מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העליה לארץ והחיים בה

בועז וסבא דוד
משפחתו של דוד
העלייה של יהדות עיראק הייתה במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה"

העלייה לארץ ישראל
העלייה של יהדות עיראק הייתה במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה", המשימה הראשונה הייתה לבטל ולשלול את האזרחות העיראקית, לאחר שהוחלט לעלות לארץ התארגנו עם מזוודות, כל אחד יכול היה לעלות עם 40 ק"ג בלבד במזוודה, לאבי היו קשרים עם בכירים במשרדי הממשלה, הצלחנו לתת להם כסף וזהב ועל אף שאסור היה להם הם העבירו לנו את הכסף והזהב עד כבש המטוס, נתנו לאבא בסודי סודות, ועם זה הצלחנו אחר כך לחיות בישראל. הקוריוז של כל העניין הזה, אתה יכולת ללבוש כמה בגדים שרצית, אבל אנחנו הגענו ממדינה חמה למדינה חמה גם כן אבל אנחנו לבשנו בשעת העלייה הרבה שכבות  לבוש כי חשבנו שיהיה לנו קר ורצינו להעלות עמנו כמה שיותר בגדים: לבשנו חליפה ועליה ז'קט ומעיל, היה לנו מאוד מאוד חם.
 
תהליך העלייה היה מהיר מאוד בגלל המעמד המיוחד של אבי ופקידים בכירים עזרו לו וקח בחשבון שעלו עמנו עוד 2 ילדים שלא היו בני משפחה. כדי להעלות את הילדים הללו איתנו היה צורך שיחיו עמנו מספר חודשים כדי שיכירו את השמות שאנחנו נכיר אותם ושלא יפלו בלשונם ויסגירו אותנו לשלטונות עיראק. עלינו למטוס, טסנו מבגדד לקפריסין לחניה ומשם המשיך המטוס לנמל התעופה בלוד.
 
בין הסיבות לעליה לארץ זה התנכלות ותופעות אנטישמיות כלפי יהודים, כל העלייה לארץ הייתה בארגון וסיוע התנועה הציונית, בעידוד ההנהגה בישראל  חובה  לוותר על האזרחות העיראקית כלומר שלא יוכלו לחזור לעיראק, המשמעות הייתה שבגלל התקופה הקצרה בין ההחלטה לעלות לארץ עד לעלייה עצמה נטשנו את כל הרכוש: שני בתים אחד באזור הפרת והבית הבסיסי בבגדד, הבתים ניטשו על רכושם, כל הרהיטים נשארו שם, והערבים המקומיים ידעו שבסופו של דבר היהודים לא ימכרו את הרכוש וכך יוכלו לקחת אותו "כביצים עזובות" וייהנו מההפקר.
 העולים מעיראק נוחתים בשדה התעופה לוד לאחר מבצע עזרא ונחמיה. 
 
  

 
 
 
 
 
 
 
 
החיים בארץ
הגענו לשדה תעופה בלוד לארץ המובטחת עליה חלמנו , היה לנו חם מאוד , לבשנו הרבה שכבות של בגדים, התחלנו להפשיל אותם ואז החל תהליך הקליטה, בעייני כילד זה היה מהיר מאוד למרות שהיו הרבה ילדים והרבה בכי ולחצים , התהליך היה של מיון בדקו דרכונים ואז בדיקת הבריאות של כל אחד, הבודקים ידעו מספר משפטים / שאלות מובנות בעיראקית  כדי לתת לנו הנחיות: לשאוף אויר " ז'ורנפס, ללפוק".
 
ברגע שבאנו לארץ כולל העלייה העיראקית ב שנים – 1950-51 האביקו עליהם די.די.טי שזהו חומר חיטוי נגד כל מיני מחלות ומזיקים, לדאבוני רוב האנשים ראו בזה תהליך/ אקט משפיל, לא נעים כאילו  לא סומכים על הניקיון של העולים. משם עלינו לאוטובוסים ל"שער העלייה" מחנה עולים מאוד לא מסודר, רוב מחנות העולים היו בסיסים בריטים צבאיים לשעבר לקחנו את הציוד בעצמינו של כל המשפחה , והעברנו אותם להאנגרים המתנו שיחלקו אוכל, לא אוכל כמו שהיינו רגילים , לא לטעמינו, אז לא אכלנו רק שתינו קצת ולקחנו מעט לחם או ריבות וגבינות השאר לא היה לטעמינו, מאוד דאגו לילדים נתנו להם אבקת חלב, זאת הייתה תקופת הצנע, לכל העולים חילקו שוברים ובהם תקצבו אוכל לפי מספר הילדים וכך קיבלת קצת מוצרי מזון, בימים הראשונים חיינו ללא תנאים הולמים, היה לכלוך יתושים, יש לקחת בחשבון שהגיעו כמות גדולה של אנשים ולהנהגה לא הייתה יכולת לטפל בכולם.
 
בשער העלייה משפחות לא גרו כל אחת בצריף נפרד אלא בצריפים ארוכים  וגדולים שבהם כולם גרו יחד, לא הייתה שום פרטיות. חיינו יחד הרבה משפחות, זה היה כל כך גדול והמוני שמדי פעם ילדים היו הולכים לאיבוד, לא כולם הבינו אחד את השני, חלק דיברו יידיש ושפות נוספות, חלק ערבית עיראקית, ומדי פעם כרזו ברמקול בשפות שונות כל פעם כדי למצוא ילד או מבוגר שהלכו לאיבוד בתוך המחנה. המקלחות והשירותים היו ציבוריים. הותקנו ברזיות על משטחי פח שם שטפנו כלים וכיבסנו בגדים.
 
משם עברנו ל"מחנה עתלית" שהיה בעבר מחנה מעצר בריטי שבו עצרו מעפילים וגם אנשי מחתרות, ועכשיו הפך למחנה לעולים, שהינו  שם תקופה קצרה יותר בתנאים טובים יותר, מחנה יותר מאורגן, ושם נעשה מיון ראשוני של המשפחות, ע"פ השכלה , גודל המשפחה וכו' ומשם עברנו למחנה נוסף "מחנה פרדס חנה"
 זה היה מחנה ענקי שנטשו הבריטים והיה לחץ על השלטון הבריטי לבל יהרסו את המבנים שם, זה היה מחנה מסודר יותר היו שם בתי אבן , מבנים ארוכים כמו של חיילים, אך היו שם מרפאות מסודרות, טיפת חלב טיפול באם ובילד, כאשר הסתיים המיון של המשפחות עברנו למעברה אחרת שהיא הייתה מעין מחנה קבע ואנחנו בחרנו לעבור למעברת הרצליה שנקראת "מעברת שביב"  זה היה מחנה אוהלים, לא ידענו כיצד להקים אותם, המשפחה תמיד גרה בבתים בנוחות וכעת עברנו לאוהל, יותר מאוחר קיבלנו מבנה יותר נוח, מעין צריפי בד, מכיוון שהיינו משפחה גדולה מאוד קיבלנו שני צריפים גדולים מאוד ושם גרנו כולנו הילדים  הדודה והדוד סבא וסבתא, התחלנו ללכת לבית ספר, אני ואחי כדור קיבלנו חלקת אדמה ובה גידלנו ירקות שסיפקו את צרכינו  היום יומיים. לא היו לכל  צריף ברז מים, היו ברזיות שם שטפו כלים.
 
הייתה בעיית תעסוקה רבה מאוד, אך רצה הגורל  בשנת 1951 היה חורף קשה במדינה היה שיטפון ענק של שברי ענן, האוהלים והצריפים החלו לצוף על המים כל הסירים והרהיטים החלו לשוט על המים , לא היה קל, הכניסו חיילים והם עזרו לנו להתארגן מחדש. בית הספר היה מרוחק לשם הלכנו ברגל, לא הייתה לנו עברית טובה, רק כמה מילים, בבית הספר לא דיברנו ערבית ותקשרנו, ותקשרנו בעברית תנכ"ית וכך היינו צריכים להסתדר עם העולים האחרים כל אחד בשפתו עם הרבה סימנים.
 
התחלנו ללמוד, נהנינו מהמעמד שלנו היינו ברמה גבוה יותר מהרבה תלמידים אחרים, הצטיינו במתמטיקה ובתנ"ך, אחי קיבל "סטיפנדיה" (מלגה כספית )על הצטיינותו במתמטיקה. תעסוקה להורים לא הייתה, בעיראק היה אבי מנהל מברקה ודואר, ורצה בארץ להתקבל בתחום זה ולא הצליח, הן בשל גילו ובשל הנורמה והיכולות המקצועות הגבוהות שלו אשר איימו על הפקידים המקומיים, ולכן עוסק בעבודה יזומה -עבודת "דחק" המדינה יזמה עבודות כדי לספק פרנסה למשפחות: עבודה בבניין בפרדסים, לאבא היה מאוד קשה לא היה רגיל לכאלו עבודות קשות תחת השמש הקופחת. אך לא הייתה לו ברירה. אחיות שלי מצאו מדי פעם עבודה בכל מיני עיסוקים כמו בבית חרושת, עבודות קלות ופשוטות , מאוחר יתר הן הצטרפו אלינו והלכו לבית ספר.
 
המשפחה לא הייתה יכולה לעמוד בעומס הכלכלי. כזכור קיבלנו צרור של זהב וכסף על כבס המטוס וכך קנינו אוכל, (במנות זעומות וקטנות) היינו מדי פעם מגיעים לעיר הרצליה, היינו הולכים רגלי לא רצינו לבזבז כסף על אוטובוס, זו הייתה תקופה מאוד קשה, זה הביא את הורינו לחשיבה כדי לצאת מהמצוקה לשלוח אותנו לקיבוץ, זה לא מובן מאליו, זו יוזמה חשובה מאוד של "עליית הנוער" הקיבוצים קלטו ילדים כדי לחנכם בקיבוץ, היה מחנה מעבר שניקרא " רמת הדסה" באזור טבעון , שם היה כור ההיתוך למיין אותנו לכל מיני קיבוצים. הקיבוצים היו מכל מיני זרמים דתיים ולא דתיים , אנחנו בלי לדעת לאן ישלחו אותנו שלחו אותנו לקיבוץ של תנועת "השומר הצעיר" "קיבוץ מרחביה".
 
העשרה
שער העלייה: "שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",‏‏‏ בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה‏‏.‏"
 
תשע"ה – 2015 

מילון

שער העלייה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",‏‏‏ בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה‏‏.‏

ז'ורפנס ללפוק
לשאוף אויר

ציטוטים

”"עליית יהדות עיראק הייתה במסגרת מבצע ''עזרה ונחמיה'' המשימה הראשונה הייתה לשלול את האזרחות העיראקית"“