מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העבר של יעל דקל בן אורי

נכדי איליי ואני יעל דקל מכינים את העבודה
תמונות ברנשטייו, וסבוצקי, בן אורי ודקל
העבר של יעל דקל בן אורי: ילדות מיוחדת במינה עם מקימי הישוב

שמי יעל דקל בן אורי, נולדתי בקרית שמואל ליד חיפה בתאריך י"ב באייר התשי"א, 18.5.51, בת רביעית מבין חמישה ילדים למשפחת בן-אורי.

גדלתי בשכונה דתית (מזרחי) בבית ייחודי ואחר כך נפרט על הדורות הקודמים. שני אחיי הגדולים נולדו בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן, קיבוץ אותו הקימו בשנות השלושים. אחותי המבוגרת ממני, אני ואחותי הצעירה נולדנו בקריה. בשנות החמישים קלטה המדינה את העולים החדשים ואנו התחנכנו בכיתות מעורבות ושילבנו את כולם בפעילויות השונות. העולים הביאו איתם ממאכלי ארצותיהם ולמדנו להכיר מאכלים מיוחדים מעדות המזרח וממזרח אירופה. בבית גדלנו על מאכלי הקיבוץ הפשוטים.

אהבתי ללכת לבתי העולים ולמעברה (שהייתה בקצה הרחוב אחרי השכונה שלנו), ללמוד ולהכיר את אורח החיים האחר. ילדי העולים קצת התביישו להגיע לבתינו המרווחים. בבית הספר היו שנים בהן למדנו בשתי משמרות, או בוקר או ערב, כי היו חסרות כיתות לימוד. הייתה לנו מסעדה בה, בניגוד למסעדות בבתי ספר השכנים, את האוכל בישלנו בעצמנו. מכל כיתה יצאו שני ילדים ממסגרת הלימודים הרגילה והתייצבו במטבח. התורנים צוידו בסינרים לבנים ובכובעים לבנים. בליווי המורה לבישול ועוזרת (שעיקר תפקידה היה שטיפת הסירים הגדולים), לאחר בדיקת ניקיון הידיים והציפורניים החלו במלאכת הבישול. מנה ראשונה, סלטים, מרקים, מנה עיקרית ומנה אחרונה. בימי חמישי היו גם עוגות. בסוף היום רשמנו את כל המתכונים אחרי שאכלנו את הארוחה, כפי שקיבלו הילדים במסעדה. כמה חפצנו, ילדי הבתים המסודרים כלכלית, לאכול במסעדה הטעימה – ולא נתנו לנו. לא חשוב כמה כסף היינו מוכנים לשלם. המסעדה יועדה לילדי המשפחות הנזקקות ולא לנו. אבל מה שכן זכינו לו, זה היה בראשית שנות החמישים: דאגו שכל הילדים יקבלו שוקו חם והביאו קומקומים ענקיים מלאים שוקו חם וחילקו לכל הילדים.

בבית הספר מעבר ללימודים העיוניים זכינו לשיעורים עם מורים מקצועיים. מורה למלאכה שלמדנו אצלה לרקום ולתפור במכונת תפירה. מורה למוזיקה שפגשתי השנה בפגישת מחזור, והתרגשה לספר לי שקיבלה מאבא חוברת עם תווים וקנונים שאבא הלחין והיא לימדה אותם בבתי הספר בהם עבדה. מורה לספורט ומורה לחקלאות, שזו הייתה אימא שלי. כל הילדים אהבו את שיעורי החקלאות, זה היה מקום להתפרק בו מהמסגרת הכיתתית. הכנו ערוגות, זרענו ועקבנו אחר הנביטה והגדילה, נהנינו לאכול את הירקות והיו ערוגות של פרחים שעם פריחתם מכרנו אותם והכסף הלך לקופת הכיתה. בכיתה ח' הייתה חווה חקלאית אליה נסענו לעבוד פעם בשבוע והיה כיף. הייתה אחות בבית הספר וגם מרפאת שיניים בהם קיבלנו טיפול חינם. בהפסקות לאחר צלצול הפעמון הגדול שיחקנו הקפות, קלאס, חבל, גומי, גולות בורות ובפקקים מור. מאוד כיבדנו את המורים וכשהם הגיעו לכיתה כולם קמו. לא קראו למורים בשמותיהם אלא "המורה". למדנו בבית ספר דתי ולפני תחילת הלימודים הייתה תפילת שחרית. היייתה חזנית = שליח ציבור. החזניות היו מהכיתות הבוגרות ונבחנו ע"י המנהל שלא תעשינה טעויות.

לפני חנוכה אני זוכרת את ימי החורף: אימא הייתה נפגשת עם אימהות אחרות והן היו הולכות לבתי המשפחות לאסוף בגדים מעילים ונעלים שאינם כבר בשימוש אבל במצב טוב, קיפלו ניקו וארזו אותם בחבילות לתת למשפחות נזקקות. נעשו הרבה מעשי חסד בקהילה. בכתה ד' התחלתי ללכת לסניף בני עקיבא, התנועה שהייתה בשכונה. זה היה שבט נבטים, כל שנה עולים לשבט אחר. מתחילים בנבטים אח"כ ניצנים, מעלות, מעפילים, הרוא"ה ואח"כ נבחר שם לשבט אותו קבוצת גיל זו תישא לכל החיים. עוד היום אנו בני שבט "להגשמה". אפילו שריקה מיוחדת יש לחברי השבט. היינו נפגשים לפעולה פעם או פעמיים באמצע השבוע, בימי שישי הלכנו לתפילה בסניף ובשבת אחה"צ היה מפקד של כל הסניף, כל שבט היה הולך לפעולה עם המדריך שלו . לבנות הייתה מדריכה ולבנים מדריך. הייתה תלבושת של כחול ולבן ועניבה כחולה וסמל של חבריא א' ושל חבריא ב'. שילמנו מיסים כל חודש, היו טיולים, מסעות ומחנות קיץ. הבנות היו סורגות לבנים כיפות. רוב הבנות בשבט לא התגייסו והצהירו שהן דתיות. אני ועוד כמה בודדות התגייסנו. בתחילה הייתי מתוכננת ללכת לנח"ל וברגע האחרון שיניתי לצאת לצבא. בצה"ל שירתי  23 שנים.

הרקע המשפחתי מצד אימא

אמי יהודית בן-אורי לבית ברנשטיין נולדה ברוטרדם בשנת 1922 לאבא שהיה סוחר גדול של קפה. בית המסחר עבר אליו מאבי אשתו (הסבא של אימא), אשר בית המסחר שלו לקפה היה הגדול בכל אירופה. סבא פריץ ברנשטיין נולד בשנת 1890 במייניגן שבגרמניה. לאחר שסיים תיכון עבר עם הוריו לאייזנך והחל לעבוד בבית מסחר לתבואה. הוא היה מאוד חזק פיזית וסחב המון שקי תבואה. משם עבר והתקדם בבית מסחר לתבואה ברוטרדם שבהולנד. במקביל הוא התמחה בענייני בנקאות, ביצוא ויבוא. הוא חזר לגרמניה לשירות צבאי. על אף שסיים קורס קצינים בהצטיינות בהצלחה, הוא לא קיבל את דרגת הקצונה בשל היותו יהודי. זה חולל שינוי ומפנה בחייו, הוא החליט שאינו מוכן למות בצבא למען עם שרואה את היהודים כיסוד זר ולא ניתנות להם זכויות, והוא ויתר על האזרחות הגרמנית. הוא עבר להולנד והצטרף להסתדרות הציונית באמסטרדם. הוא התקרב לראשי התנועה ולמנהיג נחמיה דה לימה. הוא כתב מאמרים וספרים והחשוב בעיני הוא הספר "האנטישמיות כתופעה חברתית" שנדפס בברלין בשנת 1926. כציר בקונגרס הציוני בשנת 1929 הצטרף לסיעת הציונים הכלליים ובשנת 1936 עלה לישראל והיה עורך של עיתון "הבוקר". שניים מילדיו, דוד ורחל, הגיעו לארץ כבר בשנת 1935 והיו ממקימי קיבוץ שדה נחמיה. סבא היה יו"ר הסתדרות הציונים הכלליים ובקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל הוא נבחר כחבר ההנהלה והוטל עליו לנהל את המחלקה למסחר ותעשייה. עם הכרזת המדינה (סבא חתום על מגילת העצמאות) הוא נבחר למנהלת העם ואחר כך לחבר הממשלה הזמנית. תפקידו אספקה ובייחוד אספקת דלק כשהבריטים עזבו את הארץ. מהכרזת העצמאות ועד ההפוגה הראשונה במלחמת הקוממיות התנהלו ענייני המדינה על ידי ועדה בת ארבעה אנשים בראשותו של דוד בן גוריון. פרץ ברנשטיין היה אחד מהארבעה.

סבא פריץ ברנשטיין היה נשיא הציונים הכלליים. הוא היה שר המסחר והתעשייה הראשון במדינת ישראל. הוא היה שקט ונעים הליכות. כשסבא הגיע לארץ לאחר שמכר את כל עסקיו ואת הרכוש הביא להשקיע בישראל ב 1936הוא לא ידע עברית הוא התיישב בירושלים (גרו ברחביה) והחל ללמוד עברית. כעבור שנה הוזמן לעיתון "הבוקר" והחל לפרסם מאמרים אידאולוגיים. הוא התקרב והחל להופיע באסיפות המפלגה וללמד את החברים את תורת הליברליזם והציונות. די מהר התמנה לעורך העיתון. הוא היה מנהיג בקנה מידה לאומי והוגה דעות. היה מאוד מוערך ע"י מנהיגי  וראשי היישוב. היה ידוע כשפרץ ברנשטיין נואם לא חסרו חברים בכנסת, כולם באו לשמוע את נאומיו. סבא נשא לאישה את חיה לבית מיכלסון עוד ברוטרדם שבהולנד. נולדו להם להם ארבעה ילדים. הראשון נפטר בהיותו קטן, אחריו דוד, רחל ויהודית אמי. כפי שציינתי, דוד ורחל עלו לארץ בשנת 1935 ושנה אח"כ פריץ וחיה עם בתם יהודית עלו לישראל לירושלים. מאוחר יותר, כשהכנסת ישבה בתל אביב, עברה המשפחה לתל אביב. בשנת 1938 נולד בן הזקונים משה, החי היום בתל אביב .סבתא הייתה אישה משכילה וחכמה, האישה הראשונה שהחלה ללמוד משפטים בהולנד (לא המשיכה בשל גידול ילדים ועלייה ארצה). יחד עם זאת הייתה מאוד צנועה ואשת חסדים. אני זוכרת אותה יושבת בגינתנו ומדפיסה ספרים בכתב ברייל לעיוורים. היא לא הסכימה לקבל את השירותים המועדפים של אשת שר ולא השתמשה לצרכים פרטיים ברכב של סבא. היא צעדה ברגל למד"א לעבודתה בהתנדבות. בעלייתם ארצה אימא הייתה בת 13. אימא התחנכה בירושלים בבית צעירות מזרחי והייתה מתלמידותיה של נחמה לייבוביץ. שם הייתה ההכנה לקראת ההתיישבות. כקבוצה הם היו בחדרה ואח"כ הקימו את קבוצת שדה אליהו בעמק בית שאן. ה"רפתנית" של המשק. שם אימא הכירה את אבא שהגיע לקיבוץ במהלך שהייתו במקום כשתכנן את היישוב וניצח על המקהלה. הם נישאו, אבא היה בתקן בעל של חברת קיבוץ. שם נולדו אחותי נעמי בשנת 1942 ואחי יאיר בשנת 1945. עוד בהיות אחי תינוק עברו הוריי להקים את שכונת קרית שמואל, שכונה דתית ליד חיפה. בשכונה נולדה עפרה בשנת 1947, אני נולדתי בשנת 1951 ואח"כ נולדה אחותי תמר בשנת 1952. בשכונה כשגרנו נחשבנו למשפחה מרובת ילדים. היו רק עוד שתי משפחות עם חמישה ילדים. גודל המשפחות השתנה עם עליית יהודי המזרח בשנים אחר כך.

הצד של אבא: 

אבא מאיר בן אורי נולד בריגה שבלטביה בשנת 1908. אביו סוחר גדול בעצים והאימא אמנית ציירת בעלת שם, בת של צורף אמן, שנבחרה להיות נשיאת האמנים בלטביה. כילד נשלח לגן ילדים המונטסורי הראשון ואח"כ התחנך במלחמת העולם הראשונה בגרמניה, בדנמרק ובריגה. לגימנסיה שלחו אותו ללמוד בברלין. בהמשך למד אדריכלות בטכניון של ברלין בתואר דיפלומה של אדריכל בונה ערים. במקביל למד באקדמיה למוזיקה ורכש תואר כמנצח על מקהלות. עוד במקביל סיים תואר באקדמיה לאמנות בציור ופיסול. תוך כדי לימודים הוא הוא צייר סרטים הורזנטלים, הפיק וביים הצגות והיה ראש תנועת "קדימה" בברלין. איש רב פעלים. שמו מבית הוריו ווסבוצקי. בשל הזיקה לאמן מלאכת מחשבת בונה המשכן בצלאל בן אורי, החליט לשנות את שמו ל"בן אורי". בשנת 1932 נסע לביקור במזרח התיכון וביקר בכל האתרים הקדושים בירושלים ובחברון, הוא כמובן הגיע דרך נמל יפו. הוא ביקר בחיפה, בלבנון, בדמשק ובירדן והכל מתועד בספר עם הרשמים המילוליים והציורים של האתרים. לאחר הביקור חזר לברלין להמשך הלימודים, הוא סיים את התארים כפי שפורט קודם ועלה לישראל בשנת 1934. את מגוריו קבע בהדר ברחוב אחד העם בחיפה והחל לעסוק במקצועו – אדריכלות. הוא זכה בהרבה מכרזים. הוא תכנן את כפר הנוער הדתי, והרבה קיבוצים ויישובים דתיים. הוא תכנן את אם ישיבות בני עקיבא – כפר הרוא"ה, בה יש את ציוריו המפורסמים בכיפה שקיימים עד היום. את כרם ביבנה. כל האתרים המקודשים בגליל שאנו רואים – את אבני הציון הוא עשה. עם הגעתו לחיפה התחבר לצייר הנודע פרופסור הרמן שטרוק (שצייר את הרצל, פרויד ואיינשטיין שביקשו שיצייר אותם). הוא נהיה תלמידו ולמד אצלו את אמנות התחריט. עם הזמן הפך לתלמידו ובן ביתו של שטרוק שראה בו כתלמידו ממשיך דרכו. גם אימא מצאה את דרכה ללמוד ציור אצל שטרוק. הזוג נישא בבית שטרוק בשנת 1941. תוך כדי עיסוק בפרנסה, באדריכלות וניצוח על מקהלות, אבא גם הלחין שירים בעיקר לפסוקים מהתנ"ך.

הבית בו גדלתי

הבית בו גדלתי היה בשכונה של בתים פרטיים. העיצוב של הבית בפנים ובחוץ היה שונה מהסביבה. נתחיל בגינה. במישור החוף הכל חולי ושטוח, וכדי לעשותו מעניין הביא אבא משאיות עם אבנים ובנה שבילים מיוחדים וערוגות מיוחדות. במרכז הגינה היה "בור הזהב" בו ישבנו לשחק ולבנות ארמונות. מסביב היו גינות פרחים ואחריהם עצים שנתברכה בהם ארץ ישראל. ראשית משבעת המינים ואח"כ הדרים ועוד מסוגים שונים. הבית מבפנים כולו מצויר. כל הקירות היו מצוירים בסיפורי המקרא. החינוך חריג ומיוחד מעבר למה שהתחנכנו בבית הספר. בבית קיבלנו העשרה באמנות, בציור, במוזיקה ולימוד שירה במקהלה. לימוד רקמה מיוחדת ולימוד קריאה בתורה בטעמי המקרא. לימוד של הצמחייה מסביב על כל השמות הלטיניים ולימוד הגדרת צמחים. עם צמיחת הבניה ביישוב לקליטת העלייה האינטנסיבית, היינו בשבתות מטיילים ברגל לאתרי הבנייה, נכנסים לבתים ולומדים על האדריכלות ותכנון הבתים. בחול המועד בחגים היינו יוצאים לטיולים ברגל או באופניים. מדי פסח לפני בניית "רפאל", היינו צועדים כילדים קטנים מהקריה לעכו וחזרה מצוידים ב"קרמזלך" ואוכל תוצרת בית, כי לא אוכלים בפסח בחוץ. בימי החורף רכבנו לכפר חסידים לראות את הקישון ולקטוף נרקיסים שלא היו מוגנים. עוד מסע אופניים לרכב לגבעת הכלניות, לא להאמין כמה כלניות היו וניתן היה לקטוף (כל זמן שהיו קוטפים עם מספריים היה בסדר, עד שהגיעו המשחיתים שעקרו את הפקעות). אנו באנו הביתה עם הכלניות, מיינו אותם לפי גדלים ולכבוד שבת הלכנו לכל השכנים הקשישים שאין ביכולתם להגיע לגבעת הכלניות, והבאנו להם זרי כלניות לשבת.

אם מדובר על דברים ייחודיים אז הרדמת הילדים לשנת לילה עם אימא שיושבת ליד המיטה ושרה את 'קריאת שמע' בלחנים של אבא. אלו מנגינות ונוסח שגם ילדינו גדלו עליהם והיום הנכדים מבקשים להירדם עם התפילה בניגונים המיוחדים. כך גם מנגינה מיוחדת להדלקת נרות שבת וברכת הילדים שנעשתה לילדינו וממשיכה לנכדינו, גם חלק מקרובי משפחה אחרים מאמצים מנהגים אלו. בסעודות שישי ושבת אף אחד לא יוצא לפעילויות חברתיות עד שמסיימים עם ברכת המזון. לפני כן במהלך הארוחה, זמירות שבת וניגונים בלחנים של אבא או בעיבודים של מוצארט, היידן, שוברט ועוד, שאבא עיבד לשירי שבת, הכול בקנונים עם הניצוח של אבא. החגים היו ייחודיים. בימים הנוראים בראש השנה ויום כיפור אבא לבוש ב"קיטל" לבן ובכיפה לבנה. לכל חג יש את הצבע המיוחד: בפסח בכחול זה אומר שלאבא כיפה בכחול, צבע המפית למצות בכחול ולבוש הנשים בכחול. בשבועות לובש הכל ירוק כפי שהר סיני היה ירוק, אז הכיפה ירוקה ולבוש הנשים ירוק והמפית לחלות בירוק – ככה בל חג וחג הייחוד שלו. כמו שהבית היה ייחודי כך האירועים המשפחתיים. לכל ילדי המשפחה (למעט אחות שנישאה אחרי מות ההורים), החופות נערכו במערת אליהו הנביא. תפאורה מיוחדת שהוכנה על ידי אבא ונוסח עם לחן משפחתי לשבע הברכות של חתן וכלה.

במהלך השירות הצבאי במלחמת יום כיפור הכרתי את סבא אליהו –חרות דקל. שנה וחצי לאחר ההיכרות נישאנו. נישואי מערב ומזרח. לא כמו הגיסים המרוקאים אלא מהמזרח הרחוק .אליהו הוא הילד הקוצ'יני הראשון שנולד בארץ. בן העדה שחיה אלפי שנים בקרלה בצפון מערב הודו. עדה עם שורשים מפוארים ותיעוד בבתי תפילה עתיקים, שראשיתם עם הגעתם לחבל ארץ זה בשליחות שלמה המלך להביא בשמים ותבלינים לקטורת שבבית המקדש.

משפחת דקל החליטה לבנות את ביתם בראש פינה. אליהו כלכלן במקצועו ואני אשת צבא הקבע מגדלים את אילה-פנינה, יהונתן-יעקב, דקלה-יהודית, ואור-שיר בהרחבה ג'. אילה נישאה לאיל ולהם שלושה ילדים:  ליה-פנינה, איליי-יצחק, ליה-יעל. יהונתן נישא לעדי ולהם שלושה ילדים: איתי –אליהו, יעל, מיכאלה. דקלה נישאה לאחיה ולהם ששה ילדים: דבש, רון, באריה, תמר-הודיה, מוריה ומשה. אליהו ואני מייסדי ומקימי אגודת יוגבי ראש פינה הרחבה ג'. אליהו תפקד כחבר המועצה המקומית כנבחר ציבור ודירקטור בחברות שונות. אני מאז שחרורי מצה"ל יצאתי לפנסיה ולחופשת לידה עם אור-שיר, עובדת במשרה מלאה בהתנדבות. נבחרת באגודת גמלאי צה"ל, יו"ר סניף גליל עליון מאז השחרור, חברת הנהלת המחוז בבחירות ושלוש קדנציות כחברת הנהלה ארצית של הארגון "צוות". במקביל חברת הנהגה בית ספרית, אח"כ חברת הנהלת המתנ"ס, חברת מועצה מקומית שלוש קדנציות.

ביתנו הוא בית בו מתקיים קיבוץ גלויות הלכה למעשה תוך שילוב מנהגים של שתי עדות שונות לגמרי ומרוחקות זו מזו, והילדים והנכדים סופגים משני הצדדים.

הזוית האישית

הנכד איליי: היה לי כיף מאוד להיפגש עם סבתא בבית הספר.

סבתא יעל דקל: שמחתי שהתאפשר לי לשבת עם איליי ולספר לו בנחת את תולדות משפחתי.

מילון

מנצח
ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי, אם באמצעות מחוות ברורות, בשרביט ניצוח (אנ') או בלעדיו, ואם בשפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. תזמורות סימפוניות ותזמורות קאמריות, מקהלות ותזמורות צבאיות משתמשות על פי רוב במנצחים. (ויקיפדיה)

פרץ ברנשטיין
פּרץ ברנשטיין (12 ביוני 1890 – 21 במרץ 1971) היה ממנהיגי הציונות הכללית, מחותמי מגילת העצמאות, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת מטעם המפלגה הליברלית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא כתב מאמרים וספרים והחשוב בעיני הוא הספר "האנטישמיות כתופעה חברתית" שנדפס ב- 1929 בברלין“