מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מטורקיה בשנת 1948

אני מרים ונכדי מתן בפרויקט הקשר הרב דורי
משפחתי הגרעינית
זיכרונותיי מגיל 7

נולדתי בשנת 1942 ילדה רביעית למשפחה בת 6 ילדים, באיזמיר שבטורקיה.

זכור לי שגרנו בדירה קטנה שכורה. בעלי הדירה היו זוג מקסים ללא ילדים שרצו במכוון בית שמח ולכן השכירו לנו את הדירה. הקשר בין המשפחות נמשך עד שעלינו לארץ. בטורקיה, הקשר היה כל כך טוב והרגשנו כמו משפחה אחת. אכלנו יחד ארוחות של שישי, שבת והם אף עזרו לנו כלכלית, בבית ספר בטורקיה לא הספקתי ללמוד כי שם הלימודים מתחילים בגיל 7 ואנחנו עלינו ארצה לפני כן. אחרי מלחמת העצמאות שמענו המון התלחשויות שהגיע העת שנעלה למדינת היהודים, לארץ ישראל. עוד סיפרו, שירושלים היא עיר יפה וקדושה. דמיינתי את ירושלים בנויה מבתים קטנים בנויים מזהב.

בתקופה ההיא (1948) אחי הגדול שמעון היה בעליית הנוער עם כמה חברים טובים והם תכננו לעלות למדינת ישראל. המדריכים באו ובקשו את רשותם של הורי  וכמובן שהורי נתנו את הסכמתם ואמרו שהלוואי שזה תהיה פריצת דרך לנו, שאר בני המשפחה.

בשנת 1948 עלתה קבוצת נוער בגילאי 14-15 מאיזמיר לישראל וביניהם אחי הגדול שמעון. הם הגיעו הישר לקיבוץ  משק הפועלות חדרה, והקשר שלו אתנו היה רק ע"י מכתבים. הגעגועים שלנו אליו הלכו וגברו, וזכור לי שבימי שישי בארוחת הערב היינו מציבים תמונה קטנה של אחי על השולחן. בכל פעם שהיה מגיע מכתב ממנו ההינו מתקבצים ליד התמונה ואבא היה מקריא לנו את המכתב אנחנו היינו דומעים מרוב געגועים.

בינתיים, אמא הרתה וציפינו לעוד אח. אמי לא יכלה לשאת את המרחק מבנה וביקשה לעלות ארצה בעקבותיו. אבא, שכמובן חיכה לרגע זה, החל מיד בהכנות לנסיעה. רק כשאמא הייתה בחודש התשיעי להריונה קיבלנו את ההיתר לעלות ארצה. הייתי סקרנית לראות את הבתים הקטנים והמוזהבים.

ב – 23 לחודש פברואר בשנת 1949 הגיע סוף סוף הרגע המיוחל. בנמל היו קשיים רבים מכיוון שהיו המונים שרצו לעלות, מה שגרם להרבה דחיפות וצפיפות. אני זוכרת שהיו נשים שנתנו לשוטרים טיפים בכדי שיאפשרו לעבור אבל לנו לא היה מה לתת.

החרדה והלחץ התישו את אמי והיא חשה ברע. התחלנו ארבעתנו לבכות בקול והשוטרים אפשרו לנו לעלות יחד עם ארבע מזוודות לסירה שלקחה אותנו עד לאנייה שעגנה רחוק מהחוף. אבא עלה ראשון, אחריו הילדים ולבסוף אמא "עם כרסה בין שיניה". לא היה פשוט לאמי לעלות על אניית המשא ששמה היה ETI, מכיוון שזה היה כרוך בטיפוס על סולם חבלים אך בסוף היא הגיעה בשלום. באנייה הצטופפנו כולנו בתא של חמישה מטר מרובע שם ההינו צריכים לבשל, לכבס, להתרחץ ולישון. הוריי היו אנשים מאוד אופטימיים ואבי ניחן בחוש הומור יוצא מן הכלל ולכן שרדנו למרות הקושי, ואף זכינו בכמה רגעים יפים כמו להקת דולפינים ששחתה ליד האנייה.

אחרי 8 ימי הפלגה הגענו לנמל חיפה בשעות הלילה. ירדנו מהאנייה בסדר מופתי בשונה מן העלייה לאנייה עמדנו בשורה ארוכה והדריכו אותנו להיכנס לתוך מבנה ארוך. אבא ניכנס ראשון ואחריו כולנו כשבתוך המבנה ריססו אותנו שתי נשים ב"פליט" (חומר הדברה). אחרי הריסוס נתנו לנו תפוז ענק וכריך טעים עם מרגרינה וריבה. אמא הסבירה לנו שהריסוס זה להיגיינה מכיוון שההינו על ספינה בצפיפות רבה עם שאר האנשים.

המשאיות שלקחו אותנו 

משם, חיכו לנו משאיות עם כיסוי ברזנט ועלינו עליהן בשקט מוחלט. נסענו כשעה מבלי לדעת לאן וכשעצרנו הורידו אותנו במאהל גדול ששמו היה "אגרו בנאק" שהיה רחוק מאוד מבתי הזהב שדמיינתי.

שיכנו אותנו במבנה גדול, כל אחד על מזרן ומיטה, כמה כלי אוכל, נרות וגפרורים. בבוקר התעוררנו  ליום יפה בחודש מרץ בארצנו החדשה. כל הזמן הזה אימי החזיקה את עצמה מבלי להתלונן, מבלי להתפנק והשרתה שלווה ונועם סביבה. למרות שהכל היה בסדר לא איבדתי את התקווה לראות את הבתים המוזהבים.

האוהלים שגרנו בהם 

ב-7 למרץ בשעת לילה חשה אמי שהלידה קרבה ובקשה עזרה מאבי. למרות שאבי ידע ארבע שפות (יוונית, טורקית, ספניולית וצרפתית) עברית הוא לא ידע חוץ מלקרוא את התורה. הוא ביקש שנשגיח על אמא והלך לבקש עזרה. לאמא הלכו והתעצמו הצירים, עוד לפני שאבא חזר קראנו לשכנה דוברת לדינו וביקשנו שתבוא לאוהל שלנו כי אמא הייתה ממש במצוקה. ברגע שהשכנה ראתה את אמא היא הפעילה אותנו נתנה לנו גפרורים פתיליות חיממה מים ואנחנו עמדנו משני הצדדים של אימנו ולא הוצאנו מילה.

אחרי כמה דקות נולדה תינוקת יפיפייה ומיד החלה לבכות, היה לנו זוג מספריים בהם השכנה ניתקה את חבל הטבור ועשתה הכל במקצועיות רבה. לא היו לנו בגדי תינוקות כמובן והשכנה הטובה אלתרה ממגבת חולצה ומפית כסות לתינוקות. אנחנו, שהיינו ילדים לא ראינו לידה אף פעם והיינו נרגשים והמומים מעוצמת החוויה. כעבור שעתיים כשאבא חזר עם אמבולנס ובעדו קורא "אל תדאגי" הופתע לראות את אישתו יושבת במיטה ותינוקת בידיה. משם לקחו את אמא לבית החולים "הלל יפה" בחדרה ושם היא שהתה 12 יום עם חום גבוה. אמי הבריאה וחזרה הביתה בשלום.

 השיר בו בחרתי: אמא אמא – יהורם גאון

הזוית האישית

מרים: הקשר עם הנכד שלי התהדק מאוד.

מתן: היה לי נורא כיף והקשר שלי עם סבתא התחזק מאוד.

מילון

אגרו בנק
מעברה

ציטוטים

”הלידה הייתה באוהל שבאגרו בנק“