מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חבלי קליטה בארץ ישראל

סבתא שושנה ויובל במסגרת התכנית
סבתא שושנה בילדותה
ילדות על שפת הכנרת

נולדתי במרוקו בשנת 1954, ילדה רביעית אחרי שלושה בנים. עלינו לארץ כשהייתי בת 3 חודשים, (תינוקת שעוד יונקת. לא זכור לי כלום, את הסיפור אני מספרת מהסיפורים שסיפרו לי אבי ואמי).

הגענו לארץ לנמל חיפה ומשם פינו אותנו לשער העלייה בחיפה. לאחר תקופה שלא ידועה לי העבירו אותנו למושב פרוונה בחבל התענכים. מושב שהוקם שנה לפני שעלינו ארצה. המושב כולו היה מאוכלס על ידי עולי כורדיסטאן. הסיבה שעברנו לטבריה היתה שהורי שעלו ממרוקו, ובעיקר אמי ז"ל לא מצאו את עצמם במושב, וזו הייתה הסיבה לעזוב את המושב. המעבר  לטבריה לא היה קל, אבא שלי הגיע לטבריה לבד (את המשפחה הוא השאיר בפרוונה) והתחיל לחפש דירה שתתאים לנו. החיים היו קשים. ללא כסף, ללא ידיעת השפה וללא מכר או חבר שידריך אותו. לאחר שבוע של חיפוש  (כך הבנתי מההורים שלי), אבי מצא בית בטבריה תחתית, בית שממוקם 20 מטר מהכינרת, היום במקום בו עמד הבית שלנו ,עומדת אנדרטה. עברנו לטבריה וגרנו עם שכנים מרוקאים, צברים, וגם עם אשכנזים, שעם רובם אנחנו הילדים עוד בקשר חברי.

כל הילדות שלי הייתה בטבריה תחתית. למדתי בבית הספר "בית יעקוב" שהיה רחוק מהבית שלי כ-2 קילומטר, את הדרך עשיתי כל יום כמעט ברגל. היו ימים שראש העיר דאז, משה צחר, היה נוסע לעירייה, ופוגש אותנו קבוצת תלמידות, הוא היה עוצר ומסיע אותנו.  גרנו ממש קרוב לבית החולים הסקוטי (שהיום הוא מלון) ושבו נולדו אחי ואחותי.

ילדותי לא הייתה כמו הילדות היום. גרנו כל האחים והאחיות בחדר, לא היו מחשבים ולא היו פלאפונים, ולא טלוויזיה ולא מזגן בכל חדר. לא היו מקררים וכל יום היינו צריכים לקנות קרח מהעגלון, גם את החלב העגלון היה מוכר לנו בקבוקי זכוכית. אמי בישלה על פתיליה ( לא היה גז), גם את הנפט קנינו מהעגלון, אני חושבת שהעגלונים עבדו יותר מכולם.

היו לנו את המשחקים שלנו: 5 אבנים, גומי וקלס. חיינו בתקופת הצנע, אני זוכרת שלמכולת הלכנו עם בונים ( תלושים) וכל מוצר שלקחנו, תלשנו בון אחד. את התחפושות תפרו מנייר קרפ. אבי עבד כצבעי ואמי הייתה עקרת בית שנים עד שהאחים שלי הקטנים גדלו, ואז יצאה לעבוד כטבחית באולמות חתונות. הוריי המשיכו להתנהל כמרוקאים לכל דבר , המנהגים, האוכל והשפה (אימי הבינה הכל בעברית , אך חוץ מכמה מילים היא לא דיברה בעברית). מהילדות שלי יש לי זיכרונות יפים שהיום בכיף הייתי חוזרת עליהם,  (הלוואי והיה אפשר).

אני בילדותי

כשהייתי בת 7  התקרה בבית קרסה והוריי החליטו שיותר אי אפשר לגור בבית הזה, עד היום יש לי זיכרונות יפים מהבית שאני זוכרת כבית ראשון שלי. משם עברנו לשיכונים (בבית בשיכונים אחותי עוד גרה עם הבן שלה). גם את בית הספר "בית יעקוב" עזבתי בגלל המרחק ובשיכונים למדתי בבית הספר "חמד", בתיכון למדתי בתיכון הדתי. התגייסתי לצבא , שרתתי בסדנא בקונטרה שברמת הגולן. לאחר השחרור התחתנתי ונולדו לי 3 בנות ובן. (אחת מהבנות היא מורה בבית הספר רעות, בו אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי).

כשעלינו לארץ שמי היה סוזן, הפקיד שקיבל אותנו אמר להורים שלי: "סוזן זה לא שם שמתאים לארץ, בואו נסכים וניתן לה את השם שושנה". אני חיה עם השם הזה בשלום עד עצם היום הזה.

היום אני סבתא לתשעה נכדים מדהימים שהם כל עולמי. עם הנכדה, יובל הנכדה השלישית אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב -דורי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר רעות בטבריה, התש"ף, בהנחיית יועצת בית הספר רונית אלמליח.

מילון

העיר התחתית
האיזור שנמצא קרוב לכנרת ,בעבר היו שם בתי מגורים וכיום יש בו בעיקר חנויות, מלונות ואיזור תעשייה ותיק.

חבל התענכים
תענכים או חבל תַּעְנַךְ הוא אזור התיישבות בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה בצפון לפאתי ג'נין בדרום, המונה כ-4,000 תושבים. החבל נקרא על שם העיר המקראית תַּעְנַךְ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גרנו כל האחים והאחיות בחדר, לא היו מחשבים ולא היו פלאפונים“