדים ו- 7 נכדים:

רעות

ענבר

רז

הזוית האישית

העבודה המשותפת יצרה קשר אינטימי ועמוק, עם התרגשות רבה משני הצדדים בכל מפגש. קשר שבחיי היום יום אי אפשר היה ליצור אותו. ההתעניינות של עמית בסיפור הייתה עוצמתית ומחקרית, ביטויה בשאלות המעמיקות בסיפור. התובנה של עמית מהסיפור, הנחישות והעיקשות עם הצבת מטרות ויעדים להשגה משתלמים. אני מאחל לעמית, תמיד להציב מטרות ויעדים ובנחישות להשיגם עמית מאחל לסבא, להמשיך להיות נחוש ועקשן כדי להשיג את יעדיו ומטרותיו.

מילון

נחישות
החלטיות, עיקשות, דבקות במטרה, גמירת אומר, הליכה עד הסוף, תקיפות, החלטה נחושה, אומץ.

ציטוטים

”"דרך בחרת צעד בה עד תום! הייה נחוש ואל תוותר". “