מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של תלמיק

תלמה ונכדתי גיגי
אני בפרדס ברמת השרון
על עץ אקליפטוס שנדרשו 5 ילדים כדי להקיפו, וזכרונות נוספים

שמי תלמה, שמי ניתן לי על ידי אבי וסבי. אבי אמר: "ילדה בכורה היא התלם הראשון במשפחה", וסבי אמר: "תמוגר לעד ממשלת הזדון ותיכון לעד ממשלת היהודים" – אלה ראשי תיבות. בני משפחתי קוראים לי תלמיק כי כך קראה לי אמי. שם משפחתי יובל, בחרנו את השם בעלי ואני: עברתנו אותו משם משפחת בעלי – טייכמן, שפירושו יובל. היום כאדם בוגר אני מצטערת לפעמים ששינינו את שם המשפחה כיון שמרבית בני משפחת בעלי נספו בשואה.

אספר את הסיפור שלי כפי שאני זוכרת אותו מילדותי: נולדתי בבית חולים בלינסון בפתח תקווה בלידה לא קלה, ביום כיפור כשאמי צמה. גדלתי בעיר רמת גן,ילדה קטנה ורזה שלא צמחו לה שערות ואימא שלה הלכה לשאול בעצת הרופאים שהרגיעו אותה. ילדותי המוקדמת עברה כשראשי עטוף במטפחות, ואני האמנתי שמשהו לא בסדר בי. בני דודי כינו אותי "אבטיח הקריח", עד שיום אחד בלב כואב טיפסתי על העץ הכי גבוה בחצר סבתי, ורק בערב כשדודי חזר מבית החרושת הוא טיפס והוריד אותי משם. לילה אחד סוער של רעמים וברקים, הרגשתי לפתע עקצוצים בראשי ובבוקר לאור השמש שיצאה מהעננים גיליתי המון תלתלים קטנים בראשי ומאז הייתי מאושרת, כזאת הייתה החוויה שלי.

אני כתינוקת

גדלנו בשני בתים של סבים וסבות שעלו לארץ בראשית שנות העשרים, משפחת ארצי לרמת גן ומשפחת סיני לרמת השרון. משפחת ארצי של אבי הייתה המחלבה הראשונה בארץ שנקנתה אחר כך על ידי "טרה". משפחת אמי הייתה בין שמונה משפחות המייסדים של רמת השרון. סבי חיים צבי סיני היה יושב ראש המועצה והתפרנס מחקלאות, מהפרדס וממשק חי. בילינו רבות בחלקות התות של סבא שהיום בנוי עליהם הבית של בני גיא ומשפחתו.

אני אוהבת לחגוג ימי הולדת של נכדיי האהובים, אבל במשפחתי כמעט לא חגגו ימי הולדת. הסיבה נודעה לי מאוחר יותר – בבית אמי לא חגגו אף פעם יום הולדת כי כשסבא חיים צבי וסבתא בלומה נישאו, איש לא ידע את הסוד – שסבתא מבוגרת מסבא כמעט בתשע שנים ולכן גם לא חגגו כמעט ימי הולדת, ורק כשסבתא נפטרה נאלץ סבא לגלות את הסוד.

כפי שכבר ציינתי אני הבת הבכורה במשפחה ואחי דוד נולד שלוש וחצי שנים אחריי. אנחנו כבר הרבה שנים חברים הכי טובים, אבל כשהוא נולד לא כל כך שמחתי שיש לי מתחרה. עם השנים הקנאה התחלפה לאהבה וחברות יפה. אני זוכרת שבזמנו אבי התפנה בימי שישי מהגימנסיה שניהל ברמת גן והיה לוקח אותי ליפו, שם ביקרנו בחנויות עתיקות. אבי אהב ורכש ספרים עתיקים, היינו אוכלים קבב על האש ונהנים מהחיים.

מאורע מיוחד במינו שאני יכולה לעצום עיניים וממש לראות אותו, הוא הלילה שבו הכריזו על מדינת ישראל. אני זוכרת שהוריי העירו אותי ואת אחי, עטפו אותנו בשמיכות ויצאנו לרחוב. הרחוב היה מלא באנשים וילדים, חלקם לבושי פיג'מות. תוך דקות הושיטו האנשים ידיים אחד לשני והתחילו לרקוד ריקודים ישראליים כמו הורה ועוד. אני זוכרת עד היום את הפנים המאושרות של האנשים, עיניים נוצצות ופנים מלאי תקווה.

הבית שבו גדלתי היה בעיר רמת גן שאז הייתה עיר קטנה כמו מושבה. גרנו ברחוב הרצל מספר 12 בבית בן שתי קומות, שאז היה מהגבוהים בסביבה. היו לנו שלושה חדרים גדולים עם מסדרון ארוך שפנה למטבח. הבית היה בעיניי יפה מאוד וגדול מאוד. היה לי חדר עם חלון ענק, כך חשבתי. לחלון היה אדן ואני לפעמים הייתי סוגרת את הדלת ומטפסת על כיסא לאדן החלון ויושבת שם וחולמת. לא תאמינו, אבל אני האמנתי שאני יכולה לראות את הים הגדול של תל אביב.

החבר הכי טוב שלי היה עץ האקליפטוס שעמד מול הכניסה לבית וכבר אז היה מאוד זקן. אני רוצה להסביר משהו חשוב: לעץ שלי היה גזע ענק ורק אני עם חיים סגל, יוכבד, ברוריה ודודיק אחי, כשנתנו ידיים – יכולנו להקיף אותו (חמישה ילדים נדרשו על מנת להקיף את גזע העץ!). העץ הזה היה כמו הבית השני שלנו: היו לעץ מחילות שבתוכן הטמנו את האוצרות שלנו, כגון גרעינים של שסק שהיו גם צפצפות, בובות קטנות, 'פרסים' ועוד.

אני זוכרת כמו היום את מכונת התפירה זינגר , של סבתא שלי חיינה, מכונת התפירה שכנה בחדר הגדול של סבתא. הייתה לה פינה משלה, כולם נתנו כבוד למכונת התפירה בגלל העיצוב המיוחד שלה וריבוי המגירות והן בגלל הבגדים היפים שתפרו בעזרתם. יום אחד הראתה לי בת דודי את הטבעת היפה מזהב שסבתא נתנה לה ליום ההולדת שלה. היא הייתה מציקה לי ומרגיזה אותי. והנה סבתא קוראת לי ואומרת לי: "תלמינקה, תפתחי את המגירה הרביעית מלמעלה", ואני פותחת את המגירה ומוצאת בה קופסה כחולה שבתוכה הייתה טבעת זהב יפה, ואני בכיתי מהתרגשות ושאלתי סבתא – הרי היום הולדת שלי יהיה עוד עשרה חודשים –  והיא חייכה אלי בחיוך שהאיר את פניה ואמרה לי: "ילדתי, רציתי לתת לך מתנה היום". ומאז כאשר אני רואה לעיתים רחוקות מכונת תפירה זינגר אני מתרגשת מאוד.

בילדותי היו לנו אוספים: אספנו בולים, תמונות מסיפורי האגדות שקראנו, אלבומים של פרחים מיובשים ועוד. פריטים מהאוספים החלפנו בינינו בבית חרושת צדה שהיה ברמת גן. הייתה לנו שריקה מיוחדת של החבר'ה מהצופים. היינו אוספים מקלות במבוק מנחל הירקון ועשינו ממנו חלילים, גם בנינו מתקנים למחנה הצופים כמו ארונות קטנים וכו .שיחקנו על שפת הים במטקות ובטייארות (עפיפונים). את גרעיני האבטיח היינו מייבשים, והיו ילדים שיבשו פרחים והדביקו אותם במחברות, אבל אני לא אהבתי לקטוף את הפרחים אלא אהבתי להסתכל בהם.

בילדותי

הזוית האישית

סבתא תלמה: היה לנו לעונג רב להיות חלק מהתכנית ומהזמן שלנו ביחד, גם כאשר הסתיים המפגש ו"גנבתי" את גיגי מביה"ס לעוד כמה שעות של זמן איכות משותף.

מילון

זינגר
מותג של מכונת תפירה. אייזיק מֶריט זינגֶר האמריקני החל לייצר מכונות תפירה בכמויות בשנת 1851. בעקבותיו הלכו יצרנים אחרים. זינגר נחשב ל"אבי מכונת התפירה". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא תאמינו, אבל האמנתי שאני יכולה לראות מחלוני את הים הגדול של תל אביב“