מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לארץ ישראל של סבתא ורה – חנה

אני וסבתא חנה במפגשים.
אחי מיקולש תומס (מאיר) ואני ורה (חנה).
החיים בארץ ישראל

נולדתי בשנת 1946. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, עליתי לארץ ישראל בעלייה בלתי לגלית (לא חוקית) באונייה שנקראה פרזידנט, ביחד עם הוריי ושני אחיי, שהיו וחוו את מלחמת העולם השנייה.

עלינו למדינת ישראל בשנת 1947, אחרי תלאות באונייה למעברה, שנמצאה בזמנו בעיר חולון. לאחר זמן מה, עברנו למגורי קבע גם הם היו בחולון. שנה לאחר מכן, התחילה מלחמת השחרור. אבי גויס למלחמה ואנחנו יתר בני המשפחה שנותרה, שמרנו על הגחלת.

גרנו בשורה האחרונה בעיר חולון, מצד דרום מערב העיר. מאחורי הבית היו רק דיונות חול, וביניהם היו עמדות של חיילים ערבים, חלקן פעילות וחלקן מושבתות. במרחק לא גדול היתה עמדת הפילבוקס, מבנה עגול עשוי מבטון ובו נשקפו חלונות קטנים. בעמדה הזאת היו חיילים ערביים, אשר המשיכו לירות לעבר תושבי האזור המעטים שהיו וזאת תוך כדי משחקים בחצר של הדירה שבה התגוררנו. זוכרת אני עד לעצם היום הזה, את שריקת הכדורים שחלפו ליד אוזניי, שנורו מעמדת הפילבוקס.

באותה עת, התחילה תקופה שנקראת "צנע" אוכל לא היה בארץ. חילקו תלושי אוכל לתושבים. עם תלושי האוכל קיבלנו מנות צנועות של מזון כל פעם סוג אחר.

כאשר ברחנו לארץ ישראל, דודי ז"ל, ברח לארה"ב. דודי היה רב של עיירה באירופה, לכן המשיך בתפקידו במדינתו החדשה. כנראה מצבו הכלכלי היה שפיר, והיות והיתה תקופת "צנע" בארץ, שלח אלינו חבילות מצומקות שהכילו קצת שוקולדים, קפה שנקרא אז ציקוריה, שהיה מגעיל בטעמו. אני תמיד הלכתי להביא את החבילות, מתיישבת באיזו שהיא פינה, פותחת את החבילה בודקת את תכולתה, אם היו שוקולדים שלפתי אותם ואכלתי בתאווה. (השוקולדים היו עטופים בנייר זהב שעליו מודפסים כוכבים בהמון צבעים, שאת זה שמרתי כאוסף).

עם סיום מלחמת השחרור, שעליה סיפרתי בקיצור נמרץ, התחילו חיינו להשתנות. חיי היו מאד קשים גדלתי בצל השואה. אימי היתה מאד חולה, אבי גידל אותי בקושי רב וכאשר יכולתי גידלתי את עצמי לבד.

בינתיים, נבנה מעון ילדים בעיר חולון, בית ספר בודד חנויות מכולת שהיו בתוך חדרי משפחות ונתנו שרות לתושבים. למעון הילדים נשלחתי על ידי הוריי, לבית הספר נשלחו אחיי. במעון הייתי כ– 3 שנים, ולא אחת נשכחתי במעון, וכל אחד מבני משפחתי, שהיה אמור לקחת אתי מהמעון, שכח וכמובן שנשכחתי במעון.

סיימתי גן עירוני בשלום, ובשנת 1952, עברתי ללמוד בבית ספר יסודי. שנקרא בית ספר גורדון בחולון.  דאז, נקראתי בשם ורה כי זה היה שמי, אבל לדאבוני, המורה בבית הספר החליטה שהשם אינו עברי ונתנה לי שם חדש, שנקרא חנה ועד היום אני שונאת אותו!

בבית הספר היו שיעורים שונים של למידה, לא כפי שנהוג היום. היו שיעורי חקלאות, מלאכת יד, נגינה, נגרות, בישול, ריקוד, מקהלה, וכמובן שעורי חובה כפי שנהוג היום.

שיעורי חקלאות: ערגנו ערוגות ושתלנו ירקות בית, פרחים ואפילו עצים.

שיעורי מלאכה: למדנו לתפור, לסרוג, לארוג וכדומה.

שיעורי נגינה: ניגנו על חלילית, מיצילתיים, משולשים, פעמונים.

שיעורי נגרות: ניגרנו מדפים, אביזרי נוי למינהם, לוחות תליה ועוד המון דברים.

שיעורי בישול: שיעורי הבישול היו הכי מעניינים. במקלט בית הספר היתה מסעדה שבו בושלו ארוחות צהרים לכל תלמידי בית ספר על ידי כיתה מסוימת שנבחרה לאותו שבוע לבשל יחד עם המורה לתזונה.

שיעורי ריקוד ומקהלה: שיעורים אלו נילמדו בשעות ה-0 דהיינו בשעה 6.45 בבוקר.

בבית הספר הצטיינתי בריקוד, ונבחרתי ללהקת המחול של חולון. בספורט נבחרתי למתעמלת מצטיינת. במלאכת יד שעד עתה מתעסקת אני בהם כתחביב.

זהו, נגמרו החיים הקלים. המשכתי בלימודים על מנת לרכוש מקצוע וזאת עשיתי.

לשמחתי קיבלתי שני צווי גיוס אחד על שם ורה, והשני על שם חנה. ובעקבות זאת גויסתי קודם. גויסתי על שם ורה בשנת 1964. שירתתי בחייל האוויר, שם פגשתי את סבא של שחף, שמו מאיר. והשתחררתי בשנת 1966.

נישאנו בשנת 1968. גרנו בחולון ובשנת 1970, נולדה לנו ביתנו הבכורה, שרון (אמא של שחף).

בשנת 1967, עבדתי בחברת גלידה ראשונה בארץ שנקראה חברת "ארטיק", שהיתה בעיר בת ים. אלו היו הגלידות האמיתיות והארטיקים האמיתיים. עבדתי שם עד להולדת ביתי הבכורה.

בנתיים, רכשנו דירה חדשה בחולון, ונכנסנו לגור בה בשנת 1974. אבל עוד קודם לכן, בשנת 1973, פרצה מלחמת יום כפור, בה היו לי כבר שתי בנות, אחת בת 3 ואחת בת 4 חודשים. הבת הצעירה היא דודה טל, שהיא דודתה של שחף.

בנתיים, סבא מאיר גוייס למלחמה ושירת בערך כחצי שנה. אני נשארתי עם 2 בנותיי בגפי. תקופה שלא היתה פשוטה לגמרי. אולי אפילו קשה.

הסתיימה המלחמה ואז עברנו לדירתנו החדשה בחולון. שרון למדה אף היא בבית ספר שבו אני למדתי עד שנבנה בית ספר ליד הבית. חיינו התנהלו בעצלתיים, אני ובעלי עבדנו שנינו על מנת לדאוג לפרנסת הבית.

עברו שנים ושוב פרצה מלחמה שנקראה מלחמת שלום הגלילשה הייתי בהריון עם ילד שלישי, כמובן שבעלי גויס שו,ב אבל רק לשבועיים ואז שוחרר בגלל שנולד לו בן פג כ-1 ק"ג. לא היה ברור אם הוא ישרוד. שמו היום אייל.

בשנת 1986, משפחתי, בעלי וילדיי, שינינו קצת את מסלול חיינו ועברנו לגור במושב עין יהב, שבערבה. החיים שם היו נפלאים, אבל גם זה הסתיים בסיכומו של דבר ושוב חזרנו לחולון.

למרות כל הקשיים, העליות והירידות בחיי, נאמר שמה שלא הורג מחשל. וכך היה.

לביתי האחת נולדו 2 ילדים בשם שחף וים, ולביתי השנייה נולדו 2 ילדים מיקה ואור, שכיום לצערי גרים במקסיקו.

עם רצון והרבה כח אפשר לעבור גם זמנים קשים.

 

 

 

הזוית האישית

שחף: המפגשים היו כייפים ואני למדתי על סבתא יותר. המפגשים חיברו אותנו מאוד, היכרנו אנשים חדשים.

מילון

פילבוקס
עמדה שמירה

ציטוטים

”עם הרבה רצון והרבה כח אפשר לשרוד, גם בתקופות הכי קשות. מה שלא הורג מחשל.“