מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה ארצה של סבתא רות סלינג'ר

סבתא רות, יואב ורון בבית החינוך
משפחת סלינג'ר הצעירה
מניו זילנד אל מבשרת ציון

שמי רות הילרי סלינג׳ר. אני ומשפחתי גרנו בניו זילנד, ושם גרו מעט מאוד יהודים, זו הייתה קהילה של כ-4,000 איש בסך הכל. אך למרות שהחיים בניו-זילנד היו מקסימים, הרגשנו בצורך לגדל את ילדינו בישראל, בארץ היהודים. כמעט 2,000 שנה לא הייתה אפשרות ליהודים לעלות ארצה, וסוף סוף יש לנו מדינה לעצמנו, אז למה אנחנו בניו-זילנד?, כך שאלנו את עצמנו.

בעלי ואני היינו שנינו בטוחים שזה היה רצון אלוהים שאנחנו נביא את ילדינו לישראל. ובאמת,לאחר שלושים שעות במטוס, בתאריך 23.12.1974 בבוקר, הגענו לארץ ישראל. לא הגיע נציג מסוכנות הקליטה של העולים חדשים לפגוש אותנו בשדה התעופה, מפני שזה היה יום שבת. נשארנו לילה אחד במלון בתל-אביב. מהחלון של המלון הכול נראה אפור, ללא עצים או פרחים או דשא, כל כך שונה מניו זילנד. ובכל זאת בעיני הכול היה יפה.

למחרת בעלי הלך לסוכנות הקליטה, והם באו למלון לקחת אותנו למרכז קליטה במבשרת ציון. בדרך, בנסיעה בין הרי ירושלים, הבטנו בשמיים ולמול עינינו עפה להקת ציפורים נודדות, והן רקדו בשמיים בצורה מושלמת ויפה לעין, כאילו במקום אנשי הסוכנות – הציפורים קיבלו אותנו לארץ, כי גם הם נדדו מארץ רחוקה. מאז ציפורים נודדות עושות לי טוב בלב כמו קול גדול שאומר לי: "קדימה"!

במרכז הקליטה במבשרת ציון היו מעט מאוד עולים כמונו, כי המצב בארץ היה מאוד קשה לאחר מלחמת יום הכיפורים. היו אנשים מאנגליה, מצרפת, מארגנטינה וגם מרוסיה. אני למדתי באולפן, זהו בית ספר ללימוד השפה העברית. כל העולים למדו באותה כיתה למרות שרמת היכולת של כל אחד היתה שונה, למשל, הרוסים ידעו עברית טובה לעומתי ,אני לא ידעתי כמעט כלום. בחודש ינואר הגשם ירד כמו הדמעות שלי, בגלל הקושי ללמוד את השפה (גם לאחר 45 שנה אני עדיין לומדת..).

החיים בארץ

הייתי בת שלושים וארבע כאשר הגענו לארץ. היה קשה להרגיש בבית, אפילו שידעתי שהגעתי לארץ, לבית. אבל כאשר בני הראשון התגייס לצבא, והשתתפנו בטקס ההשבעה שלו, ברגע הזה הרגשתי בבית.

אנחנו גרנו בחיפה, בעלי מצא עבודה ככימאי בחברת "תלמה", ואני הייתי עקרת בית ונשארתי לטפל בילדים. אחרי עשר שנים בנינו בית בעוספיה וגרנו שם במשך שלושים שנה, שלושה דורות ביחד בבית של שלוש קומות נפרדות, עם ילדיי ונכדיי.

משפחתי המורחבת

 

למצגת קבוצתית של פעילות התכנית:

הזוית האישית

סבתא רות: הרגשתי מאוד מבורכת להצטרף לכיתה של יואב בתכנית ומאוד נהניתי לספר ליואב ורון את סיפור העלייה שלי ושל סבא. זו זכות בשבילי לשתף בסיפור חיי את יואב ורון ולספר על העלייה לארץ ישראל. הביקור במוזיאון בית התפוצות בתל אביב ריגש במיוחד. הקשר בין הסבים לנכד הוא מאוד חשוב ומיוחד ותכנית הקשר הרב דורי מאוד עזרה לחזק את זה.

הנכד יואב: אני בתור נכד ממש אהבתי לעבוד עם סבתא שלי והיה לי ממש כיף. אני שמח שיש לי סבתא ולמדתי דברים חדשים ומעניינים מתכנית הקשר הרב דורי. אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא שסבתא עשתה דבר מאוד אמיץ כאשר היא עזבה את המשפחה ומדינה יפה כמו ניו זילנד כדי לעלות לישראל. אני נולדתי בישראל וביקרתי בניו זילנד מספר פעמים, ועכשיו אני מרגיש שאני מכיר את סבתא וסיפור חייה יותר טוב. בזכות מה שסבא וסבתא עשו עבורי, יש את הזכות לגדול ולגור בארץ ישראל.

רון (חבר): התכנית הזו הייתה מיוחדת ומעניינת, היא איפשרה לי להתחבר עם הדור הוותיק ,למדתי הרבה יותר משציפיתי. נהניתי, בעיקר מהטיול לבית התפוצות.

מילון

מרכז קליטה
מוסד מגורים בו מתגוררים עולים חדשים מיד לאחר עלייתם לישראל. זו שיטת דיור ייחודית לישראל, שמטרתה לאפשר לעולים החדשים להתאקלם בסביבה תומכת. מרכזי הקליטה ממוקמים לרוב במקומות מרכזיים בערים השונות. ברוב מרכזי הקליטה ניתן ללמוד את השפה העברית במסגרת אולפן. (ויקיפדיה)

אולפן עברית
אולפן עברית (מכונה בקיצור אולפן; מקור המילה בארמית "בית אולפנא", משמעותה: מקום לימוד) הוא בית ספר ללימוד אינטנסיבי של השפה העברית. האולפנים מיועדים בראש ובראשונה לעולים חדשים במסגרת תהליך הקליטה. בנוסף יכולים ללמוד בהם גם תושבי חוץ ותיירים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשבני הראשון התגייס לצבא והשתתפנו בטקס ההשבעה שלו, ברגע הזה הרגשתי בבית“

”במקום אנשי הסוכנות הציפורים קיבלו אותנו לארץ, כי גם הם נדדו מארץ רחוקה“