מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לישראל בשליחות הרבי

אלישבע זיילער המספרת
אלישבע זיילער בילדותה
מתוך כל בני משפחתי המורחבת הרבי בחר בבעלי והורה לנו לעבור לארץ ישראל ולהתגורר בקרית מלאכי

ילדותי

שמי אלישבע זיילר, אך הכל מכנים אותי אלה. נולדתי בשנת 1947 להוריי, דוד שלמה ושרה דייטש, במחנה פליטים בפריז, אליו הגיעו הוריי לאחר שברחו מברית המועצות. בשנת 1950 הגענו לארה"ב, שם גר אחיו של סבי. גרנו בתחילה בנורוואק, קונטיקט. בהמשך עברנו לניו הייבן, גם היא בקונטיקט. שם עבדו הוריי, שהיו חסידי חב"ד, בבית הספר שהוקם ע"י רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, המכונה אדמו"ר הריי"ץ, הרבי הקודם של חב"ד.

חריגים בנוף

החינוך שקיבלנו– אני, 2 אחיותיי ו2 אחיי – היה חדור בקדושה ובעמידה על עקרונות היהדות והחסידות ללא פשרות. היינו די חריגים ב"נוף" הכללי, אך ידענו שזו הדרך האמתית ובה עלינו לדבוק. מלבדנו היו בבית הספר רק כ-5 משפחות נוספות שהקפידו על שמירת השבת, כך שפעילויות רבות ומסיבות היו נערכות בשבתות, ואנחנו היינו מנועים מלהשתתף בהן עקב קדושת השבת. אולם לא שמרנו את הזכות של שמירת השבת רק לעצמנו, לעיתים קרובות היינו מזמינים חברים לשבות בביתנו וליהנות מחוויית השבת. כמו כן, היינו עושים מסיבות שבת לילדי השכנים, בהן סיפרנו סיפורי צדיקים ואמרנו פסוקי תורה יחד עם הילדים. זו הייתה פעילות מיוחדת מאוד! לחגים הייתה כל משפחתנו נוסעת  לניו יורק  ומתארחת אצל קרובי משפחה על מנת להתפלל עם הרבי מליובאוויטש (רבי מנחם מענדל שניאורסון)ולהיות בקרבתו.

נוסף לכך, הוריי  תמיד דאגו לתת סכומי כסף גדולים לצדקה על אף שמצבם הכלכלי לא היה מעל הממוצע. גם ההקפדה הגדולה על כשרות המאכלים זכורה לי מאוד, כי בסביבת מגורינו לא ניתן היה להשיג אוכל בכשרות מהודרת, כך שהיו מוצרי מזון רבים שלא נכנסו אל ביתנו. בשר וחלב היה עלינו לקנות בניו יורק בכמויות גדולות ולאחסנם במקפיא גדול, שנקנה במיוחד לצורך זה, כדי שיהיה לנו מספיק עד לפעם הבאה שנזדמן לשם.

חוויה מיוחדת הזכורה לי מילדותי היא תהלוכת ל"ג בעומר אצל הרבי. אימא הייתה לוקחת אותנו ברכבת התחתית מנורוואק למנהטן וממנהטן לברוקלין, שם נערכה התהלוכה. אמנם זו הייתה הוצאה כספית די גדולה אך ידענו שההשתתפות בתהלוכה חשובה מאוד לרבי, לכן הקפדנו להגיע בכל פעם.

בתמונה: אימי ואחותי (מסומנות ע"י החיצים) בתהלוכת ל"ג בעומר אצל הרבי בברוקלין. אחותי מחזיקה בכרזה, שעליה רשום שם העיר שלנו (Norwalk) .

העלייה לארץ ישראל

משבגרתי, נישאתי לבחור יליד מחנה פליטים אף הוא, מאיר זיילער. גרנו בניו יורק בשכונת קראון הייטס – השכונה שבה נמצא בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. גרנו בתחילה בבית קטן מאוד, וכשעמדתי ללדת את בני השני, הבנו שעלינו למצוא דירה גדולה יותר. ואכן מצאנו, לאחר חיפושים  רבים, דירה בשכונה סמוכה, שענתה על כל צרכינו ואף הוצעה במחיר זול יחסית. באותה תקופה החלו תושבים ממוצא אפרו-אמריקאי לעבור להתגורר בשכונת קראון הייטס. חלק גדול מהם נהגו באלימות ולא בחלו במעשי פשע. הם היו מתנפלים על עוברי אורח ומכים ושודדים אותם ואף פורצים לבתים וגונבים. המצב החל להיות מסוכן עד שרבים מהתושבים היהודים של השכונה מכרו את בתיהם ועזבו את השכונה. הרבי יצא בהוראה נחרצת לחסידיו, תושבי השכונה, שלא לנטוש את השכונה. ברגע שנודע לנו על תקנתו של הרבי ביטלנו את העסקה הרווחית והחלטנו לקנות דירה בשכונת קראון הייטס. הרבי הורה לנו לשכור דירה ולא לקנות, וכך עשינו. גרנו בדירה זו במשך 10  שנים עד שקיבלנו הוראה מהרבי לעלות לארץ ישראל.

המעבר לארץ ישראל היה נעוץ בסיפור משפחתי ייחודי… לאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 אבי חש צורך לסייע לארץ ישראל. כשנועץ ברבי מליובאוויטש על הדרך לסייע, הרבי אמר לו שתוך זמן קצר יגיעו עולים חדשים רבים לארץ, וכדאי שיקים בארץ מפעל גדול שיספק עבודה לעולים ולתושבים בארץ. המפעל אכן הוקם – מפעל בדים גדול, שקיים ומשגשג עד היום, והיה צורך באדם שינהל אותו. מתוך כל בני משפחתי המורחבת הרבי בחר בבעלי והורה לנו לעבור לארץ ישראל ולהתגורר בקריית מלאכי, בשכונת נחלת הר חב"ד. שכונה זו הוקמה בשנת 1969, ביוזמתו  של הרבי, על מנת לקלוט עולים חדשים שומרי מצוות באווירה דתית.

בשכונת נחלת הר חב"ד

כשאנחנו הגענו בשנת 1976 כבר התגוררו בשכונה עולים מארצות שונות, בעיקר מרחבי ברית המועצות לשעבר: גרוזיה, בוכרה ורוסיה. היו גם זוגות ומשפחות שהגיעו לשכונה בהוראת הרבי כדי לעזור לעולים החדשים להתאקלם. רוב העולים היו שומרי מצוות או לפחות בעלי זיקה למסורת. חלקם הכירו את הרבי ואת חסידות חב"ד בעקבות היכרות עם שליחי הרבי בארצות מוצאם. העולים נאלצו להתמודד עם בעיות מגוונות. השפה הייתה חדשה, והמנטליות והאווירה היו שונות מאוד. רבים מהם הגיעו חסרי כל לאחר שנאלצו להשאיר  את נכסיהם בארצות מוצאם. בשוק העבודה נהגו כללים אחרים מאלו שאליהם היו מורגלים והיה צורך להסתגל בכל התחומים גם יחד…

מעבר למצב האישי של העולים, היה גם קושי של התמודדות עם שכונה חדשה שנמצאת עדיין ב"חיתוליה". כשהגענו עדיין לא היו מדרכות, ולא כבישים. לא היו טלפונים בבתים, ולא היו חנויות מפותחות….  פעם אחת בלבד במהלך השבוע הייתה מגיעה תוצרת של חלב, עופות ובשר בכשרות מהודרת. את העופות והבשר היה צורך להכשיר עצמאית, בניגוד לימינו. למזלי, בנושא זה הייתי מתורגלת מכיוון שגם בילדותי, כאמור, חווינו אתגרים שונים בנושא הכשרות. מאותה סיבה הסתדרתי גם עם הכשרת העופות, שכן, בילדותי הייתי מסייעת לאמי בכך.

אנחנו היינו התושבים היחידים בשכונה, שהיו לנו מזגן, מייבש ואוטו. הסתכלו עלינו כמפונקים. אנקדוטה משעשעת זכורה לי מלידת ביתי, זמן קצר לאחר שהגענו. בארץ עדיין לא היו טיטולים חד פעמיים, וכולם השתמשו בחיתולי בד. אני הייתי מקבלת מידי פעם מבני משפחתי בארה"ב משלוח של טיטולים. כשהלכתי לטיפת חלב קראה האחות שטיפלה בתינוקת שלי לשאר האחיות כדי להראות להן כיצד נראה טיטול חד פעמי.

במציאות לא היה לנו כל כך קל – היה לנו קשה בלי המשפחה המורחבת אליה היינו רגילים, והיו גם קשיים שונים בניהול המפעל. כמו כן, בתחילה עבדתי במפעל כמזכירה, עקב העדר כוח אדם. היו לי ארבעה ילדים בגילאי 2, 4, 7 ו-9 שחיכו לי בבית והיה לי קשה מאוד. עם התפתחות השכונה אנשים נוספים השתבצו בעבודה. וכך יכולתי לפרוש ולגדל את ילדיי בנחת. למעשה, זו הייתה מטרת הרבי בהקמת המפעל – לספק מקור פרנסה למתיישבים ולעולים, ושמחנו שאנו זוכים למלא את  רצונו של הרבי. הקלו עלינו גם השכנים המקסימים שהיו לנו. בנוסף לכך, חלק מהצוות החינוכי במוסדות החינוך הבודדים שהיו בשכונה דיבר אנגלית או אידיש, עובדה שהקלה על ילדינו בצעדיהם הראשונים.

בכלל, השכונה הייתה שכונה של חסד. הוותיקים סייעו לעולים בתחומים שונים עד שהתאקלמו.  אנשים סייעו לחבריהם במציאת עבודה, הקהילה תמכה וסייעה לכל משפחה שנקלעה למצוקה או, להבדיל, חגגה שמחה. דגש רב ניתן גם להפצת היהדות. הגברים היו מניחים תפילין לעוברים ולשבים, וקובעים מזוזות בבתים. הנשים היו מחלקות נרות לשבת. נוסדו שיעורי תורה לנשים ולגברים בשכונות נוספות בקריית מלאכי ובמושבים הסמוכים. והכל על פי משנתו של הרבי, שיש לסייע לכל יהודי, הן בגשמיות והן ברוחניות.

תופעה ייחודית שיכולה ללמד על התנאים באותם ימים, ומצד שני על הקשר ההדוק בין החסידים לרבי, למרות המרחק הגאוגרפי ,  קשורה בשידור דבריו של הרבי לארץ. הרבי היה נושא דברים בהזדמנויות שונות ­– דברי תורה וחסידות. בשל התשוקה העזה של החסידים לשמוע את קולו של הרבי ולהיות מעודכנים בדבריו היו משדרים טלפונית את שיעוריו של הרבי (אלו שלא נאמרו בשבתות ובחגי ישראל)בשידור חי לארץ. מכיוון שלא היו אז טלפונים בכל בית, היו החסידים  הדרים בריכוזי חב"ד בארץ מתכנסים במקום שבו קיים טלפון. היו מצמידים רמקול לפומית הטלפון, וכך משמיעים לכל הקהל את דברי הרבי.  עקב פער השעות בין ארה"ב לארץ רבים משידורים אלו היו באמצע הלילה לפי שעון ישראל. אך הדבר לא הרתיע את החסידים, והם היו קמים משנתם והולכים להאזין לשידור. למחרת היו חוזרים על תוכן הדברים עבור אלו שלא הגיעו בלילה…

כיום  השכונה גדולה מאוד, ומתפתחת משנה לשנה. אנו גאים להיות חלק מהקהילה המיוחדת שמאכלסת את המקום ומודים לקדוש ברוך הוא על הזכות לגור בשכונה נפלאה שכזו – שכונה שהרבי הקים וליווה לאורך כל שלבי התפתחותה בברכות רבות. אשרינו!

הזוית האישית

הבנות בתיה, הגר ויעלי תיעדו יחד עם אלישבע את סיפור משפחתה המשתלב בסיפור שכונת הר חב"ד בקריית מלאכי

מילון

תהלוכת ל"ג בעומר
הוא מצעד יהודי ברחובה של עיר, המתקיים על פי הוראתו ובקשתו של הרבי. התהלוכה מתקיימת בי"ח באייר, יום הל"ג בעומר והיא לכבודו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. בתהלוכה נאספים ילדי ישראל בכל מקום ומביעים בגאווה את הקשר שלהם עם הקב"ה, על ידי תהלוכה הנושאת סיסמאות ברוח אהבת ישראל, אהבת ה' ומשיח. תהלוכות אלו המתקיימות כיום במקומות רבים ברחבי העולם, התחילו מאז שנת תש"מ, בעוד שבחצר 770 התקיימו תהלוכות כאלו החל משנת תש"ג. הרבי עצמו השתתף בתהלוכות בארצות הברית כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון בשבוע.

ציטוטים

”מודים לה' על הזכות לגור בשכונה שכזו – שכונה שהרבי הקים וליווה בברכות רבות. “