מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור של סבתא רותי

אני וסבתא
בת 16
מתנועת הנוער להגשמה בקיבוץ

הוריי דבורה ויוסף וילנר ז"ל. דבורה- ילידת הארץ, בת לשרה ואשר דרבקין ממקימי מושב "בית עובד". יוסף- יליד פולין, בן ללאה וצבי שכל משפחתו נספתה בשואה. אבי היה מפעילי מחתרת הלח"י.        אחיי: זאב עשת (וילנר) ז"ל ושמשון וילנר יבל"א.

תמונה עם ההורים

ילדות ונעורים

נולדתי בשנת 1946 שנתיים לפני קום המדינה. בארץ שלט המנדט הבריטי. השנים הראשונות להקמת המדינה התאפיינו בקשיים בעיקר כלכליים. בשנים אלה התחילו להגיע לארץ ניצולים מהשואה וביחד איתנו, בפחון בשכונת "מכבי" בתל אביב, גרה משפחה בת 4 נפשות של ניצולי שואה. שתי המשפחות חלקו מטבח משותף ושירותים משותפים ונוצרו ביניהם יחסי קירבה משפחתיים.

בשל הקשיים הכלכליים, הוחל בארץ משטר צנע- שעיקרו היה קיצוב במוצרי מזון ומצרכים בסיסים ואחר כך גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה. כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושים שבהם הקצבה למספר המוצרים שיכולה לרכוש וגם הם רק בחנויות מוגדרות. כך מצאנו את עצמנו הילדים עומדים בתורים ארוכים במכולת, או צרכנייה, כדי לרכוש מצרכים בסיסיים. גם בגדים יכולנו לקנות רק בחנות מסוימת בשם "אתא", שהמבחר בה היה מצומצם ביותר.

באותם ימים לא היו בבתים מקררים, או מזגנים. היה מעין "ארון קירור" וכל יום הייתה מגיעה עגלה עם בלוקים של קרח. כשהיינו שומעים את הפעמון של מוכר הקרח, היינו יורדים מהבית כדי להביא את הקרח הכבד ולשים ב"מקרר". כך היה גם לגבי החימום- הייתה מגיעה עגלה עם נפט וכל פעם שנגמר לנו הנפט בבית, היינו סוחבים ג'ריקן וממלאים אותו בנפט על מנת להדליק פתיליה ולאפשר את חימום האוכל עליה, או להדליק תנור לחימום הבית. למרות התנאים הקשים, זכורה לי ילדות מאושרת.

כשהייתי בגיל 6 עברנו לגור ברחוב אבן גבירול בצפון תל אביב על שפת הירקון בשכונה שנקראה "שיכון סלע". בשכונה זו העברתי את ילדותי ונעורי. יש לציין שבתקופה זו, ראשית שנות ה-50, בנו שיכונים לפי השתייכות מפלגתית או תעסוקתית. לדוגמא: שיכון פועלי הנמל, אגודת הסופרים, התזמורת הפילהרמונית, הפועל המזרחי ועוד.

בשכונה, היו משפחות רבות עם ילדים באותם גילאים. כל ילדי השכונה הלכו לבית ספר "יהודה המכבי". כיוון שהיו הרבה ילדים וביה"ס היה קטן, למדתי עד כיתה ב', "במשמרת שניה" מ- 12:00, בצריף שבנו בחצר בית הספר.

כשחזרנו מבית הספר היינו חייבים להיות בבית בין השעות 14:00-16:00. בשעות אלה השתרר שקט מוחלט בכל השכונה. אסור היה להרעיש וכל הילדים היו בבתים עסוקים בהכנת שיעורים, או במשחקים. יש לזכור שבאותם ימים לא היו טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, או טלפון סלולרי- למשפחות בודדות היה טלפון קווי. גם רדיו היה רק בחיבור לחשמל (טרנזיסטור=רדיו על בטריות הופיע אחר כך). בשעה ארבע כאשר הורשנו לצאת החוצה, כל הילדים היו נפגשים ומשחקים במשחקים מגוונים: מחניים, סטנגה, שבע אבנים, הקפות, משחקי תופסת, קלאס, גוגואים, ג'ולות, דודס, א"ש לילה ועוד… כיוון שלא היו כלל כבישים ומספר הבניינים היה מצומצם, "מגרש המשחקים" היה ברחובות או על שפת הירקון.

בכל הזדמנות, כאשר רצינו להיפגש אחד עם השני (כזכור לא יכולנו לשלוח הודעות, או לטלפן), היינו שורקים אחד לשני שריקה של מנגינה שהחלטנו עליה מראש. כשהייתי שומעת את השריקה המסוימת ידעתי מי הוא השורק, הייתי שורקת בחזרה וכך נפגשנו. דרך נוספת לתקשורת ביננו הייתה באמצעות קופסאות גבינה/לבן. היינו מותחים חוט בין מרפסות הבתים ומדברים לתוך הקופסא. הקול היה עובר ללא צורך לצעוק אחד לשני.

היעדר הטלפונים חייב גם הערכות מיוחדת לקשר עם המשפחה המורחבת ועם חברים רחוקים. כאשר רצינו להתקשר לאחד מהם היינו קובעים שעה והולכים לטלפון הציבורי הקרוב למקום מגורינו ובעזרת אסימונים שקנינו מראש, היינו מתקשרים.

בחופשות הקיץ, נהגנו לנסוע הרבה לים. עדיין לא היו בריכות בעיר (בריכת גורדון נפתחה רק ב-1956). בילוי משמעותי נוסף היה בבית סבי וסבתי במושב "בית עובד".

בילדותי, לרוב הילדים לא היו סבא וסבתא שכן כולם נספו בשואה. אני בורכתי בסבא וסבתא מצד אמי, שהגיעו בעלייה השלישית לארץ והיו ממקימי מושב העובדים "בית עובד". בכל החופשות היינו נוסעים, אחי ואני, לבקר אותם למספר ימים (כזכור לא היו רכבים פרטיים והתחבורה התקיימה רק באוטובוסים). הבית היה קטן מאוד והשירותים והמקלחת היו בחצר. בחצר הבית היו גם לול תרנגולות וגן ירק. כך, שהביקור כלל גם עזרה בעבודות המשק. היינו אוספים את הביצים מהלול ומטפלים בגן הירק בכל יום. כמו כן, נהגנו להצטרף לאחד השכנים ולרכב אתו על חמור ועגלה בין הרפתות של המושב ולאסוף חלב בכדים המיועדים לכך. את החלב חילקנו לבתי התושבים.

דבר נוסף שהיה מאוד יוצא דופן בילדותי, הוא שאמי עבדה במערכת הבנקאית. בתקופתי, היה נהוג שהאימהות הן עקרות בית ומקדישות את עצמן אך ורק לצורכי הבית והילדים. מאחר ואמי עבדה, היה לי מפתח תלוי בשרוך לצוואר(קראו לי "ילדת מפתח"). כשחזרתי הביתה מבית הספר כמעט תמיד התלוו אלי חברות, כי הבית היה לרשותנו ואהבנו לחפש ממתקים שהוחבאו בקופסאות בארון (לרוב בשביל האורחים).

למרות שאמי עבדה, ביתנו שפע מאכלים והיה תמיד פתוח לאורחים. בערבי שבת ושבת בצהריים, תמיד סעדו על שולחננו אנשים עריריים. אמי הייתה שם דבר בארוחות החמין(צ'ולנט), שאותו הכינה על גבי פח ובתוכו מנורת חימום/בישול- שפעלה באמצעות נפט. את הסיר כיסתה בשכבות של שמיכות והחמין היה מתבשל מיום חמישי בלילה עד שבת בצהריים.

בחגים, היווה מקום התכנסות קבוע לחברים של הוריי יוצאי הלח"י.

מגיל צעיר הייתי בתנועות נוער, תחילה בבית"ר ולאחר מכן בצופים- בשבט "החורש", שעל גדת הירקון. בצופים, התקיימו פעולות עם מדריך בימי שלישי ושבת ובימי שישי בערב היה מפגש חברתי, כולו באחריותנו. הפעילות בצופים הייתה כל עולמי באותה תקופה והייתי מאוד פעילה, הן חברתית והן תרבותית. בפעילויות יום שישי דאגנו תמיד לתוכנית אומנותית מגוונת: קטעי קריאה, שירה, נגינה, ריקודים ועוד. בחופשים יצאנו לטיולים, למחנות צופים- ג'מבורי, מחנות עבודה בקיבוצים ועוד. כחניכים בוגרים, עברנו קורסי הדרכה והדרכנו את השכבה הצעירה. את כל הפעילויות (כולל נסיעה לתיכון ברמת אביב) היינו עושים ברכיבה על אופניים, או בהליכה רגלית.

בהיותי בת 16 בחרו בי ובחבר קרוב, להקים שבט צופים חדש בשכונת מעוז אביב. השכונה הייתה במרחק כ-10 קילומטרים. כדי לאסוף חניכים לשבט, עברנו בבתי הספר הקרובים ושכנענו ילדים להצטרף לצופים. לשמחתנו ההיענות הייתה גדולה וכך הוקם שבט "הנשיא". הדרך כולה לא הייתה סלולה ולא מוארת והיינו רוכבים 3 פעמים בשבוע, הן כדי להעביר פעולות לחניכים והן כדי להשתתף איתם בפעולות יום השישי.

כהוקרה על פעילותי בתנועה, בהיותי בת 15 נבחרתי לייצג את תנועת הצופים בקונגרס הציוני ה- 26 שהתקיים בירושלים. מכל הארץ היו בסה"כ 3 נציגים.

מעבר לפעילות בתנועה ומשחקים עם ילדי השכונה, הייתי ספורטאית והצטיינתי במספר ענפים: התעמלות, אתלטיקה, וכדור יד. הייתי חלק מהנבחרת הלאומית בכדור יד ועמדנו לייצג את ישראל בתחרות בינלאומית במוסקבה. כשהיינו במחנה האימונים, יום לפני הטיסה, נותקו הקשרים הדיפלומטים בין ברית המועצות לישראל ואנו נשארנו בבית.

בקיבוץ כהמשך טבעי לערכים שספגתי בתנועת הנוער, הצטרפתי לגרעין "עשת" לקיבוץ מגל שהיה יישוב ספר, קרוב מאוד לגבול עם ירדן. מספר חודשים לפני הגיוס לנח"ל שהינו בקיבוץ ל"של"ת מוקדם" (שרות ללא תשלום) ועבדנו בכל ענפי המשק לפי הצורך: בשדות, במטעים, במטבח וחדר האוכל. בתום התקופה הזו חברי הגרעין החלו במסלול הצבאי ואילו אני פניתי ללימודים בווינגיט להסמכה בחינוך גופני ובחשבון. נאלצתי לעשות זאת, משום שלהוריי היה מאוד חשוב שאלמד מקצוע לפני ההליכה לקיבוץ.

בכל תקופת הלימודים ניצלתי כל הזדמנות להגיע לקיבוץ וכך פגשתי את דני אישי מאז ועד היום.

ביוני 1967, לקראת סיום הלימודים, פרצה מלחמת ששת הימים ומיד נסעתי לקיבוץ שהיה ריק כמעט מכל הגברים(בניהם גם דני). כולם גויסו לחטיבות הלוחמים בגזרות השונות, בעיקר בסואץ ובירושלים. הנשים ומיעוט הגברים, נשאו בכל התפקידים החיוניים להתנהלות הקיבוץ: משמירה בלילות על הילדים- בפרט והמקום- בכלל, ועד העברת הקשר והמזון בין המקלטים והעמדות. הימים היו קשים וכאובים הקיבוץ ספג פגיעה ישירה ממרגמה, פגיעה שבה נהרגו שני חברים ונפגעו 6, שניים מהם קשה. משלב זה כבר נשארתי בקיבוץ ודני ואני נישאנו באוקטובר 1967. בין השנים 1969-1977 נולדו לנו 4 ילדים מקסימים: גיל, דרור, גל ונורית.

עד 1977 ילדי הקיבוץ ישנו בלינה המשותפת ומשנה זו עברו כולם ללינה משפחתית.

נושא הביטחון הקיומי היה חלק משגרת חיינו. בשנות ה- 60 היו הסתננויות של פדאיון(מחבלים) לישובים היהודיים באזורנו. זכור לי אירוע מדאיג במיוחד כאשר קיבלנו התרעה של חדירת מחבל לאזור וכולנו הצטווינו להיכנס למקלט. באותה שעת ערב דני, שהיה מרכז הפרדס, יצא לבדו לרסס את הפרדס שהיה סמוך למושב "אמ"ץ". נקפו שעות רבות עד שהסתברו גודל המזל שהיה לו והטרגדיה בישוב. המחבלים עברו דרך הפרדס וחדרו לבית במושב ופגעו בכל יושביו.

בקיבוץ שימשתי בתפקידי ריכוז רבים: חינוך, תרבות, השתלמויות וריכוז החינוך המיוחד. כמו כן העברתי חוגי מחול אירובי לחברות הקיבוץ(כשהנושא היה חדש בארץ) והייתי הכוראוגרפית במרבית החגים והאירועים התרבותיים. כל זאת, בנוסף על היותי מורה ומחנכת בבית הספר האזורי השש-שנתי "חוף הכרמל", במעגן מיכאל. בתחילת דרכו זה היה בית ספר קיבוצי בלבד וכל קיבוץ שלח מחנך לילדיו. למעשה, כיתות האם היו יישוביות. רק בשנת 1992 הפך בית הספר לבית ספר אזורי לילדי המושבים והקיבוצים גם יחד. מאחר ובקיבוץ היו מעט חברים כמעט בכל שנה היו מגיעים גרעיני נח"ל של הצופים ולמשפחתנו תמיד הצטרפו בן או בת "מאומצים" שהיו חלק מהמשפחה (חלקם בקשר חם איתנו עד היום). מאותה סיבה מספר הילדים היה מועט וכדי להרחיב את חברת הילדים – מחד, ולתרום לחברה הישראלית-מאידך, קלטנו. "חברת נוער" מעליית הנוער. גם ילדים אלה הופנו למשפחות שאימצו אותם בחום. כך בשנים הראשונות הייתי מחנכת של כיתות מעורבות של ילדי עליית הנוער וילדי הקיבוץ.

מעבר לחינוך כיתה, עסקתי שנים ספורות בהוראת החינוך הגופני ומאוחר יותר עשיתי הסבה לחינוך מיוחד. נושא ילדים עם צרכים מיוחדים- מלקויות למידה דרך לקויות פיזיות וחושיות, שבה את ליבי והרגשתי ממש שליחות לקדם ילדים אלה ולאפשר להם שילוב מרבי בחברת הילדים. נושא שילוב הילדים בער בעצמותי (עוד לפני חוק השילוב משנת 1988) והקמתי מרכז לימודי לסיוע לילדים אלו. מרכז זה פעל בשעות הלימודים והילדים היו מגיעים אליו בקבוצות קטנות על חשבון שעות מקצוע כמו ערבית, שהיווה קושי מיוחד. בשאר השיעורים הם שולבו בכיתת אם רגילה. מאחר והמרכז היווה עבור הילדים מקום תמיכה ומימוש יכולות, הם הגיעו ללמוד ברצון עז ונהנו מהאווירה ומהיחס החם. במקביל, מאחר ורוב שעות היום ילדים אלה שהו בכיתות הרגילות, פיתחתי והובלתי תוכנית שנקראה "שותפות בשונות" ומטרתה הייתה לחשוף את כל מורי בית הספר לדרכי הוראה שמותאמות לילדים עם קשיים.

בהמשך, הייתי גם מרכזת של תוכניות מב"ר אומ"ץ בבית הספר. כך למעשה ריכזתי קשת מגוונת של תוכניות עבור ילדים מתקשים. במקביל לעבודתי בבית ספר הייתי מדריכה מחוזית בתוכניות מב"ר והבנת הנקרא ומדריכה ארצית בתוכנית בשם "למידה מהצלחות כמנוף ללמידה מתמשכת". תוכנית זו הייתה בשיתוף פעולה של משרד החינוך ומכון ברוקדייל בירושלים. במסגרת תכנית זו, עם פרישתי ממשרד החינוך, עבדתי חמש שנים בישוב קלנסואה –שם התכנית הוטמעה בהצלחה לקידום תלמידים במספר בתי ספר והיוותה מודל למגזר הערבי כולו.

בשנת 1980 נשלחנו על ידי הסוכנות לשליחות חינוכית בארצות הברית וגרנו בשכונת ברונקס בניו יורק. דני היה ראש המשלחת של תנועת "יהודה הצעיר", השייכת לנשות הדסה. בשנות השליחות הילדים למדו בבית ספר דתי מאוד מיוחד ובבית ספר זה עבדתי כמורה לתנ"ך.

בתקופה זו הרבינו לטיל ולמרות הקשיים בהתחלה בשל המעבר מקיבוץ, הישר לעיר כל כך גדולה, התקופה זכורה לכולנו כתקופה משמעותית וחווייתית כאחד.

בשנת 1992 עזבנו את הקיבוץ. בתקופה זו החלו לדבר בקולות צורמים על הפרטה בקיבוץ והחלטנו לעזוב. עברנו לגור בכרכור. ומאז משפחתנו גדלה והתרחבה וכיום יש לנו 10 נכדים מקסימים. בכל השנים הללו אנו מרבים להיפגש כמשפחה מורחבת, הן סביב ארוחות ערב שבת והן בטיולים באתרים שונים בארץ ובעולם.

מאז פרישתי מעבודה אני מקפידה ללמוד בחוגים שונים ולהתנדב בארגונים שונים.

 

 

הזוית האישית

סבתא רותי: נהניתי מאוד לשחזר את סיפורי עם נטע. החוויה הייתה מאוד מרגשת ומשמעותית, במיוחד לנוכח סקרנותה, כששמעתי את שאלותיה הנבונות וראיתי את תגובותיה החמות.

נטע: אני נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא וללמוד עליה המון דברים חדשים. אהבתי שתוך כדי הכתיבה הבנתי איזה זמנים שונים אלו ואיך אנחנו חיות שונה. הרבה דברים לא הבנתי מה זה אומר וסבתא שלי הסבירה לי הכל בסבלנות ומאוד אהבתי לעבוד ככה וללמוד דברים חדשים על סבתא שלי.

מילון

משטר צנע
כבר במהלך מלחמת העצמאות, באביב של שנת 1949, החליטה ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון להחיל משטר של צנע. עיקרו, בשלב הראשון, היה קיצוב במוצרי המזון ובמצרכים בסיסיים, ולאחר מכן גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה

ציטוטים

”"המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר"“