מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה של סבא יוסף

אדיר ,טל וסבא יוסף בסיום הכתיבה.
סבא יוסף בן שלוש עם האחיות שלו בשנת 1940
סיפור העליה של יוסף לארץ ישראל

שמי יוסף פולונסקי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי.

העלייה לארץ מליטא

הוריי נולדו בליטא של רוסיה לפני שנוצרה ברית המועצות. ביתי היה בית עם שני ילדים, הדירה הייתה קטנה. הגענו בעלייה הגדולה בשנות התשעים במטוס מרוסיה. שמענו את קול ישראל בסתר ברדיו כאשר היינו ברוסיה. כל הזמן חלמנו להגיע לארצנו והגענו רק כשפתחו את שערי הברזל (גבולות רוסיה). חגגנו את כל החגים שחוגגים בארץ ישראל כי אמי הייתה יהודייה דתייה, ואנחנו חגגנו בסוד את החגים היהודיים. כשהגענו לארץ, החג הראשון שחגגנו בארץ היה פורים, ובאותו זמן הסתיימה מלחמת המפרץ. אנחנו כבר עשרים ושמונה שנים בארץ. אני זוכר שחלמתי עם ההורים להיות בארץ ישראל. כשהגענו לארץ אחד הקשיים היה שאנחנו לא ידענו לדבר עברית. ההורים שלי דיברו ביידיש אבל אנחנו, הילדים, דיברנו ברוסית.

בית ההורים וילדות

ביום רגיל האוכל שהיינו אוכלים היה מאד פשוט, תפוחי אדמה ולחם. בשעות הפנאי אנחנו מאד אהבנו לשחק כדורגל בחצר ביחד עם ילדים אחרים. הסביבה הייתה מאד פשוטה. סבלתי מאנטישמיות, בגלל זה לא כל כך הסתובבתי בסביבה. גם לא היו בתי כנסת, מתנ"סים וכו'. פחדתי ללכת רחוק מהבית כי פחדתי מילדים אנטישמיים. היו שכונות בעיר שהרוב בהם היו יהודים אך הן לא היו שכונות של יהודים. בשכונות היהודיות אפילו ילדים רוסים ידעו יידיש, עד היום אני יודע יידיש. הייתי בתנועת נוער של הילדים של ברית המועצות, למשל קומסומול. היו לנו קשרים מאד טובים עם המשפחה המורחבת (ועדיין יש). במהלך העלייה ויתרנו על הדברים שהיו לנו בבית, נפרדנו מכל החברים והקרובים כי חשבנו שלא יהיה לנו שום קשר יותר עם החברים והקרובים. הייתה לנו דירה קטנה ברוסיה לפני שעלינו לארץ. הבאנו מהבית את כל התמונות של ההורים, סבא וסבתא. אמא שלי עלתה ביחד אתנו לארץ והקבר שלה פה בארץ. אנחנו לא רוצים לחזור למה שהיה, אנחנו שמחים ככה. הישראלים הוותיקים מאד עזרו לנו בארץ.

זיכרונות ילדות

בילדות היה לי חבר יהודי אחד שהיה קרוב אליי, ילדים הרביצו לי. היינו משחקים כדורגל, לא היו לנו צעצועים בבית לכן היינו משחקים עם מה שהיה. בית הספר היסודי שלי היה קרוב לבית, אחר כך למדתי בתיכון שהיה רחוק מהבית. היחסים שלי עם המחנכת היו מעולים כי אהבתי את השפה והספרות רוסית והייתי מצטיין במקצוע, אבל היו מורים שלא אהבו אותי כיהודי ואני הרגשתי את זה. המורים לא הרביצו אבל צעקו מאד חזק אם לא הקשבנו להם, והרבה פעמים אם מישהו היה מדבר היו מעיפים אותו מהכיתה. כשהייתי בכיתה ז' מורה אחד למתמטיקה הרים אותי ואמר: "פולונסקי תזכור – אצלך יש יותר ערמומיות מאשר שכל", הוא עשה זאת ברגע שאני דיברתי עם חבריי מולי. אבל המילים שלו לא הפריעו לי לסיים את בית הספר עם מדליית זהב. חדר אוכל לא היה בבית הספר, ומאד אהבתי לאכול לחם עם נקניק, מפני שזה אוכל שלא כל יום היה בבית. הממתק היחידי שהיה בבית היו קוביות של סוכר.

לא היו תלבושות בית ספר, כל אחד היה בא עם התלבושות שלו, לפעמים עם תלבושות מאד פשוטות. בחורף לא היו מזגנים לכן היינו לומדים עם מעילים חמים בכיתה. אני כל החיים שלי זוכר את המורה שלי בתיכון לשפה וספרות רוסית שהיא מאד אהבה אותי, ועזרה לי להתמודד מול האנטישמיות של כמה מהמורים נגדי. מאד אהבתי את המקצוע שפה ושפרות רוסית, בגלל זה אחרי התיכון הלכתי לפקולטה פילולוגית ומאד רציתי להיות עיתונאי.

סיפור האהבה של יוסף לארץ ישראל

לא כל כך אהבתי את העיר שבה נולדתי מפני שהייתה שם הרבה אנטישמיות. אחרי שחזרנו לעיר אחרי מלחמת העולם השנייה התחלנו לשמוע בסתר ברדיו את ערוץ "קול ישראל". כל הזמן חלמנו לעלות לארץ ישראל, וברגע שפתחו את שערי הברזל עלינו מרוסיה לישראל, זה היה לפני 29 שנים, בשנת 1990. האהבה שלי הייתה רק לישראל ,לאישה ולילדים. הבית הראשון שלי בישראל היה בית שכור בחיפה, והרגשנו גאווה ושמחה גדולה להגיע לארץ. אני מאד שמח שעליתי לארץ.

את אשתי הכרתי לפני 63 שנים! למדנו ביחד באותה אוניברסיטה. היינו חברים שלוש שנים, ובדיוק לפני שישים שנים בסוף פברואר 1959 התחתנו. אנחנו מכבדים את המסורת היהודית, אנחנו יהודים, אבל בחינוך אנחנו אנשים חילוניים.

הזוית האישית

הנכד טל: כתיבת הסיפור הייתה מאד מהנה, ואני חושב שזה היה כיף לבלות זמן איכות עם סבא שלי ולשמוע ממנו סיפורים.

מילון

שערי הברזל
כינוי לגבולות של רוסיה.

קומסומול
הקומסומול (ברוסית: Комсомол) היה תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”פולונסקי, תזכור - אצלך יש יותר ערמומיות מאשר שכל“