מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסתובבתי אחורה וראיתי את אבא שלי שלא הכרתי

תמונה משותפת
אני בצעירותי
למחרת הגיע איש נאה וגדול ואמר לי אני אבא שלך והילדים אמרו לי אנט הנה אבא שלך...

יצאנו בשעה 12 בלילה ממקנס (עיר במרוקו) לתחנת הרכבת עם מעט מאוד חפצים. היינו אבא אימא ושישה ילדים. הסיעו אותנו לאלג'יר ושם שמו אותנו בבניין גדול מאוד ומלא אנשים עם ילדים מכול מיני ארצות.

ובכול חדר היו למעלה ממאה נפשות, והכול היה קשה בשירותים, באוכל.ושמו אותנו לישון על הרצפה, והאוכל שם היה במנות. ולא כולם  אכלו, לא כולם ישנו, היה לכולם קשה מאוד.והיו שם הרבה מריבות, צעקות, אנשים שם היו עצבניים עד שהתחילו להעלות משפחות לעליה לצרפת באניות קטנות ומלאות אנשים.

בצרפת שמו אותנו במחנה, כמו מחנה צבאי גדול שהיה מחולק לשניים: אחד נקרא מחנה דוד ולשני  קראו מחנה דרנס. אני ומשפחתי היינו במחנה דוד.החיים במחנה דוד היו קשים, היה קשה מאוד בכל התחומיםהיו אולמות מאוד גדולים, לא היו קירות.

והיינו שם בערך כשנה, האוכלוסייה  שם הייתה מרובה, הצפיפות רבה, היה קשה לקלוט את כל העולים.בגלל הצפיפות, פחדו ממחלות שיתפשטו במחנה לכן, התחילו להפריד את הילדים. את שני אחי העבירו לנורבגיה ואותי לפריז.

יצאתי מהמחנה עם קבוצה של כ-400 ילדים, ועליה זאת נקראת עליית הנוער. והיה לנו הילדים יותר טוב. הייתה לנו שם, אם בית והיא הייתה בעצמה ניצולת שואה, היא הייתה מאוד בודדה בגלל שהרגו לה את ששת ילדיה וגם הרגו את בעלה. אשה טובה זו, אם הבית, רצתה לאמץ אותי ולקחה אותי לחדרה ושם היתה לי מיטה של תינוק, מקלחת חמה, בגדים, צעצועים.

אימי בארץ, לחמה כדי להחזיר אותי אליה. אימא שלי הייתה נוסעת כמעט כל יום לחיפה למשרדי הסוכנות היהודית,  בבקשה וניסיונות  לקבל את הבת שלה, אותי בחזרה. כול פעם היו מבטיחים לה  הבטחות, שבעליית הנוער הבאה הילדה תגיע. בכל פעם אימי הייתה מגיעה לנמל חיפה ומחכה לי.כך חזר הסיפור שוב ושוב, היא הייתה הולכת למשרדי הסוכנות וצועקת ובוכה ושוב מבטיחים לה שאני אגיע  בעליית הנוער הבאה. שלוש שנים  נמשך סיפור זה.

ורק אחרי שלוש שנים הגעתי לארץ. לקחו אותי יחד עם כל הילדים שבאו באותה עליה לקיבוץ בחיפה. ישנתי שם לילה אחד ולמחרת הגיע איש נאה וגדול ואמר לי אני אבא שלך והילדים קראו לי ואמרו לי אנט, הנה אבא שלך. והסתובבתי אחורה וראיתי את אבא שלי שלא הכרתי. הוא התחיל לדבר ולהזכיר לי ולספר לי על אחי ועל אימא שלי, אבל לא הבנתי הרבה ממה שהוא סיפר וגם לא זכרתי הרבה.

הוא לקח אותי משם הביתה למחנה ישראל, זאת הייתה מעברה, בדרך לשדה התעופה בן גוריון. הגעתי לשם והאחים שלי עמדו בפתח, "מסודרים לפי גובה". ולא הכרתי אף אחד. הם נישקו אותי וחיבקו אותי, הם דיברו בעברית ואני לא הבנתי, ידעתי לדבר רק בצרפתית. אחותי הגדולה ידעה צרפתית והיא תרגמה  ועזרה לתקשר עם אחיי והוריי.  זה היה איחוד עם משפחתי. היו כמה ימי הסתגלות ואמי רשמה אותי לכתה א' בבית הספר. כך התחיל הפרק החדש שלי בארץ ישראל.

מילון

מקנס
מקנס או מכּנס (ערבית ?????; צרפתית Mekn?s) היא עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-120 ק"מ מזרחית מהבירה רבאט, במרוקו.

ציטוטים

”הסתובבתי אחורה וראיתי את אבא שלי שלא הכרתי“