מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מטורקיה של משה שאול

שבוע לפני הסגר הראשון בבית של סבא סבתא
סבא בן 9. תמונת פספורט לעליה לארץ
המסע לארץ ישראל

שמי משה שאול נולדתי בטורקיה, ואספר את סיפור עלייתנו ארצה.

סיימתי את כיתה ב' בשנת 1949, וכשיצאנו לחופש הגדול חשבתי שאלך לבית הספר גם בשנה הבאה, ואעלה לכיתה ג', אך באמצע החופש הורי אמרו שאנחנו לא נשארים בטורקיה, כי אנחנו עולים לישראל , אני וכל שאר אחיי מאוד התרגשנו, ובעיקר ציפינו וחיכינו שתתארגן האונייה ותיקח אותנו לישראל.

יומיים לפני ההפלגה הגענו לנמל יחד עם כל הקבוצה שהיתה אמורה לעלות לישראל. תוך כדי משחק על המטלטלין (בגדים, שמיכות…) נפלתי ועיקמתי את הזרוע, לא היה זמן ללכת לבית החולים לכן שמו לי סד (קרש עם תחבושת) וככה הפלגנו למחרת באונייה. העלייה לאונייה הייתה בעזרת סירת משוטים קטנה שלקחה אותנו מהחוף עד לאונייה שעגנה בלב הים. האונייה הייתה אוניית משא, ורוב הנוסעים הצטופפו בבטן האונייה, מקום שם בדרך כלל מאחסנים את הסחורות. היות וכאבה לי היד אז הדוד שלי (שילדיו עלו אתנו) השכיר קבינה (תא) של אחד המלחים, וככה היו לנו תנאים משופרים יותר משאר הנוסעים.

ההפלגה נמשכה ארבעה ימים, במהלכה הייתה סערה בים, מה שגרם לרוב הנוסעים לסבול ולהקיא באותו לילה. ביום הרביעי, לפנות בקר הגענו לנמל חיפה, כל מי שהצליח עלה לסיפון העליון של האונייה, כדי לראות את האורות של חיפה ובכלל את ארץ ישראל. כשהאיר הבוקר הגיעו פקידי הממשלה וסידרו את הניירת. ירדנו מהאונייה וחיכתה לנו הפתעה: כריך ותפוז. היינו רעבים כי בספינה רק מי שהביא אוכל אכל,  תפוז לא היה מוכר אצלנו אז התרגשנו מאד. אחר כך הכניסו אותנו אחד לחדר סגור ושם ריססו אותנו בחומר חיטוי שנקרא ddt כי באותה תקופה פחדו שהעולים הביאו עימם מחלות. לאחר גמר הטיפול של כולם הגיעו משאיות והעמיסו את כולם לשער העלייה. שער העלייה הוא אזור מול חוף הרחצה שבחיפה. זה היה מחנה אוהלים המגודר בגדר והיה אסור לצאת ממנו. קיבלנו אוהל עם עוד משפחה. השירותים (שירותי שדה) היו במרחק מה מן האוהלים. עמדנו בתור כדי לקבל אוכל לפי מספר הנפשות באותה משפחה. בשער העלייה הינו רק ארבעה ימים ומשם העבירו אותנו למחנה עולים שהיה ממוקם בין בנימינה לזיכרון, שם התגוררנו כמה חודשים.

נכנסתי לכיתה א' והתחלתי ללמוד עברית. אומנם ידעתי קצת עברית אך רק מלימודי התורה בבית הכנסת בטורקיה (באיזמיר). אבא שלי מצא עבודה ביפו, בתור נגר (נגרות גם היה מקצועו בטורקיה) לכן כל השבוע אבי לא היה במחנה. היה לזה יתרון כי הוא קיבל משכורת קבועה, אבל התגעגענו אליו מאד. לכן כשהיה חוזר בשבתות הייתה שמחה גדולה. כעבור מספר חודשים הדוד שלי שהיה כבר בארץ, מצא לנו דירה בלוד. עברנו לדירה בלוד, זו היתה דירה נטושה ולנו זו היתה התחלה חדשה.

הזוית האישית

 גלי: סבא ואני מאד נהנינו בכל התהליך. למדתי הרבה על סיפור העלייה של סבא. תכנית הקשר הרב דורי קרבה מאד בני לבין סבא. היינו קרובים תמיד אך התוכנית פשוט גרמה לנו להיפגש כל שבוע, וללמוד עוד ועוד על ההיסטוריה של סבא. זאת הייתה חוויה מעניינת וכייפית.

מילון

מטלטלין
מיטלטלין הוא כל רכוש פרטי מוחשי שהוא נייד, זאת בניגוד למקרקעין (קרקע וכל המחובר אליה) שהם נכסים לא ניידים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ביום הרביעי לפנות בוקר הגענו לנמל חיפה, כל מי שהצליח עלה לסיפון האונייה כדי לראות את האורות של חיפה ואת ארץ ישראל“