מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסכו"ם שהציל את המשפחה בשואה

משתתפי תכנית בבית התפוצות
קראקוב
סיפורה של זיוה פרנקל

סבתא שלי נולדה בפולין בעירה קטנה ליד קרקוב בשם סקלבמיירש.

בת שנייה לאבא יהושע, אימא רבקה, אחות בכורה בשם חנה וסבתא שלי היא סבתא זיווה. סבתא שלי הגיעה לארץ לקראת פסח בשנת 1949 לאחר מלחמת העולם השנייה. הם היו בבית עולים שער עליה בחיפה באוהלים. הזמנים הראשונים בארץ היו קשים בדיוק הגיעו שנות הצנע.

לאבא של סבתא שלי לא הייתה עבודה והם מאוד רצו לגור בבית ולא באוהל. הם מצאו חדר בבניין ישן בנין ערבי ללא מטבח ועם שירותים משותפים עם עוד 4 משפחות. אני מבין שזה היה שונה מאוד מהחיים שלי היום.

בגלל תנאי המגורים של סבתא, מה שהכי זכור לה מאותם חודשים ראשונים בארץ (לקראת פסח) זה הניקיון היסודי לקראת החג. היות והלכלוך והבלגן סביב הדיור היה רב אימא של סבתא הייתה מתחילה בהכנות לחג לפחות חודש לפני: מנקים ומבריקים כל כלי וכל רהיט (רהיט היה מזוודה עם בד מכוסה כמפה).

היו משתדלים מאוד לשמור על מה שכבר נוקה, וזה היה קשה לסבתא כילדה. סבתא שלי הייתה מאוד שובבה כילדה (גם היום). לכן, מה שזכור לסבתא מחג הפסח זה הבלגן הגדול, הכלים המיוחדים של החג, המאכלים המסורתיים, ההקפדה על אכילת המצות, ליל הסדר שההורים שלה עשו קריאת ההגדה של פסח ושאבא של סבתא לא ויתר וסבתא הייתה חסרת סבלנות (כמוני היום). שולחן החג היה לתפארת הכלים המאכלים האווירה המשפחתית הרגשת החופש הביחד, וחוסר הפחד לראשונה אחריי שנים.

החיים במחבוא

סבתא שלי עברה חלק גדול מהמלחמה במחבוא אצל פולנים בכפר.

הסיפור כאן הוא אחד מרבים. יום אחד המשפחה ששמרה על סבתא ועל משפחתה הודיע להם שמגיע אליהם איש גסטפו לחפש יהודים. סבתא שלי הייתה ילדה בת 4, ההורים כמובן מאוד נבהלו ולא יכלו לעשות כלום.

בוקר אחד שמעו בכפר שאיש הגסטפו מסתובב כבר בבתים. תוך זמן קצר הוא הגיע לבית שבו הייתה המשפחה של סבתא והתחיל לחפש בכל הבית.

אבא של סבתא שלי אמר לה לא להשמיע קול וחלילה לבכות. איש הגסטפו הגיע למקום המחבוא של סבתא (זה היה מקום שמירת המספוא עבור הפרות) הסתכל ישר כלפיי מעלה אבא של סבתא ראה את המגפיים של איש הגסטפו. אילו איש הגסטפו היה מוריד את מבטו כלפיי מטה הוא היה רואה את החור בו הם היו נכנסים למחבוא.

סבתא שלי מרוב פחד ולחץ שאמרו לה לא להשמיע קול כמעט התחילה לבכות, ואבא שלה שם לה כרית על הראש כדי להשתיק את הבכי. למזלה של סבתא שלי, איש הגסטפו גם לא הסתכל למטה וגם הלך ויצא מהבית. אילו נשאר עוד כמה רגעים סבתא שלי הייתה נחנקת ללא אוויר. כשאבא שלה הוריד את הכרית מהראש של סבתא כבר הייתה כחולה ובלי אויר.

הויכוח על הסכו"ם

כשההורים של סבתא שלי ברחו מהבית מפני הגרמנים, הם לא הספיקו לקחת איתם שום דבר. אבא שלה לקח רק את הטלית והתפילין ואימא שלה לקחה כף ומזלג מתוך סכו"ם הכסף המשפחתי שהיא קיבלה מאימא שלה עבור כל אחד.

כשהם הגיעו אחרי הרבה נדודים למקום מחבוא, הסכו"ם הזה שימש להם לאכול כבני אדם את מעט האוכל שניתן להם.

לאורך הזמן שהם שהו במחבוא אצל המשפחה שהחביאה אותם בכפר, המשפחה של סבתא שילמה לכפריים את מעט הכסף שהיה להם. לאחר שנגמר הכסף הם רצו את סכו"ם הכסף אחרת הם יגרשו אותם מהמחבוא. אימא של סבתא לא הסכימה בשום אופן לתת את הסכו"ם שהיה כבר כולו דקיק מרוב שימוש של שנים כי זה היה הפריט היחיד שנשאר לה מהמשפחה וההורים שלה.

התעורר ויכוח בין ההורים של סבתא האם כדאי בגלל כף ומזלג לסכן את חיי המשפחה ולהיות מגורשים. אמא של סבתא לא ויתרה ואמרה "אני לא מוסרת את הדבר האחרון שנשאר לי כזיכרון ויהיה מה שיהיה", ואכן הסכו"ם נשאר והמשפחה ניצלה.

הסכו"ם נמצא היום אצל סבתי למשמרת והיא מתכוונת למסור אותו ליד ושם למשמרת עולם עם פרטי הסיפור.

קישור למפגשי תכנית הקשר הרב דורי באתר בית הספר הבונים

מילון

גסטפו
אחד הגופים המרכזיים לאכיפת הטוטליטריות הנאצית - בהתחלה בפרוסיה בלבד, משם לכלל גרמניה, ולבסוף לכלל השטחים הכבושים

ציטוטים

”אבא של סבתא שלי אמר לה לא להשמיע קול וחלילה לבכות“