מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לארץ מטוניס והחיים בארץ

אני אני והנכד עמית לומדים בכיף.
אני ואחי עוזרים לאבי במטלות בשדה.
החיים בארץ

נולדתי בטוניס, שמות הורי פורטונה אמי ואבי ניסים. גרנו בעיר שנקראת נאבל, הייתי הילד החמישי. בתוניס משפחתי סבלה מאנטישמיות ומהנאצים שהגיעו לתוניס והתחילו לאתר יהודים, לסמן את בתיהם מתוך כוונה להסיעם למחנות השמדה באירופה, הדבר לא צלח והופסק על ידי כוחות אמריקאיים.בגיל שנה עלינו ארצה באנייה בשנת 1956 ישירות לעיירת פיתוח ליד באר שבע ששמה אופקים. בהתחלה התגוררנו בפחונים, ולאחר מכן עברנו לגור בבית קרקע של המדינה.

אנחנו זכינו לגור ברחוב הרקפת שליד נחל פטיש מקום שבו יכולנו לשחק ולהנות. החיים אז היו מאוד פשוטים, גרנו בבית קטן שישה אחים ואחיות והורים, ביתנו היה צמוד גינה, ובו גידלנו עצי פרי – תות שדה, והיה לול תרנגולות, התרנגולות הטילו עבורינו ביצים שאותם אכלנו, לא היו מקררים עם חשמל ולא תנורים, השתמשנו בבלוק קרח כדי לקרר את האוכל במקרר והשתמשנו בפתילייה – גזייה על נפט כדי לבשל, לחמם מזון ולחמם מים למקלחות.

המשחקים שאז שיחקנו בילדות היו שונים מהיום. לא היו טלפונים, לא היה טלוויזיה, וגם לא היה מחשבים, הקשר עם האחים ועם החברים היה פנים מול פנים, דיברנו אחד עם השני ושיחקנו אחד עם השני.

זכור לי ששיחקנו בנחל, חלק מן המשחקים היו: משחקי מלחמה – הייתי לוקח את המכסה של פח האשפה, מכין חרב מעץ שם על הראש דלי, וכך הפכתי להיות לוחם ושיחקתי מלחמה עם החברים בנחל וביער, מה שהיום נמצא במחשב, בנוסף לזה היו המון משחקים שבהם השתתפו מספר ילדים כמו: ארבע אבנים, הטלת סכין כדי לכבוש חלקים מעיגול, חץ וקשת, מקלע וגם בנינו קורקינט- היו חוויות, הסתפקנו במועט גם כי לא היה מעבר לזה באותה תקופה לא היו קונים נעליים אלא מתקנים נעלים אצל הסנדלר, גם לגבי הביגוד היו מעבירים אחד לשני, אני זוכר שהיו קונים פעם בשנה בגדים לבנים חדשים לכבוד ערב פסח.

המצב הכלכלי היה קשה, אני ואחיי עזרנו אחד לשני וגם עזרנו לאימא בעבודתה.

בשנת 1956 כשהייתי ממש תינוק אחרי מלחמת העצמאות, המצרים סגרו את מצרי טירן שדרכן עברו האניות דרך תעלת סואץ לים התיכון, לנמל חיפה ונמל אשדוד. בעקבות כך, פרצה מלחמת קדש, שבה ישראל יחד עם האנגלים והצרפתים (ששלטו על המעבר) יצאו למלחמה שבה כבשו את כל חצי האי סיני ושיחררו את הסגר שהטילה מצריים. בגלל שגרתי יחסית קרוב לגבול עם מצריים היו הרבה חדירות של פדיאונים – מחבלים.

החיים לא קלים אבל ערכיים, בנינו בריכת שחייה קטנה מאחורי ביתי שזה היה סמל לאושר.

בגיל חמש אבי נפטר ממחלת הסרטן כשהיה בן 35, העצב והקושי היה ענק, כל הנטל נפל על אמי שהצליחה ביד רמה ובכבוד רב לגדל את כל המשפחה, כולנו התגייסנו לסייע לאימנו.

גרנו ליד הנחל עוד זמן רב ובשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, המלחמה ערכה שישה ימים, הייתה הצלחה בלתי רגילה והישגים גדולים למדינה כבשנו את הגולן ואת ירושליים ואת הגדה המערבית ואת סיני בפעם השנייה, היינו ילדים קטנים לא היו מקלטים אז חפרנו שוחות- תעלות בעומק של מטר וחצי לאורך כעשר מטר, עם כיסוי פח ואדמה מעל וכשהיו אזעקות מלחמה רצנו לשוחות כדי להגן על עצמנו וזה היה הממ"ד והמקלט שלנו.

בזמן פרוץ מלחמת ששת הימים אחי הבוגר ממני-יוסף נהרג בתאונת דרכים בדרכו להתגייס לצה"ל, דבר שהיה קשה מאוד לנו ולאימנו – לאבד אח אחרי איבוד האבא.

הייתה אחווה בין כל השכנים שהגיעו מכל קצוות העולם ואפילו אני זוכר את האוכל של שבת, היינו לוקחים את הסיר לשכנה ששמה את הסירים של כל השכנים ביחד בפרנה- טבון שבער כל השישי- שבת.

תושבי אופקים עבדו קשה ובעיקר בחקלאות ועיבוד האדמה בקיבוצים שליד אופקים ובמפעלים שהוקמו באופקים כמו מפעל טקסטיל, מפעל קרח ועוד. זאת הייתה התקופה שהייתה בין 1956-1970.

התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון – אשל הנשיא – בית ספר חקלאי במשמר הנגב, הייתי בתנאי פנימייה, עבדנו במשק,בדיר,ברפת,בלול,בשדות וגם למדנו בהתאם לסידורי העבודה. בבית הספר הכרתי את חנה-שהיא אשתי, בבית ספר רכשתי עצמאות, יכולות ניהול, מוסר עבודה, יכולות לעמוד במצבי לחץ, והכנה לחיים, במסגרת העבודה במשק, הייתי רכז המשק, וגם רכז הרפת.

בסיום ארבעה שנות לימוד בבית ספר, פרצה מלחמת יום הכיפורים, בתאריך 6.10.1973, נשארתי במשק לסייע בניהול המשק אחי אלי הגדול, שירת בחיל השריון כמפקד טנק ובמלחמה לחם בגזרה הדרומית, הייתה אי וודאות למצבו, לא שמענו ממנו זמן רב, המשפחה דאגה לחייו. התקופה הייתה קשה מאוד, המלחמה הייתה כשלון לצה"ל ולמדינת ישראל, הייתה סכנת קיום ממשית למדינה, האווירה של השאננות ממלחמת ששת הימים, גרמה והביאה למעשה לאי מוכנות למלחמה,ולהפתעה, היו אבדות כבדות מאוד, ולאחר כעשרה ימים חל מפנה, צה"ל התגבר על התבוסה הראשונה, וממיגננה עבר להתקפה, בגזרה הדרומית מצריים, חצינו את תעלת סואץ, כבשנו את עזה ורפיח, ובגזרה הצפונית, שמרנו על כל רמת הגולן. ירדן ולבנון לא השתתפו במלחמה.

התגייסתי לצה"ל בתאריך 9.2.1974 לחיל הנדסה קרבי, הייתה אווירה קשה במדינה אחרי המלחמה, ומצד שני אני וחברי היינו חדורי מוטיבציה ענקית לתרום ולהגן על המדינה.

בתחילת השירות שלי, עברתי הכשרה של קורס פלסים- חבלה, משק חיל הנדסה, רובעי 07 – הכשרה של קורס משקי חי"ר, במסגרת השירות השתתפתי בפעילות מבצעית ברמת הגולן, שלמעשה היה המלחמה שלאחר המלחמה, פינינו מוקשים, בדקנו וטיהרנו מוצבים ומבנים של הסורים, היו ממולכדים בחומרי נפץ, כמו כן הנחנו מוקשים בשדות חדשים, להגנה על הגבול,הכנתי חומרי נפץ לפיצוץ בונקרים, שהיו ארוכים, ממולכדים, בפעילויות האלה, אני וחברי חטפנו התפוצצות של מטעני נפץ, מוקשים, חלק מחברי ואני נפצענו בפעילות הזו.

את השירות סיימתי כקצין בהנדסה קרבית, את רעיתי חנה הכרתי בבית הספר התיכון "אשל הנשיא", התחתנו בשלושים לינואר 1977 בתי הבכורה הילה נולדה בחמש עשרה לנובמבר 1977. המשכתי את שירותי הצבאי עד שנת 1988, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה, ונולדו לי עוד שני ילדים: ליאת, ויוסי, כיום אנו גרים ביבנה, עם בתי הבכורה: הילה ועם שלושה נכדיי: עמית, אופיר ושי.

הזוית האישית

עמית ליפשיץ: נהנו לעבוד יחד ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

פדיאונים
מחבלים מסתננים

ציטוטים

” החיים לא קלים, אבל ערכיים “