מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא שושי והמקרה העצוב של דודתה ויטה

נדב וסבתא שושי
סבתא שושי בילדותה
סיפור עלייתה של דודה ויטה לארץ ישראל

לפני קום המדינה הבריטים שלטו בארץ. היה קשה מאוד לקבל מהבריטים אישור עליה לארץ ישראל (סרטיפיקט) וכל מי שעלה ללא אישור נאסר.

יצחק – אבא שלי

בשנת 1933, יצחק (האבא של סבתא שושי) – הסבא רבא של נדב, ניצל את הגעת הספורטאים היהודים מבולגריה שבאו להשתתף במכביה בארץ והצטרף למשלחת. כך קיבל אישור כניסה לארץ ישראל. כשהגיע, התיישב בפתח תקווה ושם בנה את ביתו הראשון.

יצחק הצעיר נישא לאשתו הראשונה ונולדו לו שני ילדים. במקצועו הוא היה מנהל חשבונות אך המציאות בארץ הייתה זקוקה לאנשים שיבנו את הארץ ויצחק בחר במקצוע הריצוף והפך להיות  רצף שריצף את מדרכות הארץ לפני קום המדינה.

בשנת 1947, יצחק קנה חלקת אדמה בשכונה חדשה שהחלה להיבנות מצפון לנחל הירקון, בעיר תל אביב. שם השכונה הוא תל ברוך על שם פעיל עלייה מבולגריה בשם מרקו ברוך. יצחק בנה שם את ביתו החדש. השכונה הייתה שכונת פועלים שאכלסה משפחות פועלים שעלו מבולגריה ומטורקיה.

3

דינה- אמא שלי

לאחר שנים ספורות, אשתו הראשונה חלתה ונפטרה. והוא נישא מחדש לדינה שעלתה מבולגריה בשנת 1953. דינה הייתה אלמנה ואמא לשני ילדים. היא הייתה אחותו של משה, חבר של יצחק וכך הוא הכיר אותה. דינה ויצחק יצרו משפחה חדשה עם ארבעה ילדים ובשנת 1955 נולדה להם בת משותפת, שושי. שושי היא הסבתא של נדב מצד אמו.

ילדותי בתל-אביב

נולדתי באביב 1955 בעיר תל אביב להורים יוצאי בולגריה, לאבי, יצחק בן בשט ולאמי דינה בן בשט לבית גולדנברג. הייתי הילדה הצעירה ביותר במשפחה ויש לי ארבעה אחים ואחיות: אברהם, מוני, לילי ומירה. גדלנו בשכונה קטנה בשם "תל ברוך" הנמצאת מצפון לנחל הירקון.

שכונה זו הייתה שכונה שאכלסה עולים מבולגריה וכל ילדותי עברה בשכונה זו. שם למדתי בבית הספר היסודי "אלחריזי" עד כיתה ח'. אני זוכרת ילדות מאושרת בשכונה ובבית הספר. בכיתה ט' עליתי לבית הספר התיכון שנקרא סמינר הקיבוצים ששכן ברמת אביב.

הקמת משפחה

לאחר התיכון הצטרפתי לגרעין נחל לקיבוץ "ניר-עוז". בגרעין הכרתי את סבא אריק. באותה תקופה הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות מוסמכות במשך 3 שנים מכיוון שהקיבוץ רצה שאשמש כאחות בקיבוץ. בשנת 1975 אני וסבא אריק נישאנו ונולדה בתנו הבכורה הילי אימו  של נדב.

בשנת 1976, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לעיר קריית גת, שם עבדתי כאחות במרפאה לבריאות הנפש. בשנת 1979 נולד בננו עומר הדוד של נדב. בשנת 1981 עברנו לגור בבאר שבע. סבא אריק למד הנדסה באוניברסיטת בן גוריון ואני עבדתי כסגנית של האחות הראשית בבית החולים הפסיכיאטרי ובד בבד למדתי לתואר בסיעוד באוניברסיטה.

בשנת 1987 עברנו לגור בגדרה. הילי החלה ללמוד בתיכון איזורי גדרה בכיתה ז' ועומר החל ללמוד בבית ספר פינס בכיתה ג'. אלה היו בתי הספר החילוניים היחידים בגדרה.

באותה תקופה אני, סבתא שושי החלטתי לעשות הסבה מקצועית ולמדתי להיות מורה למדעים והתחלתי לעבוד כמורה בתיכון רוגוזין בקריית גת. אהבתי מאוד ללמד מדעים וכן לשמש כמחנכת.

בשנת 2001 הילי בתנו נישאה לאודי אבא של נדב. בשנת 2004 נולד נכדנו הבכור איתמר. בשנת 2006 נולד נדב אחיו של איתמר ובשנת 2010 נולדה נעמה אחותם הקטנה. בתחילה, משפחת רובין התגוררה ברמת השרון ובשנת 2007 עברה להתגורר בגדרה קרוב לסבא אריק וסבתא שושי.

בעבודתנו זו החלטנו להתמקד במשפחתה של דינה, הסבתא רבתא של נדב ולספר את סיפורה

משפחתה של סבתא רבתא דינה – סיפורה של ויקטוריה (ויטה) גולדנברג

בסוף המאה ה-19, הגיע מרומניה לסופיה – בירת בולגריה, בחור יהודי ששמו היה אהרון גולדנברג. אהרון התערה בקהילה היהודית במקום, התאהב בבחורה יהודייה מקומית ממוצא ספרדי והתחתן אתה. נולדו להם שישה בנים ובת אחת. בשנת 1927, לאחר שילדיהם בגרו, הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בתל אביב. אהרון עסק במסחר. לאחר מותם, הם נקברו בתל אביב: הסבתא – רבתא בבית העלמין העתיק ברחוב טרומפלדור ואהרון נקבר בבית העלמין  שבנחלת יצחק.

אחד הבנים ששמו דוב וייסיד גולדנברג, נישא לקלרה לבית לוי והם הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים: הבכור משה, האמצעית דינה (הסבתא רבתא של נדב) והצעירה ויקטוריה (ויטה), עליה יתמקד סיפורנו.

משפחת גולדנברג הצעירה חיה בעיר סופיה שבבולגריה. הילדים נשלחו לבתי ספר יהודיים  ולמדו עברית. המשפחה הייתה ציונית והילדים הלכו לתנועת הנוער "השומר הצעיר" שהיה  לה סניף בסופיה .

בשנת 1933, כשמשה גדל והיה לעלם צעיר, הוא עלה לארץ ישראל כחלוץ והתיישב בפתח תקווה – שם נישא ונולדו ילדיו.

דינה וויטה, המשיכו ללכת לתנועת הנוער ולחלום על עליה לארץ ישראל. בינתיים, דינה נישאה ונולד בנה הבכור.

בשנת 1938, ויטה הצעירה מחליטה לעלות  לארץ ישראל לבדה, במסגרת ההכשרה של השומר הצעיר.

        

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941

ויטה נולדה בשנת 1917. למדה בבית הספר התיכון היהודי על שם גורדון בסופיה. הצטרפה לתנועת השומר הצעיר והייתה לראש קבוצה (מדריכה). היא עסקה בספורט ושיחקה בנבחרת הכדורסל של בית הספר וגם בנבחרת הכדורסל של השומר הצעיר. כמו כן, השתתפה בחוג לתיאטרון בהנהלתה של הגברת השחקנית גיזלה אנסקי. (סבתה של מיכל אנסקי).  בתקופת מאורעות הדמים בין השנים תרצ"ו – תרצ"ט, עלתה ויטה בשנת 1938 לארץ ישראל במסגרת השומר הצעיר והצטרפה לאחיה שעלה לארץ חמש שנים לפניה.

היא התגוררה בשכונת בילינסון ליד פתח תקווה ועבדה בכריכייה בתל אביב.

ארבעה חודשים בלבד לאחר עלייתה ארצה, ביום ו' בתשרי שנת תרצ"ט, ויטה התכוונה לנסוע ולהתארח אצל בני משפחה מחוץ לפתח תקווה. היא צעדה לכיוון תחנת האוטובוס והמתינה לאוטובוס שהיה אמור להגיע תוך מספר דקות. באותו הזמן הגיעה משאית והנהג הלבבי הציע לויטה הסעה. ויטה עלתה ונסעה עימו. כאשר המכונית עשתה את דרכה בין פתח תקווה לכפר סירקין, היא עלתה על מוקש שהוטמן ע"י ערבים שהתכוונו לפוצץ את האוטובוס. בהתפוצצות נהרג הנהג וויטה נפצעה קשה. היא הועברה לבית החולים בילינסון אך כל מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו. למחרת, ביום ז' בתשרי תרצ"ט, 2.10.1938 ויטה מתה מפצעיה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין סגולה שבפתח תקוה.

לאחר כתשע שנים ב-1947, עלו הוריה של ויטה, דוב וקלרה, לארץ ישראל והצטרפו אל אחיה משה (מוסקו).

אחותה דינה (הסבתא רבתא של נדב), נשארה עם בעלה הראשון ושני ילדיה בבולגריה. לאחר פטירתו, ב-1953, עלתה עם שני ילדיה לישראל וכאן כאמור הכירה את יצחק בן בשט המוזכר בתחילת סיפורנו.

הזוית האישית

היה כייף לעבוד עם סבתא שושי. למדתי להכיר את הדורות הקודמים של המשפחה והסיפורים היו מעניינים מאוד. למדתי להכיר את סבתא טוב יותר ונהניתי לעבוד איתה. אני שמח, שבעבודה זו כתבנו על ויטה גולדנברג והנצחנו את זכרה. נדב

נהניתי מאוד לעבוד עם נכדי. אני רואה חשיבות רבה בפרוייקט המבורך הזה. חשוב מאוד להנחיל את מורשת המשפחה לדורות הבאים כי כל אחד חייב לדעת את עברו וקורות משפחתו. שמחתי להזכיר בעבודתנו זו את דודתי ויטה גולדנברג ולהנציח את זכרה. תודה לך נדב על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להשתתף עמך בפרוייקט חשוב זה. סבתא שושי ולנר בן בשט.

מילון

סרטיפיקט
אשרת הגירה- כינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

ציטוטים

”חשוב מאוד להנחיל את מורשת המשפחה לדורות הבאים. אדם חייב לדעת את עברו וקורות משפחתו“