מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לישראל של סבתא יוכבד

מהמפגשים בכיתה
משפחתה של סבתא יוכבד
סיפור עליית משפחת יוכבד שטיינבאום - פרידמן לארץ

שמי יוכבד ואני נולדתי בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בגלל המצב הקשה אז הוריי החליטו לברוח מפולין. אבי שירת בצבא הפולני ואמי אז נשארה איתי בבית. אמי נסעה לגבול כדי לבדוק איך אפשר לעבור את הגבול. היא עשתה את הדרך הזאת כמה פעמים. ברגע שהתאפשר, היא קבעה עם אבי והם חצו את הגבול הרוסי, כך הגענו לעיר אומסק שבסיביר.

התגלגלנו בדרך-לא-דרך עד שהגענו לקזחסטן לעיר "בלחאש", אשר שם בילינו את שנות המלחמה הקשות. החיים היו קשים, לא רק אנחנו כפליטים סבלנו – גם למקומיים היה מאוד קשה. אנחנו גרנו בצריף ענק אשר היה מחולק לחדרים. לכל משפחה היה חדר עם תנור מובנה המוסק בעזרת פחם וברז מים, השירותים היו רחוקים מהבית כך שבלילה היו מכניסים דלי לחדר כדי שנוכל לעשות את הצרכים.

אני כפעוטה ובילדותי

בזכותו של דודי שעזר לנו יכולנו לחיות קצת יותר ברווחה. הוא עבד בבית חרושת לדגים ובכל פעם שהיה עובר עם המשאית ליד הצריף שלנו היה זורק שק של ראשי דגים. אמי הייתה אוספת את השק ומחלקת לכל השכנים, כדי שחלילה לא ילשינו עליו. בכל מקום בו הוא עבד, תמיד היה מביא מצרכים, עד שאחד השכנים הלשין עליו והגיעו מהמשטרה החשאית, אך דודי חמק בחושך ונעלם. לקח המון זמן עד שהוא חזר אך כשחזר היה עם ידיים מלאות בכל טוב – לחם, חמאה, סוכר ועוד כמה דברים, הכל היה מוחבא מתחת לבגדיו כדי שאף אחד לא יראה.

עם סיום המלחמה חיינו השתנו לטובה: קיבלנו חבילות מזון מה"אונרא", כבר לא היינו צריכים להחביא מזון כי כנראה שהשכנים גם קיבלו. בעת ההיא התחילו לדבר על "לחזור הביתה". מה שהם לא ידעו הוא שאין בית ואין משפחות. כדי לצאת מרוסיה, ביקש השלטון להביא תמונות של קרובי משפחה מלפני המלחמה. אנשים שלא היו ברשותם תמונות לא הורשו לעזוב את רוסיה. למזלנו, לנו היו תמונות ויכולנו להתארגן לנסיעה.

הנסיעה ברכבת הייתה ארוכה מאוד. אלפי אנשים היו ברכבת, חיילים רוסים שמרו על הרכבת, מדי פעם עצרו את הרכבת להפסקה, הגברים ירדו, הבעירו אש והכינו תה. למשמע הצפירה כולם רצו חזרה לרכבת. הרכבת לא הייתה ראויה לבני אדם אך אף אחד לא התלונן, להפך – היו מאוד שמחים ומרוצים. אמי הייתה בהריון מתקדם, בלילה תקפו אותה צירים והיא כרעה ללדת. בקרון שלנו היו נשים מבוגרות ומן הסתם בעלות ניסיון והן עזרו לה ללדת.

הגענו לעיר שצ'צ'ין שבגרמניה (העיר ממוקמת על גבול גרמניה פולניה). התאריך אז היה  31.5.1946 – זה היה היום בו נולד אחי. בשעה 8.30 בבוקר ירדנו מהרכבת והסיעו אותנו לעיר נוירודה, שם שיכנו אותנו בבית שגרו בו גרמנים אשר ברחו מהמקום והשאירו הכול מאחוריהם. בבית היה כל טוב – מצעים, כלי בית, הלבשה וצעצועים לילדים.

באחד הימים קפץ אלינו דרך החלון שליח מארץ ישראל, הוא שוחח עם אמי כדי לשדל אותנו לעלות לארץ וכך היה. לאחר תלאות רבות הגענו לארץ המובטחת. עלינו לארץ באונייה "קמפידוליה" מאיטליה, עלינו תחת שם של משפחה אחרת בת חמש נפשות, שהיה לה אישור עלייה. הגענו לבית עולים ברעננה, אחר כך לעין כרם בירושלים.

הכל תמיד מסתדר הכי טוב בסוף.

תמונות עבר של סבתא בבגרותה: צבא, חתונה ועבודה

הזוית האישית

נועם: היה לי מהנה ומעניין לעבוד עם סבתא ולשמוע את סיפורה. אני מאחל לסבתא רק בריאות!

סבתא יוכבד: זו הייתה חוויה נהדרת, מחממת את הלב. מאחלת לנועם את כל הטוב שבעולם !

ותודה למורה עפר, המפגשים היו מאוד מהנים.

מילון

אונרא
בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה: 'סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות', מוסד לסיוע לפליטים ולאזרחים של בעלות-הברית במדינות המשוחררות של אירופה והמזרח הרחוק.

אומסק
אומסק (ברוסית: Омск) עיר ברוסיה בדרום מערב סיביר. בירת מחוז אומסק. מספר התושבים בעיר ב-1881 עמד על 31,000, ‏53,050 בשנת 1900 והחל מ-1979 הוא עומד על מעל מיליון תושבים. זוהי העיר השנייה בגודלה בסיביר, והשביעית ברוסיה, והיא נמצאת במרחק 2,700 ק"מ ממוסקבה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הכל תמיד מסתדר הכי טוב בסוף“