מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העליה מפרס – ילדות בצל המעברות

מעברת אגרובנק
חיים במעברת אגרובנק
הבנים היו מכינים גולות מאבנים

החיים בפרס

שמי עדנה ירושלמי, נולדתי בפרס בעיר המדאן בשנת 1935 למשפחה מסורתית. היינו תשעה ילדים במשפחה. למדתי 6 כיתות בבית ספר יהודי "אליאנס" בעיר.

סיפורים על בית הספר היהודי "אליאנס"

הבית שלנו היה מאוד רחוק מבית הספר והיינו חייבים ללכת אליו ברגל. בחורף היה יורד שלג כבד וכיון שיצאנו מוקדם עוד לפני שפינו את השלג מן הדרכים נאלצנו לצעוד בתוך שלג שהגיע לנו עד הברכיים. בעונת החורף אנשים היו מנקים את הגגות וזורקים את השלג למטה. המוסלמים, שרצו להפריע לנו בדרך לבית הספר היו אוספים ערמה גדולה של שלג וכשעברנו מתחת לבית הם שפכו עלינו את כל השלג ואנחנו כמעט נקברנו מתחתיו ובקושי יצאנו מזה.

בנוסף לכך, אם היינו מגיעים לבית הספר באיחור היינו מקבלים מכות עם מקל ביד (מקל שהכינו במיוחד). הילדים המוסלמים אם ראו שלולית היו דוחפים אותנו לתוכה עם התיק והמחברות.

המסע לארץ ישראל

לרגל העלייה לארץ עברנו לעיר הבירה טהרן בה נשארנו שנתיים ואז עלינו ארצה. 

חלק מהמשפחה עלתה לפני ואני עליתי עם אבא, אחי ואחותי. בערב שבת הגענו לשדה התעופה בלוד. כיון שהיה ערב נשארנו שם עד יום ראשון בבוקר. שם הגישו לנו שלוש פעמים ביום לחם ותה. ביום ראשון בבוקר באו משאיות שלקחו אותנו ל"שער העלייה" .

בדרך לחיפה ראיתי את הים בפעם הראשונה ומאוד התרשמתי מגודלו ויופיו. התרגשתי מאוד לראות בפעם הראשונה נהגים ושוטרים במדים וכן את דגל ישראל מתנוסס. התרגשתי מכל מה שסימל את מדינת ישראל.

החיים בארץ ישראל

ב"שער העליה" הכניסו אותנו למבנה ענקי. לכל משפחה הוקצה שטח בו היו מיטות והשטחים היו מופרדים באמצעות וילונות. באמצע הלילה השוטרים היו באים עם פנס כדי לבדוק שאף אחד לא גונב מאחרים משהו מהמזוודות .כשהיינו מתעוררים היינו אמרים לנו "תלכו לישון זו רק ביקורת". בשער העליה נשארנו כחודש ימים – בדיוק בתקופת חגי תשרי: ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בכל יום, בוקר צהריים וערב, היינו עומדים בתור כדי לקבל את מנת המזון שהיה פשוט (רק בערב יום כיפור הגישו לנו בשר כדי שנוכל לצום).

מעברת אגרובנק

בכל יום הציעו לנו כל מיני מעברות אך סירבנו. רצינו לגור במעברת אגרובנק כי הייתה לנו שם משפחה ורצינו לגור איתם. בתחילה לא הסכימו אך לאחר חודש הודיעו לנו שנוכל לעבור לשם. כשהגענו לשם נתנו לנו אוהל ובו מיטות ברזל ומזרני קש. כמו כן קיבלנו מעט שעועית חומוס פתיתים ומעט כסף.

באוהל גרנו 15 יום. אחרי 15 יום נתנו לנו שני בדונים בהם גרנו שנתיים.שנתיים גרנו בבדונים מבדון אחד עשינו מטבח ומקלחת ומבדון אחר סלון עם וילונות וקישוטים שיהיה לנו נעים לגור בו. אבל בקיץ היה מאוד חם ובחורף היה קר מאוד והגשם היה דולף על המיטות מפני שהרוחות היו מעיפות את חתיכות הבד ואז היינו פורשים שקיות ניילון על השמיכות ולמחרת באו חיילים עם משאיות בדים וקרשים היו מחלקים וגם עוזרים לתקן את הצריפים.

לאחר מכן נדרשנו לעבוד. אבי לא עבד מפני שהיה מבוגר ואני נאלצתי לצאת לעבוד. הייתי בת 14 כשיצאתי לעבוד בשדות פרנק . עבודה מאוד קשה לילדה בת 14. בלי מים בלי שתיה והמון שעות עבודה. עבדנו 8 שעות ולפעמים כשהיינו צריכים לגמור את העבודה בשטח היינו נשארים אפילו 10 שעות. המנהל היה בא עם מקל ומאיים ומי שהיה נשאר מאחור היה נדחף עם המקל כדי לזרז את העבודה בשטח.

מאוחר יותר התחלתי לעבוד באריזת פרי הדר. אחרי שעבדנו וחסכנו מעט כסף עברנו לשיכונים בגבעת אולגה. אחי התגייס לצבא ואני שוחררתי כיון שלא היה מי שיפרנס את המשפחה מלבדי.

אחי יוסף ז"ל עשה עליה לפנינו

שנתיים לפני עלייתנו ארצה עלה אחי יוסף שהיה בן 25. הוא הגיע לקיבוץ אשדות יעקב. שבועיים לאחר מכן הוא נסע יחד עם כמה חבר'ה פרסיים. זה היה שבועיים אחרי העלייה שלו לארץ. הם הלכו לשחות בכינרת. שלושתם נכנסו למים. אחד מהם שחה וטבע. שני החברים שחו לעזור. שלושתם נסחפו וטבעו  בכנרת. הם קבורים בטבריה בקיבוץ אשדוד יעקב.

אחיותיי עושות עלייה

אחותי שעלתה לארץ שבועיים אחריו. היא ראתה שהוא לא בא לקבל אותה. היא שאלה למה הוא איננו. החבר'ה אמרו "בואי לקיבוץ ונאמר לך". אחר כך עלתה האחות השלישית, היא למדה בקיבוץ עין חרוד. אחרי שאנו עברנו לגור בבניין בשיכון, שתי האחיות שלי הצטרפו אלינו . אחר כך כל אחת ואחת מהם החלו להתחתן.

מעבר לשיכונים

אחרי שנתיים כשגרנו בצריף עברנו לשיכונים, גרנו ארבע שנים ללא חשמל ובלי דוד שמש. בישלנו על פתיליות וחיממנו מים בדודים, כדי להתקלח. חיממנו מים על פרימוס ואיכשהו הסתדרנו. לאחר ארבע שנים קיבלנו חשמל. בלילה הראשון שחיברו אותנו לחשמל, כולנו שמחנו, כל הבית היה מואר ולאט לאט התרגלנו לחיים עם חשמל.

משחקים וצעצועים

את הצעצועים הילדים היו מכינים לבד. הבנים היו מכינים צעצועים לבנים והבנות הכינו צעצועים לבנות. להכנת בובות היינו לוקחים בדים ממלאים אותם בצמר גפן ואז מחברים את כל החלקים לגוף. את תווי הפנים היינו רוקמים בחוטים צבעוניים. את השיער יצרנו מקש ואת הבגדים יצרנו משאריות בדים. הבנים היו מכינים גולות מאבנים לוקחים אבן מרטיבים אותה ומשפשפים על הרצפה עד שהיא נהיית עגולה. כדורים היו מכינים מבד וממלאים בסמרטוטים או בצמר גפן (מה שהיה בבית).

משרוקית היו מכינים מגרעין של משמש: היו מרטיבים ומשפשפים עד שהיה חור בשני הצדדים, מוציאים את כל התכולה והגרעין היה הופך למשרוקית. טלפון היו מכינים משתי קופסאות וחוט באמצע והיו מדברים מחדר לחדר. היו גם משחקים עם מטבעות: היו זורקים את המטבעות על הקיר. מי שהיה זורק את המטבע הכי רחוק היה מרוויח.

 העשרה

מעברת אגרובנק אתר נוסטלגיה

עדנה ירושלמי, השתתפה השנה, תשע"ד, בתכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור, בבית ספר "השחף" בהנחייתה של המורה ליאת מורבסקי.

מילון

מעברת אגרובנק
מעברת אגרובנק. בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק, נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק)‏, למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם.

ציטוטים

”חרי שעבדנו וחסכנו מעט כסף עברנו לשיכונים בגבעת אולגה“