מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה לארץ והחיים במעברה

סבא חיים קרוד עם הנכד הבכור יובל
סבא קרוד במערת אליהו הנביא
החיים שלי בארץ ישראל

סבא חיים קרוד מספר לנכדו יובל

שם משפחתי – קָרוּד הוא שיבוש של השם קָרֵט.

רק חוויות מעטות זכורות לי משכונת ילדותי בעיר מוסול בעירק: ריב עם שכן ערבי; טיול עם אחותי הקטנה שנשאתי אותה על גבי בסמטה חשוכה – מעשה שנחשב מסוכן בארץ עוינת.

לא זכור לי מתי התקבלה הפקודה לארוז ולצאת את העיר ולאחר מכן את המדינה. זה היה בערך באמצע שנות החמישים של המאה העשרים ואני הייתי אז ילד. נסענו ברכבת ממוסול לעיר הבירה בגדד, בדרך חדגונית. משני צדדי מסילת הברזל נראו דקלים עמוסי תמרים, אקליפטוסים, ואולי נחל פה, נחל שם. התחושה הייתה כשל יציאת מצרים ("וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם", שמות, י"ב). במבט לאחור אני מבין שהוּבלנו בלי לדעת לאן פנינו מועדות, עד שהגענו לבגדד ואוכסנו שם בבית כנסת. זיכרוני מדלג עכשיו אל נמל התעופה בבגדד שבו עלִינו למטוס דו מנועי, לפי מספר המדחפים שלו.

אל משפחתנו הגרעינית הצטרף דודי ז"ל, שהיה סוחר ג'מוסים (תאואים). הוא ידע שיזדקק לכסף והשכיל להחביא מספר רב של דינרים בין הבִּטנה לפרווה במעיל הפרווה, שכמוהו נהגו ללבוש במוסול בגלל מזג האוויר הקר. כשעלה למטוס הורה לו אחד הדיילים להוריד את המעיל, בנימוק שאין בו צורך בארץ ישראל החמה. המעיל לא הוחזר לו.

בטיסה ישבתי ליד החלון והתפעלתי מהמבט מגבוה על הנופים המתחלפים. הבחנתי בגופים שבלטו בצבעיהם שהיו שונים מאלה של סביבתם. רק אחרי כמה שנים נודע לי שהמקום שבו נחתנו נקרא שדה התעופה לוד (היום קוראים לו נתב"ג). משם העבירו אותנו למחנה עולים בחיפה שאנחנו ראינו בו מחנה הסגר. קראו לו שער עלייה.

העֲברה למעברה

בשדה התעופה, עדיין מבולבלים מהמתרחש סביבנו, הוכנסנו למיטב זיכרוני למבנה גדול סגור ושם נגלו לעינינו סַפָּרִים ומְרססים. הגברים והבנים נלקחו אל הספרים והם, ללא שום הסבר, גילחו את ראשינו. את ראשי הנשים והבנות ריססו בדי-די-טי. חשבו שיש עלינו טפילים, אולי כינים.

אני חושב שישנתי כל הדרך בכלי הרכב שעליו העלו אותנו. התעוררתי על מיטה מתקפלת בתוך אוהל ויצאתי לראות מה קורה בחוץ. נדהמתי למראה אנשים מתרוצצים בלי יכולת לתקשר זה עם זה. הם באו מכל מיני ארצות ולא היתה להם שפה משותפת. היינו רעבים ולקחו אותנו למטבח גדול. כל אחד קיבל מגש או פִּנְכָּה (כלִי אוכל) ועמד בתור.

בזמן הקצר ששהינו בשער עלייה הספקנו להתוודע לביטוי "מרוקו סכין". ראינו מספר בחורים במכנסי ג'ינס, עם סכין מתקפל או אולר, שהצליחו לעבור דרך הגדרות ולנסוע או ללכת ברגל לחיפה. היציאה מהמחנה בלי רשות היתה אסורה בתכלית האיסור.

היה אז חורף. גשם, בוץ. התגוררנו באוהל, שהיו בו פריטים מעטים שהבאנו איתנו. כמה בגדים, מצעים. עד שבא היום והועמסנו על משאית קטנה, גֵ'י-אֵם-סִי פתוחה, עם מספר קטן של מנות מזון בקופסאות שימורים. הנהג הצביע על צריף וסימן לנו שנרד. הבנו שזה הבית שלנו. הוא היה מצויד במיטות אמריקאיות מתקפלות ובדרגשי עץ עם מזרני קש. מזעזע לזכור את הפשפשים שרחשו בתוך הקש והדרגשים, ובימי החום גם בשלד העץ של הצריף.

מצאנו את עצמנו במעברת אושרת, שהוקמה בשטח ריק מאדם, ריק מחנויות, ריק מכל מה שמקום יישוב אמור להציע לאוכלוסייה שלו. אני עדיין מתפלא איך שרדנו וכיצד גידלו אותנו הורינו, עם אפס אמצעים וכמעט בלי מזון למחייתנו. כל הדברים שהיום מובָנים מאליהם היו אז בחזקת דמיון בלבד. השירותים היו מחוץ לבית, המקלחות בחוץ. לא היו לא גז, לא חשמל, לא טלפון, לא תחבורה ציבורית. חלף זמן עד שנודע לנו שבמרחק שמונה קילומטרים מהמעברה שוכנת עיר של ממש –  נהריה. לא סתם מעלים על נס את כוח החיים והרצון לחיות שגוברים על כל הקשיים, גם במצבים שנראים בלתי אפשריים.

סיגלנו לעצמנו את חיי הבר ולמדנו להשתמש בכל צמח שנשאר בשטחי ההפקר. בחורף קטפנו לוף, חוביזה, אטד (שלגבעוליו, כששולקים אותם, יש טעם של ארטישוק), פטריות. בקיץ –  סברס, זיתים, ענבים, תאנים. עם הזמן, בזכות השפה והמנטליות המשותפת, נוצר קשר בינינו לבין כפריים ערבים ויכולנו לקנות מהם קמח, שמן קוקוס וביצים, אלא שבאותם ימים היו מגבלות חוקיות על כך. היה מותר לקנות מצרכים אך ורק במכולת או במקום מוסדר אחר, באמצעות כרטיסי מזון שסופקו בהתאם למספר הנפשות במשפחה. קנייה באופן פרטי נחשבה לפעילות בשוק השחור והיתה אסורה, וכשנתפסו מוצרי מזון ממקור כזה הם הוחרמו. אני זוכר שללחם שחור הייתי מחכה הרבה זמן. אמי ז"ל ידעה לנצל כל מוצר שהגיע לידיה ולהפוך אותו לאכיל. היא אפילו הצליחה לקנות סאג' – משטח מתכת שמניחים על גחלים ואופים עליו פיתות. המאכל האהוב עלינו היה פיתה במעט מרגרינה ופירורי סוכר עם כוס תה.

בינתיים גדל מספרם של אנשי המעברה וערבוביית השפות הזכירה את השפה שאלוהים בָּלַל אחרי המבול. הבדלים גדולים היו גם בין המטבחים. יוצאי ארצות המזרח למשל נרתעו מדג מלוח או מדג פילֶה… בשר כמובן לא היה.

בגדינו הלכו והתבלו והאפשרות היחידה להתחדש הייתה לצעוד לכפר ערבי ולקנות בד לתפירה. נעליים חדשות לא היה איפה לקנות. כשנשלחנו לבית ספר, שהכיתות שלו שכנו בצריפי עץ שבדיים, עובדים סוציאליים מנהריה דאגו להביא לנו בגדים נאותים. בתחילת השנה השנייה חווינו חורף קשה. הצריף שלנו פשוט עף מעלינו ונשארנו עם שמיכות רטובות ובלי בגדים. רק בצהריים הגיעה עובדת סוציאלית והציעה לאבא כמה שמיכות. זה היה לעג לרש, והוא דחה את העזרה שלה.

אחרי כמעט שנתיים במעברת אושרת חל שינוי לטובה – העבירו אותנו למעברת נהריה ושם יכולנו סוף סוף לנשום לרווחה. ראינו עיר, אנשים, חנויות, מוסדות ציבוריים, מקומות עבודה. אחי מצא תעסוקה, בקטיף פרי הדר וירקות, וסייע לאבי בכלכלת המשפחה.

לצערי, אף על פי שמורה בבית הספר היסודי, שראה שאני תלמיד טוב, סידר לי לימודים חינם בתיכון בנהריה וגם קיבלתי סטיפנדיה (מלגה), לא יכולתי להרשות לעצמי את הלימודים. הייתי צריך לעזור להורים וממילא לא היה לי כסף לדברים האלמנטריים – ביגוד, הנעלה, ציוד כתיבה. יצאתי לעבוד עד גיוסי לצה"ל, ולימים חתמתי קבע והייתי קצין אפסנאות.

כן, כשאנחנו באנו ארצה לא יכולנו להביא איתנו את כל רכושנו. לא היה סל קליטה שמאפשר להתארגן. לא היה אולפן ללמוד בו את השפה. וכפי שציינתי, לא היו שירותים, חשמל, גז, טלפון, ובוודאי לא המכשירים המשוכללים של היום. זה היה עולם שונה לחלוטין, שתיארתי פה על קצה המזלג.

בצבא, ובמקומות אחרים, הייתי עֵד פעמים רבות לגילויים של גזענות ואפליה. לקראת יום ההולדת השבעים של המדינה אני מאחל שכולם כאן ירגישו שווים בין שווים ושבמקום שנאת חינם תהיה פה אהבת חינם.

הקשר הישראלי

אני אנסה לתאר את הקשר שלי לארץ מתוך החוויות שחיוויתי בילדותי  בחו"ל ובארץ. אני חש במלוא נימי דמי את הקשר שלי לארץ, עקב היותי יהודי ששורשיו נמצאים בארץ הזו.

בהיותי ילד בחו"ל תמיד שמעתי הערות כלפי היהודים שהיו בארץ מוצאי (עירק), אבל הגיל הרך שלי לא נתן לי להתייחס בצורה רצינית. מיד עם עלייתי לארץ התמקמנו באחת המעברות בשם אשרת מזרחית לנהריה. כבר הרגשנו את החופש שקיבלנו מה שלא היה בחוץ לארץ (ריב עם מספר ערבים ללא שום פחד). יכולנו לטייל למרחקים ללא פחד וזה גרם לנו לקבל את הביטחון העצמי ואת ריח החופש וככל שעברו הימים הביטחון התחזק בידיעה שזה ביתנו (ביתו של אדם זה מבצרו), ואכן זה התממש. וכך מסלולי הטיולים התארכו והתרבו וכל זאת לפני גיוסי לצה"ל.

בהיותי חייל חובה וקבע בכל הזדמנות יצאתי לטייל באוזרים רבים בארץ, מקלעת נמרוד בצפון ועד סיני בדרום. בהיותי חייל בקבע ראיתי את הזוועות במלחמה-הרוגים, פצועים, הרס והשמד. חוויות כאלו, שהן קשות ומזעזעות, אינן מרפות מאדם שהוא בעל רגש אנושי, שלא יעריך את מחיר החופש והקשר שלו לארץ, ולכן אם החוויות והקשיים האלו לא יוצרים קשר חזק לארץ (קשר דם) – מה כן יצור קשר לארץ?

רבים הם האתרים הממחישים את הקשר של העם היהודי לא"י. אחד מאתרים אלו בו צולמתי ע"י בני ונכדי, הוא מערת אליהו הנביא ששם הוא נלחם נגד נביאי הבעל של מלכת ישראל איזבל אשת אחאב.

ורבים הם האתרים שלא משאירים שום ספק על הקשר שלנו לארץ. אציין מספר מקומות: הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף, הר מירון – קבר רבי שמעון בר יוחאי, קבר רבי מאיר בעל הנס, מערת אליהו הנביא.

"אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, אין לנו על מי לסמוך אלא על מדינת ישראל – ביתנו מאז ומתמיד".

הזוית האישית

יובל: נהניתי לעבוד עם סבא ולשבת לשמוע את סיפורי חייו. כל יום למדתי ממנו משהו חדש.

סבא חיים השתתף שנה נוספת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדו יובל, את סיפורו הנוסף ניתן לקרא פה.

מילון

סאלם עליכום
שלום עליכם

מערת אליהו הנביא
מערת אליהו היא מערה בצלע הר הכרמל בחיפה. שבה, לפי המסורת העממית, הסתתר אליהו הנביא בברחו מפני מלכי ישראל, בימי נדודיו בהר הכרמל. מערת אליהו קדושה ליהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים ומהווה אתר ביקור מקובל. בייחוד רבים המבקרים מבין הספרדים תושבי חיפה, טבריה וצפת בחודש אב, ביום ראשון שאחרי שבת נחמו. יהודים נהגו לתלות פרוכות על הקיר הדרומי, שבו קיים שקע, בדומה למיקום ארון הקודש. בקירות המערה נוהגים להטמין פתקאות. מחוץ למערה נוהגים להדליק נרות ולהתפלל לשלום חולים, לזיווגים ולפרי בטן, כמקובל במקומות קדושים. ויקיפדיה

ציטוטים

”איזהו הגיבור הכובש את יצרו“

”"אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, אין לנו על מי לסמוך אלא על מדינת ישראל - ביתנו מאז ומתמיד".“