מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מויניצה לארץ ישראל

התמונה צולמה בשנת 1970, בעיר ויניצה.
רחוב סובורנה, הרחוב המרכזי בעיר (ויקיפדיה)
קשיי ההתאקלמות בארץ ישראל

סבתי ברוניה נולדה בשנת 1949, בעיר ויניצה שבאוקראינה, לאמא עקרת בית ולאבא שעסק בהרכבת גגות ועבד מבוקר עד ליל.

"מחוז ויניצה (באוקראינית: Вінницька область) הוא מחוז בדרום-מערב אוקראינה, בירתו היא העיר ויניצה. המחוז נמצא באזור הטבעי-היסטורי של פודוליה. מצפון גובל המחוז במחוז ז'יטומיר, במזרח – במחוזות קייב, צ'רקאסי וקירובוגרד, בדרום – מחוז אודסה, המדינה מולדובה והחבל הבדלני טרנסניסטריה, במערב – מחוזות צ'רנוביץ וחמלניצקי".  (ויקיפדיה)

אביה שירת בצבא בעת מלחמת העולם השנייה כלוחם וסיים את שירותו הצבאי בעיר שבה תלו הרוסים, את דגל הניצחון. הוא נפצע פעמיים בעת המלחמה ואיבד את זיכרונו. במלחמה זו איבד אצבע. סבתי היא הילדה הרביעית במשפחה שמנתה 5 ילדים. במהלך השנים 2 מאחיה נפטרו האחד ממחלה בצעירותו והשני בתאונה.

אחיה ואחותה עלו לישראל עם משפחתם ומתגוררים במעלות. לאורך ילדותה סבתי חיה בדלות רבה שקשה לה לספר עליה, כאשר היא מתחילה לספר על ילדותה היא נחנקת מדמעות, הצפיפות, חוסר אוכל ויחסים מורכבים עם אמא. פרק זה בחייה כאילו חסום ולא ניתן לספר עליו. בברית המועצות סבתא נישאה והביאה לעולם שני ילדים – את אמי ואת אחיה.

סבתי בשנת 1970, בעיר ויניצה

בצעירותה למדה בבית ספר לסיעוד וסיימה את לימודיה כאחות מעשית ואף החלה לעסם הסיעוד בבית החולים שבעיר ויניצה. בברה"מ עסקה בסיעוד במשך 10 שנים. בשנת 1979 החלו הדיונים על העלייה לארץ ישראל. חמתה החליטה על העלייה לארץ, בעקבות עלייתה של אחותה עם משפחתה תקופה קצרה לפני כן. בשנת 1979, עלתה הסוגיה לאן להגר – לארה"ב או לישראל? באותה התקופה לא היה ברור לסבתי למה בכלל לעזוב את ארץ מולדתה, את שורשיה, את הוריה ואחייה ולעלות עם ילדיה הקטנים לארץ. ההחלטה כמעט ולא הייתה בידיה, אלא כאמור בידי חמתה ובעלה שהחליטו כי עולים לארץ ישראל.

בשנת 1980 התקבלה ההחלטה הסופית על העלייה ארצה והיא עלתה עם בעלה, תינוק בן 4 חודשים וילדה בת 5.5 וחמותה. העלייה לארץ ישראל הייתה מלווה בקשיים. באותה העת, היו הגבלות על ההגירה מצד השלטונות הרוסים. ביציאה מגבולות רוסיה התקיימו בדיקות קפדניות על הרכוש שיצא ולכן המטען שניתן היה לקחת עמם היה מוגבל ולכן ציוד כמו ספרים ורוב התמונות נשארו מאחור, לארץ הביאו רק את הציוד הנחוץ להתחלת חיים חדשים בארץ. עם עלייתם ארצה הם נקלטו במרכז קליטה בעפולה עלית. במרכז הקליטה סייעו להם בציוד בסיסי ביותר, כדי לתת קרקע להתחלת החיים בארץ.

עם עלייתה ארצה, החלה מיד ללמוד באולפן לרכישת השפה העברית. כיון שלא היה מי שישמור על בנה התינוק, היא הייתה לוקחת אותו עמה. כאשר ראתה חמתה כי הלימודים לא מתאפשרים עם תינוק צרחן, היא ויתרה על לימודיה באולפן, על מנת לאפשר לסבתי את המשך לימודיה. על מנת שתעודת הסיעוד תוכר בארץ, סבתי הייתה צריכה לאמת את לימודיה מספר חודשים, לשם כך נרשמה ללימודים. את בנה התינוק רשמה למשפחתון, אך סידור לאחותו (אמי) לא נמצא ולכן חמתה לקחה את אמי אליה לנהריה.

במרכז הקליטה התגוררו כשנה וכאשר סבתי השלימה את לימודי האימות של תעודת הסיעוד, הם עזבו את מרכז הקליטה ועברו גם להתגורר בנהריה. תחילה עבדה בבית אבות, כיון שלא קיבלו אותה לעבודה בבית חולים נהריה ללא לימודי אחיות מוסמכות. אך, כאשר נפתח הקורס הראשון ללימודי אחות מוסמכת, סבתי נרשמה, מימנה את לימודיה בכוחות עצמה, סיימה את לימודיה בהצלחה והתקבלה לעבוד בבית חולים נהריה. תחילה הועסקה במחלקת יולדות ולאחר כ-7 שנים עברה למחלקה פגייה שבה עבדה עד פרישתה בשנת 2014.

השנים בהם למדה להכשרה בבית חולים נהריה היו קשות מנשוא, כיון שיחד עם רכישת השפה החדשה, לימודיה, היותה אמא לשתי ילדים צעירים, היא לא עבדה ובעצם לא היה מי שיפרנס, כיון שגם בעלה לא עבד ולכן כמעט ולא היה אוכל בבית. תודות רבות יש לומר לחמותה ז"ל שסייעה לה עם הטיפול בילדים וגם כלכלית כדי לשרוד. אמנם השנים הראשונות בארץ לא היו קלות, כמו לכל אדם שמשאיר את שורשיו בארץ אחרת ומתחיל לזרוע זרעים בארץ חדשה, אך יחד עם נחישות, התמדה, רצון עז להצליח, עבודה קשה, השקעה וכן עזרה בעיקר בגידול הילדים, הצליחה סבתי להכות שורשים מוצלחים בארץ.

הזוית האישית

עידן גלמן מתעד את סיפור עלייתה של סבתו ברוניה.

מילון

אינטליגנט
סבתא תמיד נוהגת לומר לי שאני ילד חכם ופיקח

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון, ההשקעה וההתמדה משתלמת.“