מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של סבתי חנה מצה – שלום

אני וסבתא בתוכנית הקשר הרב דורי
סבתא חנה ביום נישואיה
העלייה ממצריים וההתאקלמות בארץ

שמי חנה מצה, שלום, נולדתי בשנת 1954 באלכסנדריה במצרים להורים פני וסבטינו מצה.

בעקבות הסכסוך הערבי ישראלי והתדרדרות היחס כלפי היהודים במצרים, עלתה ההחלטה לעשות 'עלייה' ולהשאיר מאחור את כל השפע. ממשלת מצרים אסרה לצאת עם רכוש והגבילה נשיאת כסף מזומן, לכן הורי מכרו את ביתם ורכושם ובזבזו את הכסף טרם היציאה. יצאנו לדרך בספטמבר 1954והפלגנו תחילה לתחנת הביניים במרסיי, צרפת, כיון שלא ניתן היה להפליג ישירות לישראל שנחשבה לארץ אויב. את הדרך למרסיי עשינו באוניית פאר, ואילו הדרך ארצה נעשתה באונייה של הסוכנות היהודית, שהייתה דלה וצפופה. אמי פני, הספיקה לקנות בכסף  מכונת תפירה משוכללת, שאותה הצליחה להביא לארץ, ועליה שמרה מכל משמר. המכונה והקבלה המקורית נמצאים בביתי. התחנה הראשונה בישראל, הייתה מושב צוריאל. הדירה הייתה קטנה ורעועה, ואבי שלא מצא עבודה בתחום הנהלת החשבונות, נאלץ לעבוד בעבודות דחק. התחנה השנייה הייתה קיבוץ מסילות. החיים בקיבוץ היו מושלמים, אך להורי היה קושי עם הלינה המשותפת, בה לנו הילדים בבית הילדים, ולכן ביקשו לעזוב. התחנה השלישית הייתה מושב אליפלט. היה קושי רב להיקלט במקום, הדירה הייתה קטנה ומבודדת ואבי סירב לעבוד בלול. בסופו של דבר הוא הצליח למצוא עבודת פקידות בקק"ל בטבריה. משפחתי עברה להתגורר בטבריה, סמוך למקום עבודתו של אבי.  בתחילה שוכנו בצריפונים בשכונת"רווקיה". הצריף היה ללא ברז מים, וללא שירותים ומקלחות, אלו נמצאו מחוץ לצריף, ושימשו את כלל הדיירים במקום. בשנת 1955 אבי עבר לעבוד בהנהלת חשבונות של חברת "עמידר" והזדמן לנו לעבור למגורי קבע בשיכון א', משכונותיה הראשונות של העיר.

באותה תקופה החיים היו מאוד פשוטים וצנועים. אני זוכרת, כאשר הנעליים לחצו ולא היה כסף לקנות נעליים חדשות, נהגו לגזור את קדמת הנעל ולאפשר לאצבעות לבצבץ החוצה. באופן הזה ניתן היה להאריך את תקופת השימוש. בדומה, כאשר השתפשפה סוליית הנעל, היו פונים לסנדלר שיתקין פרסות ברזל תחתיה. אני זוכרת שהיו מכסים אותי במעיל הגדול של אימי, שהביאה ממצרים, מפני שהיה מחסור בשמיכות. לא היו מקררים בבתים וכדי לשתות מים קרים היינו ממלאים מים בכד חרס שנקרא "ג'ארה", מכסים אותו בבד רטוב ומניחים על אדן החלון. באופן הזה התקבלו מים צוננים ומרווים. מאוחר יותר קנינו מקרר לא חשמלי, שהיה בעצם קופסא עם תא להכנסת קרח. את קוביית הקרח רכשו באופן יומי מן העגלון שעבר בשכונה וצעק "קרח! קרח!" לא היו כיריים גז. את האוכל והמים חיממנו על פתיליה עם נפט. הנפט נקנה אף הוא מן העגלון שצעק "נפט! נפט!" לא היה תנור אפייה והשתמשנו בסיר פלא שהונח על פתיליה. חלב טרי קיבלנו כל בוקר מ החלבן. היינו מניחים כדים ריקים מחוץ לדלת למילוי חוזר. במרפסת הייתה לנו ארונית קטנה מוקפת רשת לאחסון מוצרי המזון, קראו לה 'נמליה '. בימים חמים היינו מנפנפים עם קרטון עם היד עד שנרדמים, לא היה מאוורר ובטח לא מזגן. לא היה כלל ברז של מים חמים. כדי להתקלח במים חמים היינו מחממים מים בסיר בישול, שופכים לגיגית גדולה ומערבבים עם מים קרים. לא הייתה מכונת כביסה, היינו משרים את הבגדים במים עם אבקת כביסה "אור" ובבוקר היינו משפשפים ושוטפים היטב במים.

נולדתי בשם ג'אן, על שמה של סבתי ג'אנט. כאשר הגענו לקיבוץ מסילות המטפלות בבית הילדים החליטו לשנות את שמי לחנה.

אני בילדותי

 

ברשותי מספר חפצים שעוברים מדור לדור. ראשית, מכונת התפירה מבית זינגר שהייתה כה חשובה לאמי. היא נמצאת בביתי עד היום יחד עם תעודת הרכישה. חפצים נוספים אשר מייצגים את רוח התקופה בילדותי, היו ביצת עץ אשר שימשה לתיקוני גרביים, מגהץ ברזל יצוק אשר חומם תחילה על "פתיליה" ומגהץ פחם.

 מכונת התפירה זינגר

 

היום אני נשואה לפנחס, אימא לחמישה ילדים וסבתא גאה מאוד ל- 12 נכדים .

 

                הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר רעות בטבריה, התש"ף, בהנחייתה של יועצת בית הספר רונית אלמליח.

 

מילון

פתיליה
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתילייה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול. (ויקיפדיה)

ציטוטים

” כאשר הנעליים לחצו ולא היה כסף לקנות נעלים חדשות, נהגו לגזור את קדמת הנעל ולאפשר לאצבעות לבצבץ החוצה. באופן הזה ניתן היה להאריך את תקופת השימוש“