מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מלבנון לארץ ישראל

שחר ואסתר
אסתר סלם
אבא שלי הגיע עם גלביה ותרבוש

נולדתי בלבנון, במשפחה שלי היינו שמונה אחים ואחיות אני בת הזקונים. שני אחיי ושלש אחיותיי הגדולים התחתנו בלבנון והקימו משפחות.
 
גרנו בבירות בוואדי אבו ג'מיל. זאת שכונה שרוב תושביה היו יהודים מהמעמד הבינוני. היו גם נוצרים ומוסלמים.
כמה שנים לפני הקמת המדינה התחילו מאורעות בבירות, שכללו הפגנות נגד היהודים, הציקו ליהודים, יהודי שהיה לו קשר לציונות נרדף על ידי השלטונות הוא ומשפחתו, חלקם נאסרו ועברו עינויים. הקהילה היהודית ניסתה תמיד לעזור בקשרים שהיו לה עם השלטון ובתשלומי שוחד. מסתננים ערבים שהגיעו מפלשתינה ומסוריה, שמו מטענים נגד היהודים וארגונו הפגנות. בהפגנות צעקו פלשתין לערבים והיהודים לכלבים. היהודים התחילו לפחד ולחשוב על עזיבת לבנון.
אחד האחים שלי יוסף החליט שהוא חייב לעזוב, הוא היה בן 14. הוא התחיל ללמוד את הדרך לפלשתינה לבד. כל שבוע היה נעדר מהבית לכמה ימים, כשעושה דרכו בדרכים. כשהיה מתעייף ורעב היה מבקש עזרה מהמקומיים שיחזירו אותו הביתה, היה ממציא סיפורים שהלך לאיבוד. ההורים פחדו לדווח שהוא נעדר ורק התפללו לשלומו. כשהיה חוזר היו צועקים עליו ורבים איתו. הוא היה חוזר ואומר שמקומנו בפלשתינה. אחרי כמה חודשים שכבר הכיר את הדרך היה מוכן לברוח. יום אחד אמר לאמא שלי שהוא נפרד ממנה, ביקש מזון לדרך ושתתן את ברכתה. אך, היא לא הסכימה. אחרי ריב גדול הוא עזב. לא שמעו ממנו כלום במשך שנתיים. אמא שלי לקחה את זה קשה מאוד.
אחרי כשנתיים הגיעו שני קצינים לבושים מדים של הצבא האנגלי והם סיפרו לאמא שלי שיוסף שמע שהם עוברים בלבנון וביקש מהם שיעברו לבית הוריו על מנת למסור להם שהוא חי ושלח איתם תמונה שהוא חולב פרה בקיבוץ. שמחה גדולה הייתה בבית. אחרי תקופה, אחי מרקו שגדול יותר מיוסף כנראה בסביבות גיל 17 קיבל אשרה לעלות לארץ, על מנת לחפש את יוסף אחיו ולהחזיר אותו ללבנון. יוסף לא הסכים לחזור ואחי מרקו שלח מכתב ובו כתב לנו שאין להם מה לחזור העתיד שלנו בארץ.
יוסף גר בקיבוץ שפיים. אח שלי מרקו הלך לגור בתל אביב בשכונת התקווה שם שכר חדר. יוסף היה בפלמ"ח השתתף במבצעים ובלחימה. אח נוסף שלי אברהם האח הקטן בגיל 15 רצה גם לעלות לארץ בבריחה כי כבר לא נתנו אשרות יציאה. אמא שלי אמרה לו "לפני שתלך אני רוצה לנסוע בעצמי לארץ לראות מה המצב ולבדוק אם כדאי שכולנו נעלה". אמא שלי הגיעה לארץ פגשה את אחיי.
מרקו עשה לה סיור בארץ. הם בקרו בהר הצופים והיא השתכנעה שצריך לעזוב את לבנון ולעלות ארצה. כשאמא שלי חזרה ללבנון הביאה איתה כד שמנת שאחי יוסף שלח בשבילי – האחות הקטנה.
אחרי שאמא שלי חזרה המצב הביטחוני בפלשתינה התדרדר הגבולות נסגרו והתחילו הברחות לארץ. הסוכנות היהודית שלחה פעילים שעשו תעמולה לשכנע את הילדים/נערים היהודים בלבנון לעלות לארץ. הם היו מספרים שהם מארגנים עבורם טיולים בלבנון. הנערים היו מצטרפים לטיולים ובסופו של דבר  היו מבריחים אותם ארצה.
ההורים היו מקבלים הודעה שהילדים שלהם בארץ עוד לפני שהגיעו ארצה, על מנת שההורים לא ידאגו. כמו כן הסוכנות הפעילה מבריחים שארגנו ועזרו למשפחות לעלות לברוח לארץ. אחי אברהם, בלי להגיד להורים יום אחד יצא לדרך עם קבוצה. חלק נתפסו וחלק הצליחו לברוח אך עברו תלאות רבות עד שהגיעו לארץ.
 
בשנת 1948 כידוע בארץ התחילה מלחמת העצמאות אחרי הכרזה על הקמת המדינה, אחיי שלושתם השתתפו במלחמה. מרקו נלחם בגליל ונפצע בליל הגשרים,יוסף היה בליווי השיירות לירושלים הוא נפצע בראש וברגליים. אנחנו בלבנון חיינו בפחד ולא ידענו מה קורה איתם.
כל כמה זמן היו שולחים ברדיו דרישות שלום מהפצועים בבתי חולים בארץ. מדי פעם הצלחנו לקבל מסרים בדרך זו. היה שבועון צרפתי שפרסם תמונה מערב חג פסח שבן גוריון עשה קידוש עם הפצועים בבית חולים שם אחי יוסף היה מצולם. משהו מהשכנים שהשבועון היה בידיו ראה והראה לנו.
מי שנשאר ממשפחתי בלבנון זה אני אבי ואמי. חוץ מזה שלוש אחיותיי הגדולות ואחי הגדול היו נשואים עם משפחות. האפשרויות שהיו לנו, בריחה דרך הים בסירות. וזה היה מאוד מסוכן, כי היו מקרים שתפסו את היהודים שדדו אותם ורצחו אותם. חלק כן הצליחו והגיעו ארצה.
אמא שלי פחדה לעבור דרך הים ורצתה לצאת דרך תורכיה ומשם לארץ. למזלנו משפחה אחת, משפחת באבור שמוצאה מעיראק, קיבלו פספורט תמורת כסף לעלות לארץ דרך מעבר הגבול בראש הנקרה.
בינתיים יצאה שמועה בלבנון שמי שזר, שמוצאו לא מלבנון, יכול לעבור את הגבול לארץ דרך גשר בנות יעקב ללא תשלום. המשפחה העיראקית החליטה שהיא מוותרת על האשרות יציאה שקיבלה דרך ראש הנקרה. שליחי הקהילה שסידרו את האשרות האלה היו צריכים את הכסף לשלם עבורם ופנו אלינו במוצ"ש. לנו לא היה את הכסף. גיסי הבעל של אחותי, החליט שהוא ישלם את הכסף – 700 לירה פלשתינית ושאנחנו נצא את לבנון. נדרשנו לשנות את שם המשפחה מערמן לבאבור השם של המשפחה העיראקית הקודמת, ולא להביא איתנו שום מסמך שמעיד שאנחנו מלבנון. מעכשיו אנחנו משפחת באבור העיראקית. לימדו את אבי מה הוא צריך להגיד בגבול. זה היה ערב חג שבועות,השכם בבוקר חיכתה לנו מונית ואספה אותנו ועוד כמה פליטים ומשאית גדולה עם חפצים של הפליטים. אבא שלי לא וויתר על ספרי התורה ולקחנו מה שאפשר מהבית. אבל לא לקחנו שום מסמך. כעבור כ-3 שעות הגענו לראש הנקרה.
בשנת 1950 בחג שבועות עלינו לארץ ישראל. חיכו לנו מהסוכנות היהודית. אבא שלי הגיע עם גלביה ותרבוש. בקשו ממנו להחליף את הבגדים. הוא קנה כבר בלבנון בגדי חאקי וכובע קסקט, פשט את הגלביה והתרבוש, לבש בגדי חאקי וכובע קסקט. אני הייתי בת 14 ואבא שלי פתאום נראה לי מוזר.
מראש הנקרה הגענו לתל אביב לשכונת התקווה לדירת שני חדרים שאחי שכר. אחת המכרות סדרה לי עבודה בטקסטיל למחרת החג. ניסינו ליצור קשר עם אחי יוסף כדי לידע אותו שהגענו לארץ. יום אחד הגיע יוסף לשכונת התקווה הוא פנה לאבי ושאל אותו אם הוא מכיר אותו ואבא שלי לא הכיר אותו.
שמחנו שעלינו לארץ, כאן הרגשנו יותר חופש לא היה את הפחד שהיה בלבנון. אבל התחילו בעיות קליטה והישרדות. אחי ואחיותיי הגדולים עלו לארץ אחרינו. שתי אחיות שלי נשארו בלבנון עד 1972 בערך.
אבל  הילדים שלהם רוב הזמן למעשה למדו בפנימיות דתיות בצרפת.
 
העשרה
"גלביה (בערבית: ????????) היא גלימה ארוכה ורחבה הנפוצה בארצות ערב, ובעיקר בארצות המפרץ הפרסי. נשים לובשות גלביה כלבוש יומיומי או כלבוש ערב מהודר, בהתאם לכמות העיטורים ורמת העיצוב שלה. גברים לובשים גלביה המעוצבת בפשטות, בדרך כלל ללא עיטורים, ובצבעים פשוטים. מקור הגלביה בארצות המפרץ, עוד משחר הציויליזציה". ויקיפדיה
תשע"ו, 2016 

מילון

גלביה
גלביה (בערבית: ????????) היא גלימה ארוכה ורחבה הנפוצה בארצות ערב, ובעיקר בארצות המפרץ הפרסי. נשים לובשות גלביה כלבוש יומיומי או כלבוש ערב מהודר, בהתאם לכמות העיטורים ורמת העיצוב שלה. גברים לובשים גלביה המעוצבת בפשטות, בדרך כלל ללא עיטורים, ובצבעים פשוטים. מקור הגלביה בארצות המפרץ, עוד משחר הציויליזציה.

אללה מעק
השם ישמור אותך

ציטוטים

”אתה נכשל רק שאתה מפסיק לנסות“