מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בניתי בית בכרמיאל

לאה בצעירותה
בת הדודה עליזה בת טיפוחיה של לאה
סיפורה של לאה דיין

שמי לאה דיין לבית משפחת אביקסיס. השנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי במיזם "דורות". יצרה עמי קשר התלמידה המקסימה שירי. שירי התקשרה אלי מידי שבוע ותעדה את סיפורי. הסיפור הראשון הוקדש להורי מאיר ורחל אבקסיס ז"ל, הילדות בבית הורי אחי ואחיותי: "הבית הפתוח של משפחת אבקסיס בתל חנן." בסיפור השני אספר על חיי ומשפחתי.

רק על עצמי לספר ידעתי

הייתי ילדה שובבה וגם מעט מרדנית, לא תמיד עשיתי את מה שהורי ביקשו ממני. כילדה ואחר כך כנערה מאוד אהבתי טיפוח עצמי. היה חשוב לי להיות תמיד נקייה, מטופחת ומסודרת. תמיד התאפרתי, טיפחתי את הציפורניים שלי. לא הייתי יוצאת מהבית ללא איפור, אפילו לא לרגע כשהלכתי למכולת. אימא שלי הייתה אומרת לי: "יום אחד כשתצאי מהבית בלי איפור יחשבו שאת חולה". אהבתי לצאת, לבלות עם החבר'ה. משפחתי הייתה משפחה שומרת מצוות ומאוד שמרנית, בתקופה ההי ההורים הגבילו אותנו וכשיצאתי הייתי חייבת לחזור הבייתה עד השעה 11 בלילה. אני לא תמיד הצלחתי לעמוד בגזרה זו והייתי מגיעה מאוחר. לפעמים כשחזרתי מאוחר, הייתי נכנסת דרך החלון, כדי שלא יראו אותי – גרנו הרי בבית קרקע. תמיד היו לי חיכוכים בנושא הזה עם הורי.

תמיד מטופחת – תמיד מאופרת

נישואי והמעבר לכרמיאל

התחתנתי, מתוך אהבה גדולה, הייתה לי חתונה יפה מאוד, עם בחור שאהבתי מאוד. הייתה לנו תקופה ארוכה ויפה של 43 שנות נישואים, שלצערנו הסתיימה כשיחסינו עלו על שרטון והחלטנו להיפרד. היו לי חיים טובים ויפים, גם לי וגם לכל בני משפחתי.  נולדו לנו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת זקונים. גידלנו את הילדים בבית מאוד חם ואוהב. השתדלתי להיות כמה שיותר אימא לבית, לילדים, למשפחה, לתת להם כל מה שאפשרי. אני חושבת, שהייתה להם ילדות יפה מאוד, יצאנו, טיילנו, בילינו. הייתי אימא מאוד מעורבת בפעילות שלהם בבית ספר, במסיבות, תמיד נתתי ותרמתי. יצאנו לטיולים, ביקרנו בהרבה מקומות, בתל חי, בלטרון, בגן החיות בירושלים, בספארי שברמת-גן, ביקרנו עשרות פעמים. כמעט כל שבת היינו יוצאים לטיול, בכל פעם למקום אחר. בעלי אהב להסתובב באתרי הטבע, לצפות בנוף ובהרים. הרבה סופי שבוע בילינו על חוף הכנרת, יצאנו לפיקניקים ולימי כיף. שבת בדרך כלל היה יום הכיף  של משפחתנו לצאת ולבלות.

את כל החגים חגגנו אצלנו בבית כמיטב המסורת היהודית ועד היום, הילדים ממשיכים להגיע עם הנכדים. כל זה נמשך כך עד להתפרצותה של מגפת הקורונה, שהקשר ההדוק פחת – הקורונה גמרה לנו את זה לצערי.

שלושת בני הבוגרים מאושרים, כל אחד התחתן והקים משפחה, כולם מסודרים. הבן הגדול עובד בחברת רפאל, הוא נשוי, יש לו בן. גם אשתו עובדת והם גרים בקריות. הבן השני שלי גר בכרמיאל, יש לו שלושה ילדים. בתו הבכורה נמצאת עתה בשירות לאומי, בנו בן 17 וחצי והבן הקטן בן שבע שניהם עדיין לומדים. הבן השלישי גר בעפולה, אשתו מורה ומלמדת בבית ספר בעפולה ולהם שתי בנות. בת הזקונים שלי, גרה בחדרה, ועובדת בחברה העוסקת בתחום בו למדה, לאחר שסיימה את לימודיה במדעי הסביבה בתל-חי.

המעבר לעפולה

עד לפני שנתיים גרתי בכרמיאל, לפני שנתיים לאחר שהתגרשתי, חיפשתי מקום לאן לעבור. הבן הצעיר שלי, גר בעפולה כך שלא הייתה לי התלבטות רבה והחלטתי לקנות דירה בעיר עפולה וכך גם להיות קרובה לבני ומשפחתו. אני גרה בעפולה כבר שנתיים, האמת שעדיין קשה לי, כי אני עדיין לא מכירה כל כך הרבה מקומות, אני לא מרבה לצאת היום בתקופת הקורונה. ההסתגלות אינה קלה לעיר חדשה, בכל זאת גרתי  בכרמיאל 45 שנה, שם גרים כל חברותי ומכרי. מאז שפרצה מגפת הקורונה אני יותר בבית בעפולה, כי אי אפשר לצאת ולטייל, אני מרבה לבקר בביתו של בני. אני מאמינה שעם השמן אסתגל ואכיר גם את עפולה העיר.

בת הדודה עליזה

בת דודתי עליזה גרה בעבר בתל מונד ואחר כך עברה לגור בקריית שמונה. באותה תקופה, זה היה לפני כ30 שנים. גרתי בכרמיאל ויום אחד במקרה, נסעתי לבית חולים בצפת לבדיקה ושם פגשתי את הדודה עליזה. זכרתי אותה הייטב מתקופת ילדותי. עליזה ואחותה שושנה היו קיבוצניקיות, אחותה שושנה גרה בקיבוץ יד מרדכי ועליזה לאחר נישואיה עברה לגור בתל מונד.

בימי החופש הגדול, אימא שלי הייתה נוסעת לבקר את עליזה ולוקחת אותי ואת תמי, בת אחותי לבקר אצל עליזה. אחותי הגדולה לבנה, הייתה עם עליזה בקשר ממש הדוק. לעליזה לא היו ילדים, מלבד בן של בעלה מנישואיו הקודמים. היא הייתה אשה חמה וטובת לב ומאוד אהבה אותנו, הילדים. חופשות קיץ רבות בילינו בביתה בילדותנו. אחרי שהתבגרתי הקשר מעט נותק ולא יצא לי לראות אותה הרבה.

הפגישה עמה בבית החולים בצפת הייתה מאוד מרגשת, היא התלהבה ושמחה כל כך. היא הייתה שם יחד עם בעלה, ואני ובעלי הצענו לקחת אותם טרמפ ולהסיע אותם לאן שהם צריכים להגיע. כך היה הסענו אותם למקום שביקשו ונפרדנו באמירה הרגילה של "תבואו לבקר".

יום אחד, היא הפתיעה אותי והיגיעה עם בעלה לביקור אצלי בכרמיאל. קיבלנו אותם בשמחה, היה כיף, היה נחמד לארח אותם. היא הזמינה אותי לבוא ולבקר אותה אליה, כמובן שנסעתי אליה. כך התחיל הקשר להתחדש שוב מחדש. בני הבכור היגיע לגיל מצוות, לקראת הבר מצווה, בעלה הציע ללמד אותו קצת את הדרשה ואת כל מה שצריך לקראת הטקס. כמובן שהזמנתי אותם לאירוע, לחגיגת בבר מצווה והם לא הגיעו. התפלאתי מאוד, כי הקשר ביננו חודש והיינו מאוד קשורות. לא הבנתי מה קורה? התברר, לאחר מכן, שהם מכרו את הבית והחליטו לעבור לגור בכרמיאל, קרוב אלי. הם עשו זאת בהפתעה, לא הייתי שותפה להחלטה זו. היא עברה לגור לידי ואני עזרתי לה ותמכתי בה, הרי לא היו לה ילדים.

במשך הזמן, התחילו להתגלות בעיות נפשיות, עליזה לא הייתה בריאה בנפשה. בכל אותן שנים תמכתי לעזרתי לה, ממש טיפלתי בה. היא אושפזה מספר פעמים. היא קיבלה תרופה חדשה –  זריקה פעם בחודש. התרופה החדשה עזרה מעט והצליחה לייצב אותה. אני טיפלתי בה במסירות. היא הייתה מאוד קשורה אלי. כעבור מספר שנים בעלה נפטר והיא נשארה לבד – בודדה. אני הייתי האדם היחיד שתמך בה, בישלתי לה, הכנתי לה כל מה שהייתה צריכה.

כשמצבה הלך והחמיר, לא נותרה ברירה  והעברתי אותה לבית אבות, בבית אבות בכרמיאל.

היום היא חיה יפה מאוד, היא גרה בבית האבות כבר מעל עשר שנים. היא מקבלת את הטיפול שלה כל חודש, יש לה שם הכל, דואגים לה שם לכל צריכה. מאז שהיא עברה למקום זה, היא ממש פורחת, היא בת 88 ונראית נפלא.

 בת הדודה עליזה – בת טיפוחי, היום בגיל 88

אני עדיין צמודה אליה, כי אני היחידה שמטפלת בה. באה לבקר אותה, קונה לה דברים ומביאה לה. בכל דבר שקורה לה שם הם מתקשרים אלי ומעדכנים אותי.  בכל שנה, אני חוגגת לה יום הולדת בכבוד, אני אופה ומכינה עוגות וכיבוד ומביאה לבית האבות. אני משתדלת לתת לה ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות.

עכשיו בתקופת מגפת הקורונה, אסור היה לנו לבקר שם, אז אני בקשר טלפוני איתה. היא מחכה כל יום לטלפון ממני וכך נשמר הקשר.

בשנים האחרונות, גם אני עברתי תקופה לא פשוטה: תקופה של הגירושים, במקביל גם התמודדתי עם מחלת  הסרטן במעי הגס. עברתי ניתוח וטיפולי כימותרפיה והייתי מאוד חלשה. זאת הייתה תקופה קשה, אבל התמודדתי עם זה. בתקופה בה הרגשתי לא כל כך טוב, הילדים שלי המשיכו לבקר את בת הדודה עליזה, בבית האבות. נסעו לבקר ומביאים לה את מה שהיא צריכה. גם בעלי בזמנו, היה הולך אליה לבקר ולעזור אם למשל היה צריך לקחת אותה לאיזו בדיקה. הקשר הצמוד שלי עם עליזה נמשך כבר 33 שנים.

עליזה אשה מיוחדת, בכל פעם היא הייתה מפתיעה אותי כל פעם ברעיונות שלא הייתי חושבת עליהם. בעלה של עליזה בעבר אמר לי: "היא אוהבת אותך והיא קשורה אלייך רק בגלל דבר אחד, על הכל את אומרת לה 'אמן!". זה נכון, היא מספרת כל מיני סיפורים, ואני תמיד נותנת לה הרגשה טובה, זה בכלל לא משנה אם הסיפורים אמיתיים או בדייה שהיא המציאה. אני שמחה על הקשר איתה ומאחלת לה בריאות טובה ושתמשיך ותאריך ימים, בבריאות טובה.

הזוית האישית

לאה דיין: קשה לכולנו בתקופת הקורונה, כל היום לבד בבית, קשה שאת לא יכולה לצאת ואין לאן לצאת. לפעמים, אני הולכת לבקר את הילדים, אני לא יוצאת הרבה גם בגלל ה"סגר" וגם כי אנו פוחדים להדבק בקורונה, כולנו מקווים שזה יסתיים במהרה ונשוב לשיגרה.

שירי סולן: לדעתי, תוכנית הקשר הרב דורי מהווה דרך מעולה ויוצאת דופן לחיבור בין הדור הצעיר לדור היותר מבוגר. תוך שיתוף זיכרונות מרגש למבוגר והקשבה לסיפור חיים מעניין לנער, נוצרות למידה של כל אחד על הדור האחר וחברות. התוכנית תרמה לי מאוד בכך שדרכה הכרתי את לאה וזכיתי להקשיב לה מספרת על חייה המרתקים, על הטוב ועל הרע. מסיפוריה למדתי המון על איך דברים היו פעם דרך זיכרונות ילדותה האישיים שהפכו את ההשתתפות בתוכנית לחוויה שלא אשכח.

מילון

כרמיאל
כַּרְמִיאֵל היא עיר במחוז הצפון שבישראל. שוכנת סמוך לכביש 85 - כביש עכו-צפת, בבקעת בית כרם (בקעת שגור), אשר מבחינה טופוגרפית מהווה את הגבול בין הגליל העליון לגליל התחתון. העיר ברובה "מטפסת" מעט גבוה יותר על גבעות ועל הר כרמי ברכס הרי שגור, המקביל לבקעה מדרום. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני לא מתווכחת איתה, לא מנסה לשנות אותה, מקבלת אותה כמות שהיא באהבה. “