מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העליה מעיראק והקליטה בישראל

בתמונה סבא שלי ואני אחרי שעברנו בית
בתמונה סבא שלי ואני אחרי שעברנו בית
סבא שלי עולה לישראל בלי כלום וחי בלי חשמל ומים במשך 8 שנים.

שמי אלי כהן, נולדתי בבגדד שבעיראק, בשנת 1944 ואני סבא של נועה, לה אני מספר את הסיפור.

בתחילת 1951 כשעדיין חורף, עלינו מעיראק לישראל. הייתי בן 7 גרנו בעיר שנקראת בגדד. עד לתקופה הזאת אסור היה ליהודים לעזוב את עיראק. מעטים ברחו, בייחוד הצעירים, דרך פרס לארץ ישראל. אחרי כמה זמן ראש הממשלה של עיראק, החליט שיהודים יכולים לעזוב את המדינה אבל בלי שום רכוש.

המשפחה שלי חתמה על רצונה לעזוב אך לא ידענו שכעבור כמה ימים הרכוש יעוקל. הרכוש כלל חנות, בית ענקי (על חצי מגרש כדורגל ) וכל הכסף בבנק. למחרת אבא שלי הלך לחנות כמו כל בוקר רגיל והחנות הייתה נעולה ״בפלומבות״ (מנעולים מיוחדים). ליד החנות עמד שוטר והוא לא נתן לאבא שלי להיכנס לחנות, כך עשו לכל היהודים. אבא שלי תפר חליפות לכל הילדים (חמישה ילדים) והחליפות היו בתוך החנות. אבא שלי נתן שוחד לשוטר שהסכים להוציא לו את החליפות שתפר לנו. כעבור כמה חודשים אמא שלי ארזה בגדים של כל המשפחה בשתי מזוודות העשויות פח, ושני סלי שוק עם המון ביצים קשות ופיתות, כדי לאכול בדרך לישראל. מכיון שאסור לקחת כסף בעלייה, אבא שלי קנה לכל ילד שעון, מהכסף שנשאר, כדי שלא יוכלו לקחת ממנו את הכסף.

לאחר כחודשיים עזבנו את הבית והלכנו לשדה התעופה. כשעלינו למטוס עמד שוטר ובדק כל ילד ומבוגר מה יש לו בכיסים. כשהגענו לשוטר הוא שאל את כל האחים שלי ואותי, מה השעה? מי שלא ידע מה השעה, הוא החרים לו את השעון. הכיסים של השוטר גדלו מדקה לדקה. הזיכרונות מהטיסה מעורפלים, אך כשהגענו לישראל עמד מישהו שריסס את כולנו בדי.די.טי. כי חשבו שיש לנו כינים.

במשאית כשאנחנו יושבים על הרצפה, אחרי נסיעה של כמה שעות הגענו לעתלית (שער עליה). שם שכנו אותנו באוהלים, למספר ימים עד שהחליטו לאיזה מעברה אנחנו נלך. קיבלנו תלושי מזון עבור אוכל כי לא היה לנו כסף. כעבור מספר ימים שוב נסענו במשאית למעברה בנחלת יהודה. הרכיבו לנו אוהל גדול, נתנו לנו מעדרים לנכש את העשבים מסביב האוהל שהיו בגובה מטר, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי נחש.

בתוך האוהל נתנו לנו מטות מברזל ומזרנים מקש. בלילה הראשון כשהגענו ירד מבול, כל המים הציפו את האוהל, אז יצאנו החוצה ועשינו תעלות מסביב לאוהל, כדי שלא יכנסו מים. ככה גרנו כחצי שנה בלי מים ובלי חשמל עם פתיליה לתאורה. לאחר מכן קיבלנו צריף שוודי עם גג מפח, בקיץ היה חם מאוד ובחורף קר ורעש חזק כשירד גשם. בית הספר היה צריפים גדולים מעץ, לא רחוק מהבית.

ארבע שנים בלי מים ובלי חשמל. היו לנו הרבה דליים והילדים היו מביאים מים מהפרדס הקרוב. בלילה השועלים והתנים היו מעירים אותנו. אני גידלתי בחצר עגבניות, מלפפונים, גזר וירקות בשביל לאכול. באחד הלילות קמתי מתוך שינה לקחתי שני דליים והלכתי לפרדס בחושך. רוב המשפחה הרגישה שיצאתי מהצריף ולפי האמונה אסור להעיר מישהו תוך כדי שינה. הגעתי לפרדס ,התחלתי למלא מים מהברז הגדול, כמו ברז של כיבוי אש, תוך כדי שינה, נרטבתי כל כולי מהמים והתעוררתי, נבהלתי וחזרתי מהר לצריף.

בשגרת יום רגיל אמא ואבא נסעו באוטובוס לעבוד, הילדים הלכו באופן עצמאי לבית ספר וחזרו באופן עצמאי, ההורים חזרו רק בערב. אבא שלי תמיד הצטער שעברנו לישראל בגלל שבעיראק היה לנו בית ענקי חשמל ומים, היה לנו גם מקור פרנסה טוב ועוד. לאבא שלי היה קשה מאוד עם השפה החדשה לעומת הילדים שלמדו את השפה מהר.

אחרי ארבע שנים במעברה, אמא אספה כסף, וקנתה בית קטן בן שני חדרים לשמונה נפשות בדרום תל אביב. גרנו שם גם ארבע שנים. במעבר בין המעברה לעיר הורידו את כל הילדים כיתה אחת כי הרמה במעברה היתה נמוכה יותר מזאת של העיר. היינו שישה ילדים ולמדנו בשישה בתי ספר שונים. בכיתה ז׳, אחר הצהריים עבדתי בנגריה 4-5 שעות ביום, כדי להרוויח כסף ולספרים, מחברות, בגדים ועוד. הילדים בכיתה שלי לא דיברו איתי כי הייתה להם סטיגמה על כל מי שלא צבר. רק כעבור שבועיים, כשנתנו לי לקרוא מספר שכל הכיתה שמעה, וקראתי במבטא שהם הצברים דיברו, הם היו מופתעים לטובה, ובהפסקה כולם רצו להיות חברים שלי.

סיימתי כיתה ח׳, חבר שלי ואני התקבלנו לבית ספר חקלאי (פנימיה) קרוב למעברה שגדלתי בה. עברתי לבית ספר הזה בגלל שכבר לא היה מקום בבית לשישה ילדים.

לאחר מכן התגייסתי לצבא. לפני שהתחלתי לעבוד, שיחקתי במשך זמן קצר בקבוצת בני יהודה כי המגרש שלהם היה צמוד לביתי. לאחר מכן קיבלו אותי לעבודה בקמ״ג. למדתי שנתיים הנדסאי. כעבור כמה שנים הכרתי בחורה בשם ניצה והתחתנו ועברנו לגור בנגב מכוון שלמדתי בלי תשלום.

אחרי כמה שנים נולדו לנו שלושה ילדים בת בכורה בשם איריס בן אמצעי בשם תומר ובת בשם ליאת.

בסופו של דבר לא השתמשנו בחליפות שאבא תפר לנו בגלל החום במעברה.

היום אני בן 75 וזוכר את כל הפרטים והקשיים שהיו לנו.

הזוית האישית

נועה – כאשר ראיינתי את סבי מאוד התעניינתי בסיפור ונהנתי מאוד ללמוד על העבר שלי ומה היו צריכים לעשות רק כדי להגיע לישראל למדתי המון ונהנתי מאוד.

מילון

די.די.טי.
חומר להדברת חרקים וכאשר אנשים עלו לישראל ממדינות ערב היתה סטיגמה שיש להם כינים ובגלל זה ריססו אותם בזה.

ציטוטים

”כשהגענו לישראל עמד מישהו שריסס את כולנו בדי.די.טי. כי חשבו שיש לנו כינים.“