מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העליה לארץ- עליתי לארץ ברגל !

מאיה ברדה ואני בביה"ס
תמונה מילדותי
כילדה שמעתי תמיד מהוריי שכל היהודים צריכים לעלות לארץ ישראל.

נולדתי בעיר חאלב שבסוריה בשנת 1949 במשפחה שגדלו בה עוד שתי אחיות ואח.
אחי למד בבית-תלמוד תורה. אנחנו הבנות למדנו בבית ספר של נזירות. החינוך היה מאוד נוקשה.
ליהודים לא היה חופש תנועה לנסוע לערים אחרות או לחוץ לארץ. חיינו היו טובים מבחינה כלכלית.
לאבי הייתה חנות לבדים ולתפירת חליפות גברים. בביתנו לא היה מחסור במזון ובבגדים, אך חברתית חיינו
בגטו סגור של יהודים. כילדה שמעתי תמיד מהוריי שכל היהודים צריכים לעלות לארץישראל.
זו הייתה שאיפת חיים.
כשמלאו לאחי שלוש עשרה שנה הוא נעלם יום אחד מהבית. הוריי חיפשו אותו אצל חבר, אך גם החבר
לא נמצא. התברר שהחבר גנב כסף מהוריו למען שניהם כדי לשלם למבריח במטרה שיוציא אותם מהארץ. 
באותה תקופה הרבה צעירים ברחו מהבית ועלו לישראל,  ללא רשות הוריהם. כל הלילה ישבנו וחיכינו לבוקר כדי
לדווח לשלטונות על היעלמותו של אחי. נמנענו מלדווח עליו  בלילה, כי פחדנו שיתפסו את שני הנערים על הגבול
בזמן הבריחה. למחרת בבוקר הגיע בדואי לביתנו, מחזיק בתמונה של אחי ומאחוריה היה כתוב:
"נאלצתי לברוח, נשיקות חמות."
מאותו יום אימי לא נתנה מנוח לאבי.
כל היום היא הייתה בוכה ומתחננת שנעזוב את ביתנו ונעלה לישראל משום שרצתה להתאחד עם בנה.
יום אחד, ב- 5.2.1963,  אבי בא והודיע, שהערב נעזוב את הבית ונעלה לישראל. לביתנו הגיע אדם
שאמר :"בשעה 22:00, תהיו לבושים בבגדים חמים מאוד". היה חורף והיה אסור עלינו לקחת אתנו שום
דבר כדי לא לעורר חשד. מסיבה זו ביקש שנלבש בגדים על בגדים.
בשעה 22:00 בדיוק נעלנו את דלת הבית. היינו חמש נפשות: הורים ושלוש בנות. ירדנולרחוב ומונית אספה
אותנו. עמנו הייתה עוד משפחה. נסענו במונית בערך שעתיים בכביש חשוך לגמרי. במקום כלשהי עצרה
המונית. הנהג ציווה עלינו לרדת.זה היה סמוך לגבול עם תורכיה. היינו צריכים ללכת ברגל ולעקוף מסביב את
תחנת מעבר הגבול.
התחלנו ללכת. טיפסנו בהרים. היה קר מאוד. ירד גשם מעורב בשלג. כל פעם מישהו אחר החליק ונפל.
המלווה צעק עלינו: "אם לא תלכו מהר, השמש תזרח,החיילים התורכים יתפסו אותנו וייקחו אותנו לבית סוהר.
"בכל פעם שהחיילים התורכים היו מאירים את השטח היינו נשכבים על האדמה עד שהאור היה חולף מעלינו
ונעלם. הלכנו כל הלילה במשך שעות ארכות. היינו רטובים ופצועים מהנפילות, ללא אוכל ושתייה.
 
מעבר לגבול חיכתה לנו מונית שהביאה אותנו עד לעיר איסטנבול. שהינו שלושה ימים בבית מלון ולא נתנו
לנו לצאת החוצה.אנשי השגרירות הישראלית טיפלו בנו. הם סיפרו למשטרה שאנחנו תיירים מישראל שאיבדו
את הדרכונים שלהם. אנשי השגרירות לקחו אותנו להצטלם בחנות צילום כדי שיוכלו להוציא לנו דרכון החדש .
ביום שהדרכונים היו מוכנים עיכבו למעננו טיסה מיוחדת שיצאה מתורכיה לישראל.
עם כניסתנו למטוס מחאו לנו הדיילים כפיים. זה היה מאוד מרגש.
הגענו לישראל ללא חפצינו, ללא כסף ומבלי לדעת את השפה. נשלחנו לגור בצריף בקריית חיים. כך התחלנו
את דרכינו בארץ ישראל, עם כל הקשיים של קליטה והתחלה בארץ חדשה .כל המשפחה התאקלמה בארץ.
אנחנו הילדים למדנו בבתי ספר, התגייסנו לצבא, התחתנו והקמנו משפחות לתפארת.
סיפורי תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס סביונים באור יהודה
( לחץ על הקישור לראות את הסרט)
בתמונה אנחנו יחד ביום חוויתי בבית התפוצות.
  

מילון

להתאקלם
להסתגל להתרגל

ציטוטים

”" אין דבר העומד בפני הרצון"“

”"כל המשפחה התאקלמה בארץ.למדנו בבתי ספר, התגייסנו לצבא, התחתנו והקמנו משפחות לתפארת ".“