מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העיר לוד בשנות החמישים השישים

חנה גולדמן
חנה בילדותה
ילדותה של סבתי

סבתי נולדה בעיר לוד להורים ניצולי שואה שעלו לישראל מגרמניה שם גרו עד שנת 1948. הוריה במקור מפולין ורוסיה הם התחתנו לאחר מלחמת העולם השניה. הם נפגשו בפולין בתחנת רכבת שם הכירו אחד את השני.
 
סבתא גדלה בשכונה ערבית וגרה בילדותה המוקדמת עד גיל 6 בבית ערבי רחב מידות עם חצר גדולה והרבה עצי פרי. בבית שיחקו היא ושני אחיה, אלה וצבי, בטיפוס על העצים, קטיף של פירות שגדלו על העצים. מבנה השירותים היה מחוץ לבית וגם המטבח, במטבח היה מקרר בלי חשמל על קרח אותו קנו כל יום ממוכר הקרח. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני וסבתי זוכרת שעברו בין השכונות וביקשו להיכנס למקלטים או לבתים ולהחשיך את הבתים, (חשמל לא היה והשתמשו בפנסי נפט כמו העשישיות של היום).
 
לאחר המלחמה יצאו סבתי ועוד ילדים מהשכונה בשמחה שהיא הסתיימה. דוד של סבתי, משה, גויס למלחמה וכשהוא חזר בריא ושלם הייתה שמחה גדולה. סבתי זוכרת שבדיוק בשנה זו היו שני מאורעות ששינו את חייה:
מאורע ראשון: היה שדוד משה החליט לעזוב את הארץ ולהגר למדינה רחוקה ברזיל.
מאורע שני: שהיה עצוב כשההורים של סבתי החליטו למכור את הבית הגדול עם החצר הגדולה ועצי הפרי ולעבור לדירת שיכון בת שלושה חדרים. הסיבה לכך הייתה שבבית החדש יהיו שירותים מסודרים, אמבטיה, מטבח מרווח ויפה ויהיה חדר לכל אחד מבני המשפחה, בחדר אחד ישנו ההורים סבתי ואחותה ישנו בחדר שני ובהול, (בכניסה לבית), ישן אחיה במיטה מתקפלת שהיתה לספת יחיד ונפתחה בלילה והופכת למיטה. באותו מקום היו גם שולחן ושישה כיסאות ומזנון קטן עליו רדיו, ממנו בקעו שירים, חדשות ומערכונים בהמשכים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חנה עם השמלה הלבנה והטנא עם הידית בדיוק לפני הגננת.
סבתי עלתה לכיתה א', בבית הספר ביאליק בלוד. היא למדה במשמרת שנייה משעה 12:00 בצהריים עד השעה 16:00 אחה"צ. היא זוכרת שבגלל חוסר בכסף גזרו את המחברות לחצי והשתמשו בחצי מחברת בכל פעם. בית הספר היה קטן עם מבנה אחד בלבד ושלושה קרוואנים בהם למדו התלמידים. בחזרתם מבית הספר הייתה סבתי יושבת להכין שיעורי בית יחד עם אמה ויחד למדו לכתוב ולקרוא בשפה העברית כי אמה של סבתי עלתה לישראל לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה ושפתה הייתה יידיש ופולנית.
 
לאבא של סבתי הייתה חנות רהיטים ברחוב הרצל בעיר לוד וכל אחה"צ הייתה עושה טיול אליו לחנות יחד עם אחיה. מול החנות הייתה גינה גדולה שקראו לה "הגינה הגדולה" שם נפגשו עם חברים ושיחקו בהמון משחקים כמו: מחבואים, דודס, קפיצות בחבל, גומי, סכינים בחורף כשהאדמה הייתה רכה אחר הגשם. בערב היינו חוזרים עייפים, בדרך כלל החזרה הייתה ברגל, לאבא של סבתי היו אופניים ומידי פעם הוא היה מרכיב עליהם את אחד מילדיו, לפעמיים היינו חוזרים באוטובוס ושילמנו בכסף שנקרא לירה ישראלית.
 
בעיר לוד היה בית קולנוע בשנות החמישים והשישים שנקרא קולנוע החמישה, גגו היה פתוח בחלקו וחלק שני היה מכוסה בגג, שם צפו בסרטים תחת שמיים זרועי כוכבים, לשם היו מגיעים מופעים שונים. ההורים של סבתי היו הולכים במיוחד למופעים בשפה היידית במיוחד כשהופיעו שני הבדרנים ד'זיגן ושומכר. סבתי ואחיה היו מצטרפים והם לא כל כך הבינו את הבדיחות כי המופע כולו היה  בשפה היידית.
כשסבתי סיימה את בית הספר היסודי, בכיתה ח', היא עברה ללמוד בבית הספר התיכון האזורי רמלה-לוד.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 בתיכון חנה בשורה אמצעית לפני המורה עם הקרחת עם קשת בשיער.
 
בגיל ההתבגרות החברים וסבתי היו עורכים מסיבות סלוניות (המסיבות היו בתוך הבתים כשההורים היו עוזבים את הבית ומשאירים אותו לחבר'ה).כך היא נחשפה יחד עם בני גילה ללהקת הביטלס או החיפושיות לזמרים כמו אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד הם רקדו ריקודים כמו: טוויסט, רוק אנד רול, צ'ה צ'ה צ'ה וכמובן סלואו צמוד לבן הזוג והיה כיבוי אורות, וסבתי נזכרת ואומרת שזה היה מאוד רומנטי.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליל סדר אצל אמא של סבתא רבתא, חנה מצד שמאל לפניה הבן צחי.
סיפור נוסף שסיפרה סבתא עם בת דודתי: סבתא רבתא פוגשת את אחיה אחרי המלחמה.
 
העשרה
לוד: "לוֹד‏ היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בארץ ובעולם….ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבינלאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה,..כ-1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה, רובם בשכונת הרכבת (כעובדי רכבת חיוניים) ומיעוטם בלוד העתיקה (מקום שזכה לשם 'הגטו'. כיום רמת אשכול). לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר…" ויקיפדיה
תשע"ו

מילון

אידיש
שפה שדיברו יהודי אשכנז בארצות אירופה.

טוויסט
ריקוד סלוני שרקדו משנות השישים.

"סכינים"
משחק ששיחקו בשנות השישים, היו מציירים עיגול גדול על החול וחילקו אותו לשני שחקנים לכל אחד הייתה סכין ביד ועל ידי זריקת הסכין לחצי העיגול של השחקן היריב, כבשו שטחים.

"דודס"
משחק ששיחקו בשנות השישים הוא הכיל שני מקלות, אחד לכל יריב, ועוד חלק קטן של מקל של מטאטא מחודד בשני קצותיו, ואותו היו צריכים למסור אחד אל השני.

ציטוטים

”לימון מוסיף המון.“

”שכלום טוב לעניניים.“

”תמיד להסתכל עם העיניים ולא עם הידיים.“