מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה והקליטה בארץ ישראל

סבא משה עם הנכד אסף בביה"ס
סבא משה ואמו טלעת בפתח הבית
אורז בן גוריון וזכרונות נוספים

קוראים לי משה אטשגה. נולדתי בפרס (איראן) ועליתי לארץ ישראל בגיל 8 עם הוריי, אחי ואחיותיי, בשנת 1951. כשהגענו לשדה התעופה בלוד, נישקנו את אדמת ארץ ישראל ומייד לאחר מכן ריססו אותנו בחומר חיטוי לבן, כי חשבו שבאנו עם מחלות.

התחנה הראשונה אליה הגענו הייתה שער העלייה בחיפה. היו שם אוהלים, כל משפחה התגוררה במשך כשבועיים באוהל. בסוף התקופה קיבלנו מספר כיכרות לחם שחור, לרגל העברתנו לישוב קבוע. לאחר מכן נסענו במשאית ללא כיסאות או ספסלים, פשוט ישבנו ושכבנו על רצפת המשאית. לפנות בוקר הגענו לקסטינה, ומה שראינו היה שדה קוצים.

חיכינו בחום, עד הצהריים, ללא שתייה. אז הגיע צוות שהביא לנו אוהלים, אותם הקמנו בעצמנו. לכל משפחה היה אוהל משלה. המיטות היו עשויות מקרשים, המזרונים היו מלאים בקש וזה הרגיש לנו כאילו אנו שוכבים על קוצים. לילדים לא היו משחקים, לכן הם היו מטפסים על האוהל ומתגלשים ממנו. כולנו היינו מתקלחים בתוך גיגית, היו מספר ברזי מים משותפים מהם מילאנו דליים לשימוש באוהל.

טלעת, אימא שלי, הייתה מבשלת את האוכל על פרימוס. לא היה בשר, עוף או ביצים. המרק עשוי היה ממים ואבקה, לפתיתים קראנו "אורז בן גוריון". אכלנו קטניות כמו שעועית ואפונה. האוכל והביגוד היו מחולקים דרך תלושים. במעברה לא היו שירותים, במקום זה היה בור עגול וגדול, שם כולם עשו את צרכיהם יחד. בזמן השהייה באוהלים, היה חורף אחד קשה במיוחד. בעקבותיו פוזרו הילדים למושבי הסביבה (באר טוביה, אורות, כפר ורבורג), ואני עברתי לכפר בילו למשך שלושה חודשים. בכל אותה התקופה לא ראיתי את משפחתי.

לאחר כתשעה חודשים עברתי עם משפחתי לצריף מעץ, כך תנאי המגורים שלנו השתפרו. היה לנו חשמל ואפילו שירותים מחוץ לצריף. אימא שלי, טלעת, לא עבדה. חיים, אבא שלי, היה עובד בעבודות יזומות כגון: סלילת כבישים, ייעור ועדירה. הוא ממש היה שותף לבניית הארץ. באותה התקופה היו גם פחונים (בתים מפח, חמים מאוד בקיץ וקרים מאוד בחורף).

לא היה אז בית ספר. הוקמו צריפונים בשטח בית ספר "האחים" של היום. בצריפונים אלו אנחנו, הילדים, למדנו את השפה העברית, למדנו חקלאות, עדרנו את האדמה, שתלנו ירקות וזה סיפק לנו אוכל. מנהלת בית הספר הייתה רבקה גובר. בעקבות מות בניה, צבי ואפרים גובר במלחמת העצמאות, נקרא בית הספר "האחים, ע"ש צבי ואפרים גובר ז״ל.

בשנת 1954 אני ומשפחתי עברנו להתגורר בדירה קטנה של שני חדרים מטעם חברת "עמידר". גרנו ארבעה אנשים בדירה קטנטנה. אני, אחותי שפרה וההורים – טלעת וחיים. באותה התקופה עברתי ללמוד במסגרת עליית הנוער, ואף התגוררתי בקיבוץ גת למשך שלוש שנים. בסיום התקופה, עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לקריית מלאכי, לחיק משפחתי. בבית זה נישאתי לאשתי, לאה, ובו גידלנו את ארבעת ילדינו.

הזוית האישית

סבא משה: היה לי כיף מאוד לחזור לבית הספר בו למדתי ולהיפגש שם עם הנכד האהוב שלי. הקשר שלנו התחזק ונפתחנו אחד לשני. למדתי ממנו איך להשתמש במחשב. הצוות מקצועי, הילדים מקסימים ונוצר קשר עם הסבתות בפרויקט. אני ממליץ מאוד להשתתף במפגשים מהסוג הזה. תודה רבה על הזכות.

אסף: בתכנית למדתי על סבא שלי המון דברים והכרתי אותו יותר טוב. היה לי זמן אישי עם סבא. גיליתי שהוא עזר להקים את קריית מלאכי, העיר בה אני מתגורר כל חיי. הוא למד גם באחוות אחים כמוני. אני גאה מאוד בסבא שלי.

מילון

פרימוס
מכשיר שעבד על נפט והיה לו מיכל מתכת שהכיל את הנפט. המכל ניצב על רגליים, ומעליו היה מבער, ומעליו מסגרת מתכת שעליה הניחו את סיר הבישול או דוד הכביסה.

פתיתים
פתיתים (מכונים גם "אורז בן-גוריון" או קוסקוס ישראלי) הם גרגרים העשויים מרכיבים הדומים לפסטה אך בניגוד לפסטה, עוברים תהליך של אפייה. הפתיתים הומצאו בישראל בתקופת הצנע, ונחשבים לאחת התרומות הקולינריות המקוריות היחידות של ישראל לעולם. הפתיתים דומים במיוחד למאכל הלבנוני "מאפטול", למאכל האיטלקי "אורזו", ולמאכל הסרדיני "פרגולה". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לפתיתים קראנו אורז בן גוריון“