מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מאלג'יר של סבא גיל

הקשיים שהיו באלג'יר בילדות והשינוי שגרם לעלייה לארץ ישראל

שמי גיל גולן, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. להלן סיפורי:

בית ההורים

הגעתי לארץ בשנת 1961, תחת השם גי גוזלן. רציתי מההתחלה לעברת את השם כדי להרגיש ישראלי לכל דבר. אבי התנגד כי הוא חשב ששם המשפחה צריך להישמר. אחרי שהוא נפטר ניגשתי למשרד הפנים ועיברתי את השם לגיל גולן. נולדתי בקונסטנטין שבאלג'יר. גרנו בדירה בקומה רביעית, דירת שלושה חדרים, היו לי שלוש אחיות. השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית באותה קומה, בישלו במטבח בינוני בגודלו. לכביסה הייתה מגיעה כל יום שלישי כובסת שכיבסה בחדר כביסה למטה בבניין, ואת הכביסה ייבשו במרפסת על הגג.

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג'יר, ואלג'יר הייתה קולוניה צרפתית. בשנת 1956 פרצה מלחמת העצמאות של הערבים נגד הצרפתים השולטים בכוונה לשחרר את המדינה לעצמאות. הייתה סכנת חיים ברחובות כילד, לא יצאנו לשחק בשכונה אלא בתוך הבניין. קונסטנטין היא עיר הבנויה על סלע ומזכירה את ירושלים ולא היה ים. מול ביתי היה בית כנסת שבו התפללנו.

בהיותי בן 12 וחצי זכורה לי חוויה טראומתית: חזרתי מבית הספר לכיוון הבית דרך השוק "פלס נגריה" ביום שישי בשעה אחת. בכניסה לשוק דחף אותי נער ערבי עם אקדח בידו. נהייתה המולה ורעשים גדולים בשוק, המון אנשים הצטופפו. אז נודע כי נפל הזמר היהודי שהיה מנהיג חשוב בקהילה היהודית מירי של אותו נער. האיש היה חמו של הזמר הצרפתי הנודע אנריקו מסיאס. מאותו רגע הקהילה היהודית הבינה כי האינתיפאדה מכוונת גם נגד היהודים. אז היהודים התחילו להיפטר מרכושם ומבתיהם במחירים סמליים והחלו לנטוש את אלג'יר. רוב רובם לכיוון צרפת. גם אבי שכר דירה בפריז והתחלנו להעמיס את תכולת ביתנו לתוך ארגז גדול עליו רשומה הכתובת בפריז.

יום אחד פנו אלינו מהסוכנות היהודית ובאותו יום שכנעו אותנו לשנות כתובת על הארגז לישראל. כך עלינו לארץ. עלינו באונייה, כשהגענו השתטחנו על הארץ כדי לנשק את עפר ארצנו. כך עלינו כל המשפחה: אבי, אמיל גוזלן, אימי אליס (אלוש) גוזלן, והילדים – אחותי הבכורה: לידיה, אחותי האמצעית: ג׳וזט (יוכבד), אחותי הקטנה: מרטין (מרים). אבי העסיק פועלים לצביעת בניינים, הייתה לו חנות לבשמים ולצבעים. אני איירתי שלטים לעסקים. אימא הייתה עקרת בית. הוריי היו יהודים חמים, תמיד תרמו לנזקקים יהודים והיו ציונים מאוד. חלומם היה לעלות לארץ ישראל. הם לבשו בגדים אירופאים, אבי לבש חליפות ביום יום ואמי לבשה בגדי תופרת. כל האחיות שלי ושל אשתי שרדו וחיים עד היום וכולם בארץ ישראל.

ביום יום אכלנו לרוב תפוחי אדמה ואטריות, כמעט שלא הכרנו את האורז. היינו אוכלים ביום שישי קוסקוס עם ירקות, בשר, עוף וקציצות. בשבת היינו אוכלים חמין שהכנו בבית, והעוזרת ביום שיש לקחה את החמין ואת החלות שאמי אפתה למאפיה השכונתית. שכונתנו הייתה יהודית. מפגשי היהודים היו בבתי קפה שחלקם היו פתוחים כל ימי השבוע. את הירקות קנינו משוק שבו מכרו ערבים, תרנגולות קנינו מהערבים והרב היה שוחט אותם, בשר קנינו מקצבת יהודיה, לחם היינו קונים במכולת כל יום.

זיכרונות ילדות

באלג׳יר החברים שלי היו מעטים מבית הספר, גרנו קרוב אחד לשני. בילדותי שיחקנו כדורגל, בשעות הפנאי אספתי כל מיני צעצועים כגון: חיילים, מכוניות, מטוסים ואוניות מנייר. לבית הספר קראו ליסה דומל, המקצועות שלמדתי היו מתמטיקה, לטינית, ספרות צרפתית, המון שיעורי דקדוק. יחסנו למורים היו כבוד גדול, כשהמורה הגיע לכיתה כולם עמדו עד שנתן הוראה לשבת. המורה היה איש מאוד מכובד. המשמעת הייתה מאוד נוקשה. האיום היה להזמין את ההורים תמיד היה קיים. תלבושת אחידה לא הייתה, אבל לרוב הלכנו עם מכנסיים קצרים. טיולים לא היו במסגרת בית הספר וגם לא מסיבות. אני זוכר מורה אחת ללטינית שאצלה קיבלתי שיעורים פרטיים, את שמה אינני זוכר. מקצועות הלימוד שאהבתי היו היסטוריה, גאוגרפיה ומתמטיקה. מקצוע שלא אהבתי היה ספרות צרפתית. לא היה חדר אוכל בית הספר, הבאנו אוכל מהבית ואכלנו בהפסקות. המאכל שהכי אהבתי בילדות היה חצי באגט עם נקניקיות מרגז וכבד עוף. בילדות שלי היו המון ממתקים, קניתי מקיוסק מתחת לבית, במיוחד שוקולד בושה.

אהבה ומשפחה

כשהגעתי ארצה נרשמתי לפנימייה בבית ספר חקלאי "אשל הנשיא" ליד באר שבע. בבית הספר למדתי ארבע שעות וחצי יום, ואז בהמשך היום עבדנו במשק חקלאי. עבדתי ברפת בחליבה ידנית של פרות. בצוות החליבה איתי הייתה בת מושב "מסלול" הסמוך לבית הספר. שמה הוא שושנה, היינו בני 16 +. מצאנו חן אחד בעיני השנייה, התאהבנו ומאז אנחנו יחד. עזרתי לה לחלוב את הפרות שלה ולשטוף את הדליים של החלב. נפגשנו בערבים בפנימייה ויצאנו לסיורים מסביב לבית הספר. בהתחלה נתנו בזהירות יד אחד לשנייה, כעבור מספר פעמים תחת עץ גדול התחבקנו והעזנו להתנשק.

נישאנו לפני 50 שנה, נולדו לנו שלושה ילדים. שמם ותחום עיסוקם: ענת, מנהלת בכירה בבנק לאומי, ורד, יבוא ושיווק, אבי, סמנכ"ל חברת הייטק גדולה בתחום כוח אדם. מספר נכדיי הםתשע:  שש בנות ושלושה בנים. היחסים בינינו לבין ילדינו היו תמיד טובים עם כבוד הדדי, כאשר המילה האחרונה הייתה תמיד של ההורים. שלושת הילדים שירתו בצבא כקצינים. הקפדנו שהילדים ילמדו וישקיעו בלימודים עד הגעה לתואר. כמשפחה הרבינו לטייל בארץ, כולל חופשות שנתיות בארץ. פעם אחת בלבד יצאנו יחד לטיול ארוך באירופה בחופשת הקיץ.

הזוית האישית

הנכד דותן: למדתי דברים חדשים על סבא שלי והתקרבנו אחד לשני.

סבא גיל: החוויה הייתה מדהימה, כיף להעביר את הסיפור מדור לדור.

מילון

מלחמת העצמאות של הערבים
מלחמה שבה הערבים נלחמו על עצמאותם בצרפתים ששלטו באותה תקופה.

עִברוּת
מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי.עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ"שלילת הגלות". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"שמור את יום השבת לקודשו" המבוגר קרוב מאוד ליהדות שלו ובזכותו המתעד התקרב ליהדות“

”יום אחד פנו אלינו מהסוכנות היהודית ושכנעו אותנו לשנות כתובת על הארגז מצרפת לישראל. כך עלינו לארץ“