מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של אליזבת לארץ ישראל

סיפור העלייה מרוסייה

מגשימים חלום

ברוסיה, הייתה לנו קבוצה של חברים ציונים וחלמנו על הארץ, ארץ ישראל. מכיוון ולא ידענו איך הארץ באמת נראית יכולנו רק לחשוב עלייה. לאט לאט עלה בנו החשק לעשות עלייה ולהתקיים כמשפחה בישראל. זאת הייתה החלטה של כל המשפחה ודיברנו על הנושא המון, באותו זמן, העלייה הייתה הנושא הכי חשוב בבית ובמשפחה.

ההחלטה הייתה לא פשוטה מכיוון שהיינו צריכים לעזוב ה-כ-ל! זאת אומרת בית, חברים, קריירה, וחלק מהמשפחה נשארה ברוסיה והיינו צריכים להתחיל את הכול מהתחלה, הגענו עם ידע מאוד מועט על ישראל… בשביל לקבל אישור לעלייה היינו חייבים לעבור אסיפת עובדים. שם לא כולם היו יהודים, השפילו אותנו וקראו לנו בוגדים במדינה.

בתאריך  ה – 15 לינואר 1979 עלינו עם המשפחה הקרובה לישראל. בשדה התעופה קיבלנו את הכתובת לאשדוד. הדבר הראשון שעשינו, היה לנסוע לסבא וסבתא שכבר עלו 8 חודשים לפנינו. כשעלינו לא ידענו עברית בכלל, כי ברוסיה לא דיברנו מילה בעברית ולא היו בכלל ספרים בעברית. בימים הראשונים היה מאוד קשה, היו הרבה שאלות אבל לא היה ממי לקבל תשובות. ברור שהמצב רוח ירד, אבל עדיין הייתה תקווה, שהכל יסתדר ושהכל יהיה בסדר.

התחלנו ללמוד עברית באולפן, זה מקום שבו עולים חדשים לומדים שפה, בשיעור הראשון, כשהמורה התחילה לכתוב על הלוח, פתחתי עיניים וחשבתי: "למה היא מתחילה לכתוב בסוף השורה?" האותיות היו נראות כאילו מציירים אותן ולא כותבים! היום זה נשמע מאוד מאוד מצחיק, אבל פעם ראשונה שרואים דבר כזה, זה ממש לא היה מבדר…

אחרי חצי שנה כשסיימתי אולפן, (ברור שחצי שנה ללמוד שפה זה לא מספיק), אבל הייתי ממש חדורת מטרה לדעת את השפה אז לקחתי עוד קורס, למרות שהמצב הכלכלי היה קשה. אחרי שסיימתי את הקורס, במקצוע שעבדתי ברוסיה (בעיתונות) לא יכולתי לעבוד בארץ, ובשביל כן לעבוד בעבודה הזו, הייתי צריכה לדעת עברית ברמה גבוהה. אז התחלתי לחפש עבודות אחרות, אבל בשום מקום לא קיבלו אותי ולבסוף, מישהו מהשכנים המליץ עלי לעבודה בתל אביב, במפעל אלקטרוניקה. הייתי יוצאת מהבית בשעה 5:15 לפנות בוקר וחוזרת מאוחר בערב. השתמשתי ב – 5 אוטובוסים כדי להגיע מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה ולמרות זאת הייתי כל כך מרוצה שאני עובדת ושאני יכולה לפרנס את עצמי ואת הבת שלי (אני אמא של נועה). אחרי 5 חודשים, קיבלתי קביעות במקום העבודה. פעם היו נותנים קביעות רק אחרי שנה!, כעבור 3 שנים, הגעתי להישגים גבוהים במקום עבודתי ובחרו בי לקבל את הפרס.

"אשת השנה בטכנולוגיה לשנת 1984"

img_3117-1

כן, הייתה לי הרבה מוטיבציה, רציתי לתת מעצמי ולא רק לקבל, רציתי להיות בארץ ולהיכנס לחיים ישראלים כמה שיותר. אני זוכרת שבימים הראשונים הייתי מאוד עצובה ואז השכנה נכנסה, ראתה את מצב הרוח, ואמרה לי ברוסית במילים האלה: "הכל תלוי בך, אם תסתכלי על החיים שלך, שזה לא היה כמו ברוסיה, וזה לא מה שציפית, אז תמיד יהיה לך רע בארץ, ואם תסתכלי על המקום שלך בצורה אופטימית, אז יהיה לך יותר טוב בארץ כי אין דרך חזרה…" המילים האלו שהאישה החכמה אמרה לי, החדיר בי המון מוטיבציה.

הזוית האישית

אליזבת: עברו 38 שנים  מיום העלייה שלי ארצה וכבר טיילתי הרבה בעולם, אבל אין מקום שאני אוהבת יותר מישראל. לדעתי, זה המקום הכי יפה בעולם. פה זה הבית שלי. והכי חשוב זה שמדינת ישראל תמיד תהייה מקום בטוח קודם כל לעם היהודי, אנחנו מוכנים לקבל כל אחד רק בתנאי אחד – שיהיה בשלום איתנו.

נועה: היה מאד כייף ולמדתי המון מסיפורה של סבתי אליזבת.

מילון

אולפן
מקום שבו עולים חדשים לומדים עברית

ציטוטים

”"חשוב להציב מטרה ולהגיע אליה"“