מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהעיר הקרה בעולם אל חום הקיץ

עם נכדתי
במעברה
ילדותי באוקראינה ועלייתנו ארצה

שמי סימה, נולדתי בתאריך 4.11.1945 בשם סילביה הרמן בצרנוביץ שבאוקראינה. היו אלו שנים של אחרי מלחמת העולם השנייה, משפחתי היתה במנוסה מאוקראינה. במנוסה זו עצרנו בכמה מקומות. ראשית נסענו עם רכבת מעיר מולדתי לכיוון רומניה. חצינו את כל רומניה במשך חודשים, עד אשר הגענו בשנת 1948, בהיותי בת 3, לעיר שנמצאת במערב רומניה בשם סיביו. יש לי זכרונות טובים מאוד מסיביו. אני זוכרת שהעיר היתה מאוד יפה ונחמדה. כמו כן, זכורה לי הקצפת שנמכרה מול הבית והיא היתה ממש טעימה, זכור לי הטעם המתוק, הקצפת בגרמנית נקראה ׳שלאקזנה׳. אני זוכרת שחצר ביתנו גרה משפחה נוצרית-גרמנית שהתייחסה אלינו מאוד יפה.

בשנת 1950 החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל יחד עם זבתי, אמה של אמי. שתי אחיותיה הקטנות של אמי ששרדו גם הן את מחנות הריכוז (אחותה הקטנה של אמי נפטרה במחנה וכן גם בנה של אמי שנפטר בדמי ימיו כמה ימים אחרי שנולד), החליטו להמשיך את חייהן באמריקה.

ההפלגה לארץ ישראל באונייה טרנסילבניה היתה קשה אך מרגשת מאוד. האונייה היתה רעועה ודחוסה לעייפה, הייתה חלוקה בין גברים, נשים וילדים שהיו בבטן האונייה. זכור לי שהיינו בתא קטן ובאחד הימים נפלה לי לתוך מי הים בובתי היפה, שהיה עשויה מסמרטוטים שתפרה לי אמי. כל כך אהבתי אותה, היא היתה בובתי היחידה…

אנחנו בנדודים

התקרבנו לישראל וראינו כבר מרחוק את חיפה. הרגשתי את ההתרגשות של הוריי והתרגשתי יחד איתם. התלבשנו בבגדי השבת (הבגדים הכי יפים שהיו לנו). בתאריך 6.7.1950 הגענו לנמל חיפה, אמי ואבי התרגשו עד מאוד לדרוך על אדמת המולדת.

תעודת עלייה

מיד כשהגענו ריססו אותנו בDDT (חומר מחטא), שהינו חומר חזק מאוד. החומר הזה גרם לשערותיי להידבק אחת לשנייה, אבל אמי אמרה לי: ׳כל הכבוד שמרססים אותנו, הכבוד כי הגענו למדינה מתוקנת שבה דואגים להגיינת התושבים, כך נהיה נקיים בישראל׳. לאחר הריסוס נאלצו לספר אותי, וכך הסתובבתי קרחת. הוריי אף פעם לא התלוננו, תמיד קיבלו את הדברים בהבנה ונלחמו כדי לשרוד, אף פעם לא וויתרו והתייאשו. הם ידעו שיוכלו לנצח הכל.

מיד העבירו אותנו למקום שנקרא "שער העליה" ומשם למחנה עולים ׳עלית׳, מחנה של הצבא הבריטי. הבריטים תכננו לעשות שם שדה תעופה ולכן בנו בניינים. שיכנו אותנו במבנים של הצבא הבריטי, חמישים משפחות במבנה אחד, כאשר סדין מפריד בין משפחה למשפחה. היה מטבח אחד לכל מאות העולים. היה זה חודש יולי, חם עד מאוד, משפחתי לא הייתה רגילה למזג אוויר שכזה, אבי התחיל להרטיב מגבות לנגב ולצנן אותנו. מחנה זה היה בסמיכות לקיבוץ עין שמר. זכור לי שבקבלת השבת ראינו את חברי הקיבוץ מקבלים את השבת בריקודים ושירים ואנחנו הבטנו עליהם מבעד לגדר תיל שהקיפה את הקיבוץ. כמעט מיותר לציין, שלא הזמינו אותנו להיכנס ולהשתתף בחווית קבלת השבת איתם. אבי היה מרים אותי על כתפיו כדי שאוכל לצפות בקבלת שבת במשק. שהינו שם מספר חודשים עד שהורי החליטו לעבור. יום אחד אבי נסע לחיפה, חיפש מקום לגור בו וחזר למחנה מאוכזב. הוא לא מצא אף מקום משביע רצון. אז החליטה אמי שהיא תלך ותחפש וראו זה פלא – היא מצאה מקום בקרית אתא. אספנו את עצמנו ועברנו לקריית אתא.

עברנו למעברת בדונים (צריף מבד של אוהל) בקריית אתא. גרנו בבדון שנתיים וחצי. במשך תקופה זו הוריי הפכו את הבדון לארמון: תלו על הקירות הירוקים סדיני פרחים, עשו מרפסת מפחונים שעפו ברוח ואבי מצא אותם והשתמש בהם כגגון וקירות למרפסת. היינו מתקלחים בתוך גיגית, מים זורמים לא היו ושירותים היו במרחק של שני ק"מ. אבי עבד ביציקה של אמבטיות בבית חרושת וולקן, ואמי עבדה כטבחית בבית חרושת ׳אתא׳. משם עברנו לשיכון על אחת הגבעות של קריית אתא, לשיכון קראו "עולה חדש", שם שהינו חמש שנים. בבית ספר למדנו במשמרות, פעם בבוקר ופעם אחרי הצהרים. הכניסו אותי ועוד ילדה, היינו הילדות האשכנזיות היחידות בכיתה של 40 ילדים שעלו ממדינות צפון אפריקה.

לאחר חמש שנים סוף סוף הגענו לבית קבע בקריית ביאליק: בית פרטי עם גינה רחבה ופרדס קטן בדירה של שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח – שם היינו ארבע נפשות: סבתא, אבא, אימא אחי הקטן ממני ב 11 שנים ואני.

קצת עליי כיום

התחביבים שלי הם לצייר, לאסוף בולים מכל מיני ארצות ובקבוקי זכוכית. החג האהוב עליי הוא חג פסח, בו כל המשפחה, משפחה מורחבת ובנוסף השכנים היו מתאספים בבית הוריי, כאשר אבי מנהל את הסדר לפי מיטב המסורת. המשחק הכי אהוב עליי הוא ׳חמש אבנים׳ והמאכל האהוב עלי הוא כרוב ממולא. השיר ששרו לי בילדותי, הוא שיר ערש באידיש.

חפץ שעובר במשפחה: חנוכיה מיוחדת 

לכבוד החנוכה כתבתי מספר מילים …

הורי, שורדי שואה, אני מציינת אותם כ׳שורדי שואה׳, מאחר והם שרדו ולא הצילו אותם. בשנת 1940 גורשו מהעיר בה גרו כ-100 שנים. בחנוכה בשנת 1952, סוף סוף גרו בבית עם מים זורמים וחשמל בארץ ישראל, היה זה זמן מתאים לרכוש חנוכייה. הוריי התלהבו מהכיתוב "מי כמוך באלים ה'" – זה התאים לרוחם ואורו הלכו במשך השנים. לימים ירשתי את החנוכייה וממני היא עברה לבתי, ענבל, אימא של ליאור. הכיתוב: "מי כמוך באלים ה'" התאים גם לה, ללכת לאורו של הנ"ל.

החנוכיה היא ירושה במשפחתנו מסבא רבא וסבתא רבתא, היא שמורה היום בבית של ליאור נכדתי. נרכשה בשנת 1952. בנוסף על היותה של החנוכיה הכרחית לחג, היא סמלית גם בכך שהיא  מפיצה אור ומטרת חיינו היא זו. לא לשווא שמה של נכדתי הוא – ליאור.

הזוית האישית

סימה: מאוד נהניתי לספר לנכדתי על תקופת ילדותי, על המסרים והמשמעות של מסרים אלה שעוברים כחוט השני במשפחותינו. נראה שנכדתי הביעה התעניינות וסקרנות לגבי קורות סבתה. אף על פי שנכדתי היתה צריכה לכתוב בכתב יד, לא וויתרה וכתבה בכתב יד יפה וקריא. כל פעם כשהגעתי למפגש, מצאתי את נכדתי מחכה לי בשער. ניכר כי היא מתייחסת, מגלה רגישות ואכפתיות. דבר זה חימם את ליבי.

אני מאחלת לנכדתי שתחווה אושר, שלא תתייאש באף מכשול שהחיים יזמנו לה, שתמיד תוכל לתרום ולתת באהבה, שהחיים יזמנו לה חוויות טובות ומאושרות. להאמין בעצמך שאת מסוגלת לכל דבר שתרצי, ללכת תמיד בנתיב שנבחר לך, תמיד להיות אדם. להיות בין הנותנים ולא המקבלים ובעיקר והכי חשוב -בריאות בריאות.

ליאור: אני מאחת לסבא וסבתא שלי שיהיו בריאים ומאושרים. שתמיד ידעו שאנחנו אוהבים אותם ודואגים להם.

מילון

שער העלייה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס", בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין טעם להתלונן, צריך להתגבר על כך המכשולים, תמיד להתמיד ולא לוותר ולהתייאש, להיות תמיד בצד הנותן ולא המקבל“