מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא שושנה זילברמן

רומי ושושנה
סבתא שושנה כשהייתה בת 17
סבתא שושנה מספרת לרומי את סיפור חייה

ילדות בפולין – 1946- 1956 והגעה לארץ

נולדתי בקייב אוקראינה בשנת 1946. ב- 7 לפברואר. להורי חוה לבית ליסיצה ואבא הרש ארליך ואחותי מאיה. הייתה לנו אחות בכורה שנפטרה בהיותה תינוקת. נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהייתי בת חצי שנה הורי היגרו לפולין.

בזמן המלחמה, אבי ברח לרוסיה עם אחותו הקטנה גניה, שהייתה בחורה צעירה ושם פגש את אמי אוה, חוה שכל משפחתה נולדו וגדלו באוקראינה. רבים ממשפחתה של אמי ניספו במלחמה ולא זכיתי להכירם. שמעתי סיפור מפיה על אחיה הצעיר שנהרג בצבא.

את אביה לזר ליסיצה, שהיה איש חזק ועבד קשה לפרנס את המשפחה הגרמנים הרגו "בבי יאר", נתנו להם לחפור בור ענק ואחרי זה זרקו אותם. כך מצא את מותו סבי. סבתא פייגה ליסיצה, נפטרה לפני כן כשכלב ענק התנפל עליה בכניסה לבית. האחים והאחיות של אמי ובני הדודים הגיעו מצרנוביל, חלקם לקייב, ולא הצלחנו לנסוע לראותם.

בתמונה: סבא לזר ליסיצה ואחות של אימי חוה, את שמה אינני זוכרת.

בתמונה: סבתא פייגה וסבא לזר ליסיצה ההורים של אמי – חוה ארליך

בפולין עברו עליי ועל בני משפחתי 10 שנות חיי. למדתי בבית הספר היהודי, שהיה ממוקם קרוב מאד לביתי. לכן רבים מחברי היהודים היו מבקרים אותי הרבה אחרי שעות הלימודים. שם בבית הספר מצאתי את עצמי בחממה, אחד דאג לשני ופחות חשנו בפחד מהאנטישמיות ששררה באותם הימים.(מאוחר יותר כל חברי הגיעו לארץ), כל יום שישי הלכנו עם אבי ואחותי מאיה לבית הכנסת, מאיה שהייתה גדולה ממני ב 3 שנים, ושם התוודעתי לראשונה ליהדות מה זו. התלבשנו במיטב בגדינו ובהתרגשות עולות במדרגות למקום שהיה לו אופי מיוחד. אמי הייתה מלווה אותי לשעורי בלט ושעורי מוזיקה, ניגנתי על מנדולינה וכמן כן הופעתי בקונצרטים בכל מני מקומות בפולין. זוכרת, ילדה קטנה ישובה במקום הראשון על במה ענקית, מנגנת בהתרגשות גדולה. אמי תפרה לי את בגדי הבלט היפים בצבע ורוד, תמיד היה בשערי ובשער אחותי סרט….הרגשתי כמו בלרינה אמיתית.

בתמונה: אני, אחותי מאיה ואמי חוה – מספר ימים לפני היציאה מפולין

בימים שאחרי המלחמה לא היו ברשותנו משחקים, או בובות למשחק, אני ואחותי, היינו תמיד ממציאות משחקים והיינו נהנות מהיצירתיות שלנו בכל פעם מחדש. בחופשים היינו אחותי ואני נוסעות להתארח אצל הדודים, דודה לאה- אחותו של אבא ובעלה גרשון, עם הילדים, אירנה, נטליה ורמי, אשר גרו בעיר נופש, שמסביב לבית, יערות. יום יום הלכנו לקטוף פירות יער, מכל הסוגים, זה היה מקום מדהים. היו שנים שנסענו לקייטנות לשבועיים עד חודש ימים. זה היה מאד קשה עבורינו להתנתק מהורינו. רבות נסענו לאח של אבא שלמה ודודה רותה , לילקה ומרק שהיו משמעותיים מאד עבורינו, שם גם גרה האחות הצעירה גניה והדוד יומק, ומרדכי, בנם.

  

בתמונות: אבי ואמי

בתמונה: אבי, אמי, אני ואחותי מאיה ז"ל

בתמונה: סבא משה ארליך, סבתא רוזליה ובנם יעקב

היציאה מפולין – אוקטובר 1956 (עיר לגניצה)

בבית הורגשה התרגשות גדולה. אני ילדה בת 10 חשה בזאת היטב, אמא חוה הביטה לצדדים, בהתבוננות שלא הבנתי אז ושמלווה אותי לאורך השנים. לא התאפשר לילדה קטנה להבין אז את פשר הדברים. היה במבט שלי מאין פרידה ופחד שקשה להעביר בכתב, פרידה ממקום זר שאמא אף פעם לא אהבה, פרידה מהשכנים הגויים שכל כך שנאו אותנו בלי כל סיבה, פחד מהליכה ממקום למקום שהלכנו אליו מבלי לדעת מה מחכה לנו ומה מזמן לנו הגורל.

אמא הלבישה אותי, הייתי עבורה הילדה הקטנה, חיבקה אותי, אימצה אותי לליבה, הבחנתי בדמעות בעיניה, היא הביטה באבי בהבנה והוא החזיר לה מבט אוהב, כאילו רצה להגיד לה "יהיה בסדר, אל תדאגי". אמא פנתה לאחותי וסידרה לה כמה דברים. אני זוכרת את אחותי מאיה שקטה מתבוננת בי.

בהוריי, היה משהו מוזר באוויר, פרידה מחיים שלא יהיו עוד, פרידה מבית הספר היהודי, מהחברים, מהאנשים שחיינו איתם בקשר כמו משפחה (יהודים), מילדות בגולה. אנחנו היינו הראשונים שעזבו את פולין מלגניצה, ממש הראשונים.

לא נשמע יותר את המילה "ז'ידז'י" שפרושה "היהודים", הדרך בה נאמרה המילה הייתה משפילה, מלאה בשנאה לאנשים שכל פשעם היה שהם יהודים. אמא הייתה אישה מיוחדת ואי אפשר היה שלא לכבדה.

שהרכבת החלה לנוע מפולין לוורשה בדרך לוינה אוסטריה, אבי קפץ בשמחה, דבר שלא ראיתי אצלו מזמן, "אוה" (חוה) אמר, "הצלחנו!!" לא זוכרת כמה שעות לקח לי ולמשפחתי להגיע לוינה דרך צ'כיה, אבל מה שהיה ברור שמשהו השתחרר אצל כל אחד מאיתנו, מין מועקה, צער, כאב, קושי, סבל רב ואת מקומו תפס "חופש", אוויר צח שכמותו לא הכרנו מעולם.

אני זוכרת היטב כילדה בת 10 כיצד אספו אותנו "הסוכנות היהודית בוינה" ערכו לנו טיול ברחבי הרחובות הרחבים. היינו אמורים לחכות לטיסה לישראל, כיוון שהימים היו ימי מבצע סיני, היה מסוכן מאוד לטוס. ברחובות וינה הרגשתי כחולמת, לא ראיתי מימי חנויות כל כך יפות, נוצצות באור מיוחד.

לאורך השנים אחרי שהגענו לארץ והעוני היה מנת חלקינו, החיים במדבר (באר שבע) היה עבורי חלום מדי ערב בלילות. מחשבותיי נדדו למראה המדהים שנגלה לעיני בדרך לא"י. היום אני חושבת שאולי זה עזר לי לשכוח את ה"אין", אבל "אין" אמיתי וזה היה מזון לנפש להרבה שנים בארץ. הגענו לבאר שבע לנגב, לחולות ולמדבר השומם, גדול וריק. היו שם כמה ביתנים קטנים, ללא גג, ללא חשמל וללא מים, כאשר הגענו למקום התעקשתי לא לרדת מהמשאית שהביאה אותנו לבאר שבע, המקום היה מפחיד ולא מוכר לי אישית, אחת שהגיעה מעיר די גדולה בעלת תרבות עשירה. בסוף שכנעו אותי לרדת מהמשאית בצרחות בכי, זאת הייתה קבלת הפנים הראשונה שלי בארץ. המזון שהבאנו מפולין הספיק לנו לתקופה הראשונה. קיבלנו קופונים לקניית חלב, לחם, תפוזים וחמאה. עד היום שאני מורחת חמאה על הלחם אני נזכרת בטעם של "חמאה מאז", טעם שלא אשכח לעולם. התחלנו ללכת לבית הספר, אז הייתה רק כיתה אחת שכללה את כל הילדים מכל הגילאים, שם לימדו אותנו את השפה העברית ורק כעבור שנה מיקמו את כל הילדים לכיתות לפי הגילאים. אני זוכרת היטב את המנהל הראשון ושמו יורם, איש נמרץ, טוב לב ומלא אנרגיות, הוא דאג לכל תלמיד ותלמיד, התעניין ונפגש עם ההורים, מאוחר יותר בית הספר נקרא על שמו. כיוון שאמי סבלה מלחץ דם מאוד גבוה ולא הייתה אז תרופה לעזור לה, היא הייתה מתאשפזת לעיתים קרובות בכל מיני בתי חולים, לרוב אני, אחותי ואבא ניהלנו את חיי היום יום וכל הכרוך בכך. כבר בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי מנהלת משק בית, מבשלת ודואגת לכל הפרטים. את אחותי מאיה שלחה המשפחה משוויץ ללמוד בבית צעירות מזרחי בתל אביב.

כשהייתי בת 10, אמי תכננה לנסוע לקייב לביקור מולדת ושנכיר את משפחתה. ואז כשהם חודש לפני הן הגישו בקשה לעלות לישראל, תקופה שממשלת פולין אפשרה ליהודים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל. אמי קבלה החלטה, לעלות לארץ, למרות הגעגועים העזים שפקדו אותה. היא לא זכתה לראות את משפחתה הגרעינית וגם אנחנו לא זכינו. תוך שבועיים, התארגנו ויצאנו את פולין לכיוון ארץ ישראל. מי שהזמין את אמא ושלח לה בקשת עליה היה הדוד יוסף, ממגדל טבריה שהיה מבוגר מאד. התקרב ל- 90. כשהגענו לארץ, הוא עשה שעות והגיע לראות אותנו ממרחק רב כל כך. כשהגענו לארץ, השמחה וההתרגשות הייתה עצומה, ירדנו מהמטוס, נישקנו את הארץ הקדושה שלנו, שעל כל כך הרבה סיפורים גדלנו בגולה וחלמנו על היום שנגיע, והנה היום הזה בא. חלום שהתגשם, אנחנו בישראל, ארץ זבת חלב ודבש.

אלא שהימים היו רחוקים מזבת חלב ודבש. הסוכנות אספה אותנו, הכניסו אותנו למשאית פתוחה, הביאו אותנו אחרי כמה שעות לנגב, באר שבע, לחולות, למדבר השומם, הגדול והריק, לחום הכבד. כשהגענו רצו אנשים וצרחו משמחה שהגענו. היו שם כמה ביתנים קטנים, ללא גג, ללא חשמל וללא מים. המזון שהבאנו מפולין הספיק לתקופה הראשונה, קבלנו קופונים לקניית חלב, לחם ותפוזים, שכחתי, חמאה. עד היום אני זוכרת את טעמה הנפלא, מרוחה על הלחם.

התחלנו ללכת לבית הספר, אני ואחותי באותה הכיתה, שמו את כל הגילאים באותו מקום. שם למדו אותנו את השפה העברית, לאחר שנה מיקמו אותנו כל אחת בכיתה שלה, זכור לי המנהל יורם, שמאוחר יותר גם הבית הספר נקרא על שמו, הוא דאג לכל תלמיד ותלמיד, התעניין ונפגש עם ההורים.

אחרי מות אמי, עזבנו את השכונה ועברנו לשכונה חדשה.

רכשתי שם חברות חדשות והיה לי טוב. פגשתי שם את החברה שהכי דאגה לי בחיים ועד עצם היום הזה אנחנו בקשר מאד מיוחד. גילה הכניסה אותי לביתה ואמה קבלה אותי באהבה גדולה, לימדה אותי הרבה דברים, דאגה לי והעניקה לי הרבה חום, לו הייתי כל כך זקוקה. ידעתי שיש לי על מי לסמוך. מאד אהבתי אותה.

ברור שלאורך כל הדרך הגעגועים לאמא הלכו והתחזקו. בחופשים אחותי ואני נסענו לדודה גניה שבינתיים עלו לארץ, לנצרת עלית, שם בילינו כמעט את כל החופשים. דודה גניה דאגה לנו וקבלה אותנו בחום ובאהבה. כמו כן, נסענו לבני דודים של אמא בתל אביב, דודה גיטה, שניסתה לעזור בכל שיכלה. אפילו בהעברת המקום משכונה לשכונה דאגה ועזרה מאד. את השבעה אחרי מות אמי ישבנו אצל בני הדודים של אבא, גצל ורוזה בשכונה ד', והם דאגו לנו באותם הימים.

אמא – אוה, חוה ארליך, לבית ליסיצה

אמי אוה, חוה ארליך מבית ליסיצה, נולדה בצ'רנוביל בשנת 1912, ב- 27 למאי. לאמי היו אחים ואחיות (פרטים רבים לא ידועים לי מבית אמא). בנעוריה עברה לקייב, שם למדה ועבדה ושם גם פגשה את אבי הרש. אמא למדה רפואה ובזמן המלחמה הייתה "פלצ'ר", עוזרת לרופא, ברור שהמלחמה קטעה את לימודיה. אמא הייתה אשה יפה מאד, היו לה עיניים כחולות כל כך יפות ועורה הצח כשל עורו של תינוק. מתמונות משנות נעוריה ניתן ללמוד שהייתה חברותית, תמיד מוקפת בחברים ובחברות. כמה מבני משפחתה למדו רפואה והנדסה ועבדו במפעלים צבאיים, זאת גם הסיבה שאמי לא רצתה לסכן את משפחתה וכיוון שאסור היה לתקשר עם רוסיה בימים אלה, לא היה כמעט שום קשר, את רוב המידע על משפחתה, היא קבלה דרך אנשים.

בקייב, התחתנו הורי, הם עזרו להרבה פליטים שהסתובבו ברחובות, דאגו להם ואף אספו אותם לביתם והעניקו להם מקום מכסה. נתנו להם אוכל ובמעט שהיה להם התחלקו בכל. מתוך דבריו של אבי שסיפר על התקופה הקשה.

הוריי אבדו את התינוקת, אחותי הבכורה הראשונה. אבא סיפר שהייתה תינוקת מהממת ביופייה, הם עשו לה אמבטיה ובבוקר מצאו אותה ללא רוח חיים. הכאב היה שבאותו זמן הייתה רופאה, אחיינית של אמי, והיא זו שעשתה לתינוקת את האמבטיה. אני מאמינה בכל ליבי שאת הלחץ הדם הגבוהה, אמי קבלה אחרי האירוע הטראגי. וזה גם מסביר למה היא כל כך שמרה עלינו מכל משמר, טפחה אותנו, מאיין שאבה את הכוחות, את העוצמות? בכל התמונות אחותי מאיה ואני נראות כאילו יצאנו מעיתון אופנה, למרות המצב שלא היה מזהיר, הייתה לה אהבה ללא גבולות. אני זוכרת המון ספרים בבית. אחותי ואני נשאבנו לתוכם. עד היום אני אומרת שהדבר שהכי מרגש אותי, זו קריאה.

למרות הלחץ הדם הגבוה, מעל 240, שזה מטורף, היא התנהלה לגמרי רגיל. דאגה לנו והעניקה לנו חיים איכותיים. יחד עם כל המגבלות שהיו אז, הייתה אישה אופטימית, שמחה, חכמה מאד. אבא העריץ אותה, הוא אהב אותה, עזר לה ושום דבר לא היה קשה עבורו, גם העבודה בלילות לא פגעה בו בכלום.

בשנת 1946 – כשהייתי בת חצי שנה, הורי הגרו לפולין. לאבא הייתה שם כל המשפחה, היה מוקף באהבה ותמיכה, לא כך אמי, בכל המישורים. הקושי בשפה, הקושי בהתנתקות ממשפחתה שהייתה עבורה מקור הכוח והאהבה, אבי סיפר שהם היו משפחה מלוכדת מאד, אחד תמך בשני.

למרות שהייתי כל כך רכה בשנים, זכורה לי כל מילה שאמרה לי. אני זוכרת את כל השירים שלימדה אותי ושרה לי. אמא אהבה להקשיב לי כששרתי וניגנתי, "רוזה, הייתה אומרת, תנגני בבקשה". היא הייתה אצילה, בכל המובנים, אבא סיפר, כאדם, כאישה, וכאמא לי ולאחותי מאיה ז"ל. ממנה גם ספגתי את הצניעות כאדם, כאשה וכילדה. מאמי למדתי לא להראות את המצוקות האמיתיות. כמובן שגם אבי היה בקטע הזה דומה לאמי. למרות מצבה וסבלה, ראיתי אותה צוחקת לידי ומנסה לנהל את חייה כנורמליים, מה שבהחלט ניתן לזקוף לזכותה שהצליחה, תרמו לכך מרכיבי האישיות המיוחדים והאציליים. היא לא ויתרה על גידולינו והעניקה לנו כל כך הרבה תרבות ואהבה למוזיקה ואהבה לבני האדם. ביתינו תמיד היה מלא באורחים. רבים מהם היו מבית החולים בלגניצה, היו לה הרבה ידידים שם. עד היום עדיין זוכרת אני את הריחות והטעמים של בית אמא. מדי פעם הייתה מתאשפזת וזאת הסיבה שאני ואחותי מאיה נסענו בחופשים לקרובי משפחה של אבא. בשנת 1956, כשעלינו לארץ, מצב הבריאות החמיר מאד. היא דאגה להיראות תמיד במיטבה ושום דבר בהתנהגותה לא הסגיר את המחלה ממנה סבלה (יתכן והמצב הכלכלי הקשה) הוסיף לא מעט.. ראיתי איך שמים לאמי על הגב עלוקות, אשר מצצו לה את הדם.

בבאר שבע היה בית חולים קטן, הדסה, שם התאשפזה לעתים קרובות. עד שנסעה לפרדס כץ, לאשפוז ארוך מאד. אחותי ואני היינו מגיעות לבקרה, לא ניתן היה להיכנס פנימה. כך עמדנו בחצר ליד הסורגים הגבוהים, אוחזות ידיים. ורק שנוכל לראותה ולו לפרק זמן קצר. חבר של אבא מפרדס כץ, נתן לנו בתמורה לזה שעזרנו לו במשק, לישון במחסן המוזנח, וכך מוקדם עם השחר הראשון יצאנו לעבוד, ומאוחר יותר רצנו לבקר את אמא יום יום. זכורה לי השדרה הארוכה שבסופה חצר גדולה, ושם הייתה אמא מחכה לנו.

לרוב, אבי, אחותי ואני ניהלנו את החיים וכל הכרוך בכך. לא פעם נעדרתי מבית הספר, כי לא היה מי שישאר ויטפל באמא. הייתי מפנקת אותה, מכינה לה, מגישה לה את הכל בצורה שהיא אהבה. רקדתי, ניגנתי, ורק להשכיח ממנה את הכאב והסבל הרב שעברה. כבר בגיל צעיר מאד מצאתי את עצמי מנהלת משק בית, מבשלת ודואגת לכל צרכיה. התקופה הזאת ביגרה אותי, כל מה שרציתי זה את אמא שלי!! בעצם ממנה ספגתי את "אפשר גם אחרת". תמיד הדגישה  שאני יכולה ומסוגלת, העניקה לי בטחון בעצמי וביכולות שלי. עודדה את הכישורים שלנו, לא להרים ידיים, לנסות בכל מצב ומצב לשפר, לשנות, גם אם כל המגבלות שהיו קיימות בשטח. היא ידעה לפרגן אמיתי, ולראות תמיד את היש ולא את האין.

שעה לפני מותה, ראיתיה. היא עברה ליד הבית הספר שהיה קרוב מאד לבית, וביקשה שאבוא בהפסקה לקחת משהו, נפרדנו, המשכתי לשחק, מי ידע וחשב שזו הפעם האחרונה שאראה את אמי היקרה באדם. היא הלכה לחברה לעזור לבעלה ששבר את רגלו ושם נפלה.

כמובן שהלכתי הביתה ולא מצאתי אותה, כעבור זמן קצר עמד המורה בדלת הכיתה וביקש ממני דחוף לגשת למקום שם הייתה מוטלת על הרצפה אמי היקרה. אמי גססה, עד שנפטרה. ניסיתי לעשות הכל, העזרה לא הגיעה, כי לא היה מאין להזעיק אותה. הזמנים היו קשים מנשוא נשארתי אתה עד הערב כך, עד שהגיעו מהמשטרה ולקחו אותנו לבתינו. אמי נפטרה באופן פתאומי, משטף דם במוח והיא רק בת 46 שנה. היום היא הייתה נשארת בחיים עם כל פלאי הטכנולוגיה. על מותה ועל ההתמודדות שלי מאוחר יותר כתבתי כעבודת גמר בלימודי כתיבה יצירתית באוניברסיטה. עין אחת לא נשארה יבשה.

מיד אחרי מותה, עזבנו את בתינו הקט בגללי, ועברנו לשכונה אחרת. לא הייתי מסוגלת להיכנס יותר לבית הזה, שם כמעט כשנתיים אמי גידלה אותי, הזיכרון של האדם היקר לי ביותר אז. כמו שהיא הייתה כל עולמי, כך גם אני הייתי כל עולמה. שנים אחרי מותה, בכל לילה הייתי אוחזת בתמונה שהייתי שמה מתחת לכרית ובוכה, בכי חרישי, בל אבי היקר שלי לא ישמע, לא לצער אותו.

אמא יקרה שלי, הייתי מבקשת ולו עוד כמה שנים אתך, שתלווי אותי, היית כה נהדרת. אבל השורשים שנטעת אותם, הניבו בסופו של דבר משהו חיובי, היית גאה באבא שלנו שהקדיש את כל חייו לגדל אותנו, וכל זאת באהבה ובמסירות שאין כמותה. היית גאה במאיה אחותי שמאז שהלכת מאתנו

היא הייתה לי כאם וכאחות ושמרה עלי מכל משמר, כמו לביאה על הגוזלים שלה. הצלחנו להקים משפחות לתפארת, ילדים כל כך מקסימים ודור של נכדים שילך ויאריך את השורשים. את נמצאת אמא יקרה בליבי לאורך כל השנים לעולמי עד.

מאיה אחותי היקרה

מאיה, אחותי המקסימה, נולדה בקזכסטן ב- 1943 ב- 1 למאי. לכן הוריי העניקו לה את השם מאיה. בגיל 29, מאיה עברה תאונת דרכים קשה, כעבור שנה התגלה אצלה גידול ממאיר במוח, בגיל 32 ב- 1 למאי בדיוק בערב יום ההולדת, איבדה מאיה את הכרתה. הגעתי לבית החולים, והדמעות חונקות את גרוני, שאלתי אותה, את יודעת איזה יום היום, דמעות החלו לזלוג על פניה והתרגשות אחזה בה. לחצתי לה את היד, וכך נשארתי זמן מה לידה. באותו ערב, אבדה את הכרתה. 4 חודשים מאוחר יותר נפטרה והיא רק בת 32 שנה. אחותי השאירה שלוש בנות, חוה, עירית וענת. חוה קרויה על שם אמי.

כעבור חודשיים ב- 8 לספטמבר ילדתי את בתי היקרה מאיה, תבדל לחיים ארוכים, אמא של רומי גולדברג, שבזכותה אני כותבת את סיפור חיי.

מאיה אחותי, אחרי לכתך השארת חלל ענק שעד היום אני נושאת את הכאב והגעגוע. היית כמשב הרוח הרענן, עיניים כחולות יפות כל כך, מבט צנוע, היו לך הידיים היפות ביותר שהכרתי, כשל פסנתרנית, קולך וצחוקך שמדי פעם עוד מהדהד באוזני. תמיד היית בתנועה, בזרימה. היה בך מכל וכל בעוצמה, התבונה, העושר הפנימי, האופטימיות, שמחת החיים, ואהבת האדם. מה שהכי איפיין את מאיה זאת הצניעות והענווה והאצילות הנפש.

מאיה נישאה לאברהם והייתה אישה מושלמת. בימי שישי הייתה מגיעה אלינו הביתה ומעניקה זמן לבעלה שישן וינוח, לוקחת את הבנות, רק שינוח, אחרי שבוע של עבודה קשה, מאיה לא חשבה על עצמה, רק על אחרים. הייתה אמא למופת ואהבתה לבנותיה היו שם דבר. בסופי שבוע דאגה באופן קבוע לארח את החברים בביתה, שהיו רבים, תמיד מארגנת, תמיד דואגת לכל פרט ופרט. אנשים אהבו אותה והעריצו אותה על ההתנהלות שלה. תמיד בימי ההולדת שלי, הייתה מגיעה כרוח שערה פותחת את דלת ביתי, עוגה בידיה ותמיד משהו מבדר בנוסף וצועקת "יום הולדת שמח אחותי הקטנה". אני תמיד הייתי אחותה הקטנה, והיא כמובן אחותי הגדולה. היום לא פוגשים כמעט בקשר מהסוג הזה. בקיץ, יצאנו רבות לנופש ליד הים, שכרנו חדרים ומבלות כל המשפחות ביחד. עד אותו יום בו החזירה בלילה את אבא הביתה ומתוך עייפות, נכנסה במשאית חונה, וכל עולמה נחרב מאז. כולם היו המומים, לא היה גבול לסבלה הרב, כל עולמי השתנה בין רגע , היא הייתה עבורי אמא. על המשפחה נפל אסון, ההיסטוריה חזרה על עצמה.

ליד אחותי הרגשתי תמיד מוגנת ובטוחה והיא הייתה עבורי כאם וכאחות. לדאגתה לא היו גבולות. היא פחדה שמישהו יפגע בי והייתה מגוננת עלי כאם.

הזמן כאילו עמד מלכת מאז שנשרת כעלה בשלכת. כמו אגדה ההופכת למציאות, כך גם אני מנסה לשחזר ולהעלות את ימי הילדות שלנו. החופשים שבילינו אצל הדודים בצוותא. את האדם שעליו נאמר "ידה בכל ויד כל בה" בצניעותך ובאהבת האדם הבלתי נלעט שבך היית גדולה!

מחשבות, הן כמו אותם הזרעים שאנו זורעים באדמה ואמונות הן כמו אדמה שבה אנו זורעים אותם. כמו האדמה העשירה שמהווה כר פורה לצמחים חזקים ובריאים, האמונות שלך מאיה אחותי היו זרועים בזרעי מחשבה חיובית, אדירה שכל מי שנגע בו, "התעשר, והתאשר" הורינו היו עבורנו הסלע האיתן, השומר עלינו, למדו אותנו מה זו נתינה ומה זו אהבה". מאיה הייתה מוקפת תמיד בחברים ותמיד מנהיגה. היא אכן, הייתה אדם מיוחד. חכמה, ומעל לכל אהובה על כל בני האנוש שאני מכירה. לבחורה הזו פשוט לא היו אויבים. כולם, אבל כולם אהבו אותה בצורה מיוחדת. תמיד היא צדקה, תמיד ידעה הכל, הצליחה להשיג הכל, תמיד ידעה מתי ואיך? ומעל הכל היא הייתה "אחותי", העוגן שלי, לאחר מותה גם נודע לי שהיא חשבה שאני יפה, לכן שמרה עלי מכל משמר. מה שאני אף פעם לא ידעתי ולא חשבתי כמוה.

מאיה, לו יכולתי לומר לך, הייתי אומרת לך "תודה", על הכל יקירה! תודה שעזרת לי בגיל שנקרא גיל ההתבגרות, גיל הילדות וגיל ההתפתחות. תמיד גוננת עלי ושמרת עלי. אני זוכרת את ימי "בית צעירות מזרחי", בתל אביב, הייתי מבקרת אותך מדי יום שישי ונשארת אתך עד יום ראשון. הייתי מאושרת שיש לך אם בית, מישהי שאת יכולה להישען עליה ולקבל פינוק אימהי. הייתי מאושרת שיש לך בית חם שדואג לכל צרכייך. כל הבנות קבלו אותי בחום רב, וגם פה, הייתי אחותך הקטנה.

מאז שאני זוכרת, רצית להיות מורה, הדרכת בבית הספר, אבל לבסוף בחרת  לעבוד במשרדי ים המלח, בתפקיד בכיר, שם זכית לאהבה ענקית מצד כל האנשים שהיו במחיצתך. היית עובדת מצטיינת, והייתי כל כך גאה בך, היית ודאי מאושרת לו ידעת  שאני אפנה לתחום הנחיית קבוצות. רבות חשבתי על כך. איך הגורל מסדר לנו את החיים.

למאיה היו יחסים מיוחדים עם אבא הרש, הוא העריץ אותה וכמובן אהב אותה מאד. בזמן מחלתה לא עזב אותה, וטיפל בה בנאמנות שנתיים עד שנפטרה. הוא עזב את העבודה, עזב הכל והיה לידה עד לרגע האחרון של חייה. אני הייתי בחודש שמיני להריוני, זה היה ביום שישי, הגענו בבוקר לבית החולים וכבר אסרו עלי להיכנס בגלל מצבי. בצהריים מאיה נפטרה, כשאבא לידה, אוחז בידה. מאיה את חיה בתוכי ומלווה אותי לאורך כל חיי.

תמיד תישארי עבורי – האחות הבכורה, ממש כמו בתמונה, אני מצטערת שלא הספקתי לומר לך את הדברים, לכן היום, אני, אחותך הקטנה, השובבה, כותבת לך באהבה. מאיה כבת, כאישה, כאם, וכאחות , תמיד תשמשי עבורי המודל האידאלי לחיקוי. לכל אחד מאתנו יש את "המאיה" הפרטית שלו, שאותה ינצור לנצח בליבו.

בתמונה: אחותי מאיה מובילה אותי אל החופה

 אבא – הרש ארליך, היקר באדם

אבא, ארליך הרש, נולד בוולברום בשנת 1907, לאביו משה ארליך ואמו רייזל- רוזליה, שעל שמה אני נקראית. לבית ארליך היו 6 אחים, גיצל, נספה במלחמה, הרש, אבי, יעקב, אשר נרצח בידי הגרמנים.  לאה וגניה הקטנה מכולם. עלו לארץ ושלמה עם משפחתו נסעה לארצות הברית שם חי עד מותו.

יחסים חמים מאד שררו בין האחים והמסירות, הדאגה והרצון לעזור אחד לשני, היו חלק מהם. כל אחד בדרכו, הקשר ביניהם היה חזק מאד. סבא משה וסבתא רייזלה , נרצחו בידי הגרמנים יחד עם בנם יעקב, באכזריות.

במשפחת ארליך היו הרבה נישואים בין בני הדודים. גם סבתא וסבא היו בני דודים. וזה מסביר את הדמיון ביניהם. הם מאד דומים.

דודה גניה, סיפרה לי על החריצות של המשפחה. אבי עבד בנעוריו קשה ביותר ואת כל המשכורת העביר להוריו. סבתא רוזליה, הייתה אשה חרוצה מאד, למרות המראה השברירי, עבדה קשה מאד, כמו כן סבא משה. גניה סיפרה על הרש, אבי שהיה פדנט, אהב להתלבש והיה מסודר מאד, כך גם אני זוכרת אותו, עד יומו האחרון.

בפולין אבא עסק בתפירת מודלים לנעליים, תמיד היו בבתינו מלא עורות, שם גם הכין את החלק העליון של הנעליים. כשהורי היגרו לפולין, אבא פתח בית מלאכה קטן ושם עבד עד שפשט את הרגל ואחד השותפים סידר אותו, מאז עבד לבדו והיו לו לקוחות שבאו לקנות ממנו את המודלים. כשהגענו לארץ, אבא ניסה לעשות משהו ולא הצליח, ואז פנה לעבודת בנין, למד ושנים עבד בסולל בונה וברסקו. היום כשאני חושבת , מאין לקח את הכוחות לעבוד בעבודה כל כך קשה. אני מצדיע לאיש, אבא היקר שלי. בערב היה ממשיך ומחפש עבודה בתיקונים בביתם של אנשים .

בבואי לספר על אבי, אני מתרגשת בכל פעם מחדש, הוא היה כל כך הרבה. מזה מספר שנים אני מבטיחה לעצמי, כי השנה אני חייבת להוציא את הזיכרונות של בית אבא ואמא וזה לא קורה. מדוע? אין הסבר הגיוני לכך, פשוט איני מסוגלת להתמודד מול צונאמי של רגשות, השוטפות אותי בבואי לכתוב על משפחתי הגרעינית.

אני רואה את חיוכו של אבא – ושומעת אותו אומר. "נו, שושנה באמת, זה קטן עליך, כתבי כבר, אין פה מקום לפחד ולחששות, את מוגנת, תזרמי עם הכתיבה שלך, כפי שאת יודעת". ואני עונה "לא אבא, זה גדול עלי, להאיר מהתרדמת את הזיכרונות, את הרגשות ואת התחושות, אין זה פשוט כלל, אבא יקר שלי, והלא מכם למדתי לא להראות את הקושי ולזרום הלאה, הלאה. היום הכל נמצא במאגר שלי – בראש, מחר אצטרך להתמודד עם הדברים, הזיכרונות. וזה כואב מאד.

לכל אדם יש בית, משפחה, אליה הוא מתגעגע. בית אבא ואמא היה בית חם ומיוחד. עם אנשים מיוחדים שנלחמו על החיים ביום יום. אחד על החיים והשני על הפרנסה. ולמרות החיים הקשים שלהם, הבית היה מלא שמחה ואהבה ולא נתנו לנו להרגיש מצוקה. פירוש השם ארליך,-הוא ישר, הגון, אבי היה האדם ההגון שאני מכירה. לאבי לא הייתה ברירה אחרת, אלא להתמודד עם המצב, הוא לא חש מיוחד, אבל הוא היה כזה. מיוחד, אחד ויחיד במינו. אני כל כך מתגעגעת אליך.

אבא הרש עבד בפרך מצאת החמה, עד צאת הנשמה. בנוסף הוא טיפל באמא החולה ובאחותי ובי. כשעלינו לארץ ולאחר שאמי נפטרה, אבא עבד כמה וכמה עבודות, על מנת לפרנס אותנו. היה חוזר מעבודה הקשה בביניין, אוכל והולך לעבודה נוספת. המצב היה מאד קשה. חיינו בצניעות, שקשה לתאר. אבא, העניק לנו את הפלטפורמה האיתנה ולכן עשינו הכל לעזור לו ולא הרגשנו משהו מיוחד.

אבי, אהב את אמי מאד, ועשה הכל כדי לעזור. אמא ואנחנו היינו כל עולמו. לא היה לו זמן להיפגש עם חברים וגם בשנותיו האחרונות, העדיף להשקיע בנו ובנכדיו. אבא היה איש ספר. ותמיד על השולחן היה ספר. זה עזר לו להתמודד עם הבדידות שבה חיי, ללא אמא, מעולם לא פגשתי אישה  בבתינו.

אבא היה "הסלע האיתן", כשאחותי חלתה, הוא ישב לידה, טיפל בה בנאמנות ובאהבה והאמין שתצליח להתגבר על מחלתה. בשנים שאמי חלתה, אבי פנה לדת. כל יום היה הולך לתפילת בוקר, אבל הכל במידה, לא הגזים לשום צד. היום אני בטוחה שזה עזר לו ותרם לו רבות להתגבר ולהתמודד ולהמשיך לתפקד. האמונה, העניקה לו כח, שם מצא גם מפלט מהקושי היומיומי.

אבא היה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה שלי. יום יום הגיע אלינו, אבל העדיף לגור לבדו. בסוף היום לקחנו אותו בערב לביתו. הטלפון הראשון והאחרון היה אליו. אבא הכניס לבתינו המון שמחה ואושר, היום אני חושבת שהוא היה ענק בזה. בשבתות ליד השולחן היה מצחיק את כולם עד דמעות. לא היה אדם שלא אהב אותו, היה בו משהו מיוחד, ובנוסף שהיה חרוץ, רצה והיה לו צורך לעזור ולעזור, בכל מחיר. אבא היה אדם צנוע והסתפק במועט, ניסיתי בכל דרך שאפשרית לשכנע אותו שיאפשר לפנק אותו, את כל השבתות והחגים עשה אתנו. אבא היה אדם בריא, חצי שנה לפני שניפטר גילו אצלו שהלב לא מתפקד. עשיתי הכל על מנת לעזור, אבל ליבו לא עמד יותר בפני האתגר ובערב יום כיפור עוד הצלחתי להגיע אליו, לשכנע אותו שהשנה יוותר על הצום, אך זה לא עבד, הוא צם, דבר שהיה אסור עבורו, אבא נפטר בלילה , אחרי שחזר מבית הכנסת, ואני לא הייתי אתו, בבוקר כשלא הופיע בבית הכנסת, פנו אלינו, ושם מצאנו אותו בביתו, ללא רוח חיים. אבל כבד נפל עלי ועל המשפחה. בן 85 היה במותו, יומיים לפני יום הולדתו, הידיעה שלא הייתי לצידו, לא הניחה לי שנים רבות.

בתקופה הזו הפסקתי לכתוב, שנה הייתי באבל כבד מאד. עד היום אני נושאת את הכאב וכשאני מגיעה לביתו הקטן והצנוע, אוחזת בי התרגשות.

משהו קטן אני מבקשת להקדיש לך אבא היקר שלי,

אני זוכרת את פניך, כאילו היה זה היום

אני זוכרת את עיניך, כה כחולות וטהורות.

אני זוכרת את דמותך – הכל כך גאה

אני זוכרת אותך, אבא , אותך,

אתה חיי בתוכי, אתה נושם

אתה ברור, אתה שקוף

אתה מביט בי מלמעלה

כלא מאמין, ורק אומר

אני שומר עליך, אני שומר

אל תתעצבי בתי

הכל בסוף מסתדר

כי אני יודע, כי אני אומר

אל תדאגי, עליך אני שומר.

מעולם לא התלוננת לא בקשת דבר

רק לתת ולתת ידעת

ולאהוב אותנו, עד כמה שיותר.

מעניקה לך באהבה.

בתך האוהבת "רוזה".

בתמונה: אבי הרש ארליך והנכדות (בנותיי) סיגל ונגה זילברמן

בתמונה: אני ואבי ביום חתונתי.

"נפלא הדבר שאדם פשוט קורא למישהו, ומישהו פשוט עונה לו ותוהה אני אם יש נפלא ממנו" מאת: יצחק אורפז.

וכך עברו עלי שנות נעורי, בסיום כיתה יא', הציעו קרובי משפחה של אמי לקחת אותי לחיפה וללמוד בטכניקום, הכנה לטכניון. הדוד ברוך, בן דוד של אמא, היה קשור אלי מאד, הוא החליט לעזור לי בלימודי. בחיפה ביליתי שנה וחצי ובסוף הגעגועים לאבי הכריעו את הכף וחזרתי הביתה. מצאתי עבודה בקבוץ מגן, ושם עבדתי כמזכירה לחודשיים. ללימודים כבר לא חזרתי. בעבודה פגשתי את מי שהיום חבר לחיים ובעלי חיים ואבא של הבנות, סיגל , נגה, אורית ומאיה. הכרתי את משפחתו שקבלה אותי בזרועות פתוחות, אני הייתי בת 18 וחיים היה בן 32. אמו פרידה ואביו צדוק לבית זילברמן, כבר חיכו שבנם חיים יתחתן ויקים בית. לחיים היתה אחות בוגרת רעיה ואח בוגר ממנו ב 5 שנים משה. בגלל הבדלי הגיל הרגשתי שם כילדה.

התחתנתי, הקמתי משפחה לתפארת, וכל כולי התמסרתי לגידולה.

לא היה גבול לאושרנו כשהבנות נולדו, לא עזבתי אותן לדקה, אמנם היה קשה, אבל לא חשתי בכך. האהבה הענקית שחיים ואני הענקנו להן, העניקה לנו אושר רב. את כל החופשים בילינו תמיד ביחד. עד אותה הטרגדיה כשאחותי היחידה והאהובה נפטרה, ואני בחודש שמיני.

לאחר הלידה של בתי האהובה מאיה, זמן לא רב, יצאתי לעבוד, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם האסון. וכך התחלתי לעצב אופנה ,עד שפתחתי עסק, הפסדתי הרבה כסף, עברתי לעסק של רהיטים ובסוף גם שם הפסדתי הרבה.

אחרי זה החלטתי שאני הולכת ללימודים. חלום שהיה לי מאז הילדות ולא התאפשר לי בגלל המצב שלי. למדתי דוברות, יחסי ציבור ועיתונאות. משם נלקחתי לתפקיד יועצת הדרכה, במרכז הדרכה. שם עבדתי במחיצת מרצים מהשורה הראשונה. מאוחר יותר , 6 שנים עבדתי כעיתונאית, תקופה מדהימה, שם גם התאפשר לי לתרום לאנשים ולהאיר את פועלם, לראיין ותמיד לחפש את האדם מאחורי הכתבה.

מאוחר יותר הלכתי לרכוש ידע בתחום התקשורת הבין אישית ושרות ללקוח. למדתי כמעט שנה בבית הספר הבינלאומי, נימוסים והלכות, שאת זה לא כל כך אהבתי. ולא עשיתי בהם שימוש. ועד הנחייה רב תחומית, ששם השקעתי את רוב העבודה הקשה. שנים למדתי ולמדתי והלימודים העניקו לי אושר רב, כאדם, כאמא וכמרצה. כשלכל אורך הדרך, אני משלימה עוד פרק ועוד פרק.

שש שנים לימדתי במכללה למינהל לגמול השתלמות, מאוחר יותר לימדתי כ- 8 שנים המכון למנהיגות הומנית, בהובלתו של אייל זמיר, הדרכתי מורים בכל בתי הספר בארץ ועד לאופק חדש, הדרכת מנהלים.

האהבה הגדולה שלי לבני האדם, הסקרנות הגדולה שלי ללימודים, להתפתח, להכיר, להבין ולעזור, הם חלק מהאני שלי. המשפחה, חיים בעלי, הם כל עולמי וגאוותי הגדולה ביותר. יחד עם חיים, בן זוגי לחיים מזה 53 שנה, ביחד בנינו "בית" חם שכל כך היה חסר לי וחלמתי על כך כל החיים. הבנות והנכדים המקסימים ובני זוגם, העניקו לי כל כך הרבה אהבה, ואני רוצה להודות לכולם על כך, להודות שתמכו בי לאורך כל הדרך כשפניתי ללימודים, זה לא דבר מובן מאליו.

יחד עם חיים, בן זוגי לחיים מזה 53 שנה

לחשוב שהגעתי ממקום כל כך קשה, ללא אמצעים, ולהגיע למקום בו אני נמצאת היום. זה הרבה הודות לאמי שתמיד האמינה בי, באבי שנתן לי את הכח והאמונה שארגיש שלא חסר לנו כלום, לאחותי מאיה שכל כך אהבה אותי ושמרה עלי. לחיים בעלי שאפשר לי להמשיך וללמוד.

הורינו, בנוסף שהיו עבורנו הסלע האיתן, השומר עלינו, העניקו לנו בדרכם המיוחדת, ערכים, אהבה, תרבות, למרות המגבלות של אותם הימים. והם שלימדו אותנו מה זו נתינה? תמיד ידעתי שבבוא היום, אגשים את החלום שלי לעזור לילדים ולתמוך בהם, במיוחד לילדים יתומים, שאבדו את היקר מכל.

בהרצאות שלי אני תמיד מתחילה "כל אדם הוא עולם, כל אדם רוצה התייחסות, להרגיש שהוא קיים".

תמונה משפחתית – אני, בעלי חיים ובתי מאיה בעיר וולברום בפולין, העיר בה גדל אבי

בתמונות: אני, בתי מאיה ונכדתי רומי 

פרולוג

מאז שאני זוכרת, בכל רגע פנאי ציירתי " בית "…… עבורי בית זה יסודות איתנים ששום רוח לא תפילו, האור, הגוונים בשלל צבעי הקשת וזוויות הראייה שמשתנה, לא רק בהתאם למקום העמידה או הישיבה, אלא בהתאם לחוויה שפתאום צפה או עולה. בית, זה לחוות אחד את השנייה ותמיד לא לשכוח להוקיר תודה, הבית הוא מקור בלתי נדלה לתמיכה.

כיום כשהנכדים מגיעים, אני כמו לפני שנים ומתבוננת. הם מחזירים אותי למראות הילדות, לתחושות, להתרגשויות ולשמחה ואושר רב.

 

קישור לסרטון שלי ביוטיוב:

הזוית האישית

סבתא, שושנה, רוזליה: רומי, נכדתי היקרה, תודה שבחרת בי, לספר את סיפור חיי. אמנם זה חלק קטן ביותר אבל חלק כל כך משמעותי עבורי. באהבה ענקית!

לליאור המורה היקרה,

אכן, מסע שכזה עברנו בחודשים אחרונים. המפגשים אתך גרמו לי התרגשות ורגעים של אושר. להיזכר ולהעלות זיכרונות מהעבר של משפחתי הגרעינית שבחלקם לא זכיתי להכיר והם היוו חלק מהאני שלי.

אמר מישהו חכם בשם ראלף. ו. אמרסון: "מה ששוכן מאחורינו ומה ששוכן לפנינו, הם עינינים קטנים בהשוואה למה ששוכן בתוכינו".

ליאור היקרה, יש בקנקן האישי שלך מלאי, תוכן, סקרנות ואופטימיות, רצון להשיג את התוצאה הטובה ביותר, ומעל הכל הייתה אוזן קשובה, לנסות עוד ועוד אפשרויות, להביא את הדבר הטוב ביותר למצגת, לא חסכת במפגשים, והכל בפשטות ובביטחון. רציתי לציין את הדאגה, האכפתיות והמסירות לפרטים הקטנים ביותר בביקורינו בבית התפוצות. דאגת לכל פרט ופרט. היה על מי לסמוך. המצגת החזירה אותי שנים רבות אחורה, לילדות, להיזכר בהורי ובסיפור המרגש של אבי, להעלות את זכר המשפחה למודעות, לספר את הסיפור שלולה המפגש , לא ניתן היה להעלותו.

ליאור היקרה, אני מאחלת לך ולכולנו שהקשר המשפחתי יהיה מקור לגאווה, תמיכה ואהבה לכולנו. אני מקוה שהשבט שכל משפחה הקימה , ילך וישא את לפיד שבט לדורות רבים, יצליח להביא לחיי כולם, עומק ומשמעות ואת התשוקה התמידית לסקרנות, הרחבת הידע ואהבת האדם באשר הוא אדם. ותמיד לזכור ולא לשכוח, מאין באנו? לשמש מודל לדור הצעיר את משמעות של ה"משפחה"

תודה לך ליאור על ההשקעה והתמיכה במפגשים בינינו.

בהוקרה ובידידות, שושנה זילברמן, סבתא של רומי גולדברג.

מילון

הסוכנות היהודית
הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הידועה בשמה המקוצר הסוכנות היהודית, היא ארגון יהודי כלל עולמי שמרכזו בישראל. לסוכנות היהודית ישנה שותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל ומעמדה החוקי והציבורי ייחודי ומעוגן ב"חוק המעמד" שהתקבל ב-1950. הסוכנות פועלת מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל. משרדה הראשי של הסוכנות היהודית שוכן בבית המוסדות הלאומיים בירושלים

ציטוטים

”נפלא הדבר שאדם פשוט קורא למישהו, ומישהו פשוט עונה לו ...“